| נשלח ב-27/1/2004 14:31 |
 |
| |
על עיון- התפילה / לשבח ולגנאי/ סתירה?
נושא ה'תפילה' הוא העומד ביסוד 'העיקר החמישי' מתוך 13 העיקרים, העוסק בעבודת השם – והיא משמעותה בפועל של האמונה – נוסח תפילה מוכתב המחייב כל אדם המקבל עליו עבודת ה'.
עבודת ה' שבעבר קיבלה ביטוייה המעשי בעבודת הקורבנות במיקדש, הומרה והוחלפה לאחר חורבן הבית, באותן שלוש התפילות היומיות שחרית, מנחה, וערבית לרבות 'תפילות המוסף' בשבתות ובמועדים, ו'תפילת נעילה' הנאמרת אחת לשנה ביום כיפור.
מצד אחד התפילה היא עניין גדול מאוד בהוויה הדתית, ומצד שני הבנת עניין התפילה, לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על הכלל יצאה, ומהו אותו הכלל? הווי אומר אותו עניין של לשמה או שלא שלמה.
ישנה ברייתא וגם ממש משנה, שנוהגים לומר בכל יום לפני תפילת שחרית, על אותה רשימה של דברים שהאדם : 'אוכל מפרותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא', ואחד מהדברים האלה הוא 'עיון התפילה'
את המשמעות המדוייקת של המושג 'עיון תפילה' ובמה שונה היא מן ה'תפילה' – מפרשי המשנה כגון רש"י, ברטנורא תמצאו שהכוונה בביטוי זה היא שהאדם יעיין בתפילתו כלומר: ישקיע בה תודעתו, והיא מן המצוות הגדולת.
הדברים עליהם מדובר באותה המשנה ומוזכרים שם: כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, הכנסת אורחים, ביקור חולים, הכנסת כלה, לווית מת, השכמת בית המדרש, הבאת שלום בין בן אדם לחברו ובין איש לאישתו, גידול בנים לתלמוד תורה, לדון חברך לכף זכות וכו' וכאמור גם 'עיון תפילה'.
כל אלה הם מן הדברים המשובחים ביותר ושאין להם שיעור ואומדן.
אולם ישנה ברייתא אחרת במסכת "עבודה זרה" בה נאמר : אמר ר' יצחק, שלושה דברים מזכירים עוונותיו של האדם', ומה שמפתיע הוא, שאחד מן הדברים המוזכרים שם לגנאי הוא 'עיון תפילה'
כיוצא בזה יש מקום נוסף בגמרא (בבא בתרא) בו נאמר : שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפילה, ולשון הרע'
כיצד ניתן לישב סתירה זו?
תוקן על ידי - איקה - 27/01/2004 14:37:24
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2004 11:28 |
|
| |
הכוונה היא חלק מהגדרת המעשה וכמו שטרחת יותר מפעם לומר שאם אין עובדים את ה'כתובת הנכונה' אין זו עבודה.
כמו כן מה שציינתי זו הגדרת תפילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 20:12 |
|
| |
עיין, ב"ב קס"ד ע"ב
ועוד עיין, ישע' ח' כ"א
אריק,
"כל דבר שנחלקו בו חכמים ואין בו מעשה, אלא הוא סברת אמונה בלבד, אין אומרים בו הלכה כפלוני",עכ"ל, הנושא הנידון אינו "מעשה", ואין כאן מחלוקת בדיני תפילה, אלא יש כאן דעות שונות במה שנקרא "סברת אמונה בלבד", הפתח ל"סברות אמונה" אינו סגור בפני כל אדם, בתנאי שהוא מקיים את המצוות כהלכתן, ומבין את משמעותן לפי דרכו.
תוקן על ידי - איקה - 02/02/2004 20:26:10
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 17:28 |
|
| |
איקה,
מ"ב סצ"ח סק"ט
שו"ע או"ח סקט"ז
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 09:37 |
|
| |
המתפלל וחושב את ה' בלבבו ללא ידיעת אמת בסיסית, אינו עובד את ה' אלא עובד מוצר כוזב שבדמיונו.
"כי אותו הדבר אשר בדמיונו ואשר הוא מזכיר בפיו אינו מותאם למצוי כלל אלא הוא מוצר שיצרו דמיונו כמו שביארנו בדברינו על התארים"( = מו"נ ח"ב פרק נ)
הרמב"ם מו"נ חלק שלישי פרק נ"א
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 02:55 |
|
| |
יש שינויים בתפילה במועדים וכדו' ובאמת זה אחד מ-3 דברים הצריכים חיזוק. ודאי שהגישה היא רחמי גם בתפילה הקבועה וזה בחז"ל ואינני זוכר.זה פשוט גישה לתפילה.ואולי העיון האסור הוא יותר מדאי על חשבון דברים אחרים או בצורה לא אנושית כמו שרואים לפעמים,או בתלית יותר מדאי תקוות בתפילה וזה חוסר בטחון בחסד ה'. גישה שהתפילה זה הגורם להצלחה.
אל תצל מפי דבר אמת
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2004 14:03 |
|
| |
אריק,
למה לא תביא מקורות לדבריך, אי אפשר להתייחס ברצינות לטענותיך - בדבריי ניסיתי להבהיר את התפילה לשמה! והרי ברור שגם התפילה שאינה לשמה היא לגיטימית.
"תפילת קבע " היא דקלום ? תוכן תפילת הקבע היא מספרי הטלפון של מנהטן?
הכלל הוא ש"המתפלל צריך שיכוון לבו לשמיים" (ברכות ל"א)
את המשמעות המדויקת של המושג 'עיון תפילה'– מפרשי המשנה כגון רש"י, ברטנורא , ועוד מפרשים שהכוונה בביטוי זה היא שהאדם יעיין בתפילתו כלומר: ישקיע בה מחשבתו.
ומחשבה זו צריכה להיות מופנת כלפי ה', ולא כלפי עצמך, וזה ההבדל בין לשמה ושאינה לשמה – איפה אתה מכניס כאן את הדקלום?
"לגבי 'המכון את לבו לתפילה', אין לזה שום קשר עם בקשות שהאדם מבקש, וזהו אותו "עיון תפילה" עליו נאמר לנו, שהוא מן הדברים שהאדם 'אוכל מפרותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא', ו'המתפלל שמצפה שתתמלא בקשתו', זה אותו "עיון תפילה" שהוא לגנאי"
ולכולם,
אני רוצה להתנצל ולתקן אחרי עיון מחודש בדברי הרמב"ם
כתבתי "*נוסח תפילה* מוכתב המחייב כל אדם המקבל עליו עבודת ה'", נראה שטעיתי, אין לנוסח התפילה דבר, עם חיוב התפילה:
להלן דברי הרמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א, הלכה א:
"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה".
הלכה ג:
"אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא".
תוקן על ידי - איקה - 28/01/2004 14:32:33
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2004 11:11 |
|
| |
לאיקה:
יתכן שההסבר לשאלתך הוא פשוט, ה"אלו דברים שאין להם שיעור", שבסדור התפילה, אינו נוסח משנה או ברייתא, אלא הוא נוסח תפילה, שמחברה ''הרכיב'' את דברי המשנה, (פאה פרק א משנה א): "אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם", עם מאמרו של רב יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, (שבת דף קכז עמוד א): "ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפלה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות".
ועד"ז כתב הרדב"ז, כשהשיב על שאלה בנוסח התפילה של "תנו רבנן פיטום הקטורת", (ואף שהלשון "תנו רבנן" מתייחס לברייתא, הרי נוסח התפילה שלפנינו, בפרשת הקרבנות, מורכב מהבבלי: כריתות דף ו עמוד א, והירושלמי: יומא פ"ד ה"ה), בנוסח התפילה, מופיעה השאלה, שאינה לא בבבלי ולא בירושלמי: "ולמה אין מערבין דבש"? והתירוץ על שאלה זו, לפי נוסח התפילה: "מפני שהתורה אמרה, כל שאור וכל דבש לא תקריבבו ממנו". ושואל הרדב"ז (חלק ב סימן תרנג): "וא"ת, כיון שהוא אסור מאי קמ"ל בר קפרא ובשלמא מי רגלים השמיענו שכל מעשיה בקדש אבל בר קפרא מאי קמ"ל"?, ומשיב: "וי"ל (שאם יבוא פטם בקי ויאמר אם היו נותנין בה דבש היה ריחה חזק אומרים לו כבר קדמך בר קפרא) *והוי יודע שמסדרי התפלות קבצו פסקי ברייתות וחברו מהם סדר זה הכתוב בסדורים ולכן אל תתמה אם באו שלא על סדר נכון*".
ייתכן שתשובתו של הרדב"ז לנוסח "פיטום הקטורת", היא גם תשובה לנוסח תפילת "אלו דברים שאין להם שיעור": "מסדרי התפלות קבצו פסקי ברייתות וחברו מהם סדר זה הכתוב בסדורים ולכן אל תתמה אם באו שלא על סדר נכון".
וברצוני לציין לרמב"ם סדר תפילות כל השנה, אשר בו מובא ה"עיון תפילה":
"נהגו העם לקרות בכל יום בשחר אחר שקורין פרשת צו וברכת כהנים קורין משנה זו, אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה, אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים ועיון תפלה וביקור חולים והשכמת בית המדרש והכנסת אורחים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולן".
וידועה השאלה אם ה"סדר" הוא מהרמב"ם.
יום טוב.
**********
לממללא.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפלתו ומעיין בה - סוף בא לידי כאב", הוא בברכות דף לב עמוד ב, ודף נה עמוד א.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2004 09:03 |
|
| |
איקה,
עייני היטב (!) בתוספות בראש השנה דף טז ע"ב.
חכמים לא דרשו מאתנו לדקלם את ספר הטלפונים של מנהטן ומי שאינו מבין שהוא עומד לפני ה' בתפילה, תפילתו אינה תפילה (חידושי רבנו חיים הלוי בהלכות תפילה).
אדרבא, בפוסקים אחרונים הודגש שעיקר התפילה אינה תפילת הקבע שיתכן שבה לא יוצאים ידי החובה דאורייתא.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 22:23 |
|
| |
הרמב"ם במו"נ פמ"ו חלק שלישי טוען שהקורבנות הן על מנת לרפא את ההשקפות הרעות שהן חוליי הנפש , ועבודת הקורבנות באה כדי להנהיג בני אדם לקצה השני הנגדי, שהוא היפך אמונותיהם. עבודה ריטואלית יומיומית שבאה כדי להרגיל/לחנך בני האדם נגד העבודה הזרה שמטבעו של האדם הוא נמשך אחרי דמיונותיו, ו"רודף" אותה לסיפוק רגשותיו. עבודת הקורבנות מבחינתו של הרמב"ם היתה לרפואת הנפש.
"היו כתות מן ה"צאבה" עובדים לשדים, וסוברים שהם מתדמים בצורת העיזים, ולפיכך היו קוראים את השדים שעירים, ונפוצה אז שיטה זו הרבה מאוד בימי *משה רבנו*, ולפיכך היו כתות שהיו אוסרים אכילת העיזים. אבל שחיטת הבקר היו מתעבים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם מכבדים את המין הזה. ולפיכך תמצא ההודים עד זמנינו זה אינם שוחטים את הבקר כלל ואפילו בארץ ששוחטין שאר מיני בעלי חיים.**** וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו, נצטוונו להקריב דווקא שלושת המינים אלו מן המקנה, כדי שיהא המעשה *שיא המרי*, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני..."
אם אנו לוקחים את דברי הרמב"ם בכוונת "עבודת הקורבנות", ומשווים אותה ל"תפילת הקבע" שתפסה את מקומה, אפשר להיווכח בעובדה מדהימה!
תפילת 'עלינו לשבח' שהיא הסיום של שלוש התפילות: שחרית, מינחה, וערבית, של כל ימות השנה: אנו מודים לה' על שניתנה לנו הזכות לעבוד אותו! ומה אנו מבקשים בהמשכה :
"שלא עשנו כגויי הארצות,,,,שהם משתחווים להבל וריק ,,,,ואנו משתחווים לפני מלך מלכי המלכים,,,,על כן נקווה לך ה' אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון,,,ונאמר והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
והשאלה שלי לכל המצדדים בהחזרת עבודת הקורבנות, אם התחליף כל כך מושלם אז לשם מה?
תוקן על ידי - איקה - 27/01/2004 22:50:10
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 19:31 |
|
| |
ממללא,
כנראה שלא הסברתי עצמי מספיק טוב
דברים שאוכל מפירותיהם וכו', שעל אותה רשימה של דברים שהאדם : אוכל מפירותיהם בעולם הזה וכו' , וה"דברים" מופיעים בניסוחים שונים, ומוזכרים שם.
אריק,
בהמשך דבריי, אביא את התוספות, ונבדוק יחד בדיוק מה נאמר שם.
אחד המאמרים הראשונים בפרקי אבות (א',ב) הוא הראשון מחכמי ישראל שאחרי המקרא : שמעון הצדיק שאמר על "שלושה דברים העולם עומד: על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים" העבודה האמורה היא עבודת ה' ומשמעותה בשעתה הקורבנות. משחרב המקדש ובטלו הקורבנות, באה במקומם התפילה שליהודים המאמינים היא עיקר עולמם הדתי המקבלים עליהם עול מלכות שמיים.
בפרקי אבות מדובר עליה לראשונה מפיו של התנא שלאחר החורבן פ' ב' משנה י"ג : "רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום"
ר' שמעון זה הוא מתלמידיו של ריב"ז, ורבו קורא לו "ירא חטא"
המאמר הזה מעורר תהיות: האם הרישא והסיפא תואמים זה לזה? לכאורה עיקר הדברים הוא "אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים". ואילו לפני זה נאמר "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה"
בשלמה קריאת שמע, הריהי דבר קבוע ועומד מתחילת עולמה של היהדות. אבל "להיות זהיר בתפילה" נשמע כאילו *גם התפילה* היא דבר קבוע, מגובש ונתון, אשר האדם צריך להתייחס אליו בקפדנות – האם זה מתיישב עם "רחמים ותחנונים"? האם השתפכות הנפש מתוך רחמים ותחנונים מתיישבת עם הזהירות? יתר על כן: כיצד מתיישב עצם הצו של "אל תעשה תפילתך קבע" עם הסידור שלנו, שהוא התגלמות של דיני תפילה, כפי שהם מצויים ביסודם במסכת ברכות, ונתגבשו בספר האהבה של הרמב"ם ובטור אורח חיים של השולחן הערוך, שפרט להבדלי ניסוחים לא משמעותיים, הוא אחד ואחיד ומשותף לכל בני ישראל, בכל הנסיבות ובכל התנאים אשר בהם נמצא האדם?
יש שתי משמעויות שונות של "תפילה", שהן לא רק שונות זו מזו, אלא אף מנוגדות זו לזו. *האחת* מיוצגת בכותרת של פרק בתהילים (ק"ב, א') "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". ו*האחרת* - בסעיף הראשון של שולחן ערוך, טור אורח חיים, המשמש מבוא לדיני תפילה, ומייצג אותה הסידור.
מה בין שתי משמעויות אלה של התפילה?
האחת, היא תפילת "תפילת רחמים ותחנונים" שאליה התכוון התנא – שזוהי תופעה אנושית פסיכולוגית, ביטוי לדחף נפשי של האדם, פעולה שמקורה באדם עצמו או בגורמים שבקורות האדם, בתנאים ובנסיבות שבהם הוא נמצא, פעולה שהאדם עושה למענו, למתן פורקן לחוויותיו, לסיפוק צרכיו הנפשיים.
השניה שונה ממנה לחלוטין התפילה המגובשת בסידור. זוהי תפילת חובה ותפילת קבע *והיא זו הבאה להחליף את עבודת הקורבנות* לדעתי.נוסח התפילה הוא הצורה הריטואלית שנקבעה לקיום המצווה, בדומה ל"את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במד' כ"ח, ד') בקיום מצוות התמיד - תפילה במקום קורבן. אין האדם מתפלל משום שיש לו לשאול צרכיו ולשבח את ה', אלא שאלת הצרכים ואמירת השבח היא הצורה שנקבעה לתפילה שטעמה הוא עבודת ה'. אף קורבנות ציבור לא היו אלא הצורה שנקבעה לעבודת ה' בידי קהל ישראל, ולא ניתן טעם מיוחד - ואף אין מתבקש טעם מיוחד - לכבש (ולא לעז) לתמיד או לשני כבשים (ולא לשלוש עיזים) למוסף של שבת.
כלולים בה שני יסודות גדולים כמצוות עבודת ה'. :
א- היא תפילת חובה, כלומר: לא תפילה שהאדם דורש להתפלל אותה אלא תפילה שהוא נדרש להתפלל אותה, לא תפילה שהוא יוזם אותה, אלא תפילה המוטלת עליו.
ב- היא תפילת קבע, כלומר: אין היא משתנית בהתאם לתנאים ולנסיבות ולמצבים – האובייקטיביים או הסובייקטיביים – שבהם נתון המתפלל.
שתי משמעויות אלה מופיעות במסכת "ברכות" ל"ב ע"ב בתוספות, האחת לשבח והשנייה לגנאי.
"גדולה תפילה יותר ממעשים טובים- בלא תפילה, שהרי משה רבינו עליו השלום אף על פי שהיו בידו מעשים טובים הוצרך לתפילה. כל המאריך בתפילתו ומעיין בה – פירוש: שמצפה שתבוא בקשתו לפי שכוון בתפילתו. תימה : דהכא משמע דעיון תפילה לאו מעליותא הוא. וכן משמע פרק "הרואה" : שלושה דברים מזכירין עונותיו של אדם, וקאמר עיון תפילה. ולא כן משמע בפרק "מפנין" דקאמר : אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, וקא חשיב עיון תפילה. אלמא מעליותא הוא!.........אל דמעתי אל תחרש – פירש רש"י: דדייק מדיוקא, מדלא קאמר "ודמעתי תראה" שמע מינה שהיא נראת בכל פעם, ואין להתפלל רק שתתקבל"
יש כאן הבדל משמעותי , לגבי 'המכון את לבו לתפילה', אין לזה שום קשר עם בקשות שהאדם מבקש, וזהו אותו "עיון תפילה" עליו נאמר לנו, שהוא מן הדברים שהאדם 'אוכל מפרותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא', ו'המתפלל שמצפה שתתמלא בקשתו', זה אותו "עיון תפילה" שהוא לגנאי
תוקן על ידי - איקה - 27/01/2004 19:57:04
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 16:45 |
|
| |
אין ספרי תחת ידי.
תוספות חלקו בין כוונה בתפילה לבין מי שסומך על כך שבזכות צדקתו או תפילתו ייענה לבין מי שמכוון בתפלתו.
להדגיש, אין בתוספות רמז שאסור לצפות שהתפילה תיענה, בשביל זה מתפללים.
תוקן על ידי - אריק123 - 27/01/2004 16:46:33
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 15:27 |
|
| |
איקה,
1. לענ"ד עיון תפילה לא מופיע במשנה דריש מסכת פאה בעניין דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב. ואף בתפילה, לפחות בנוסח הספרדים ועדות המזרח אין עיון התפילה מופיע.
2. דומני שיש מימרא בבבלי ברכות (או שמא ברייתא): "כל המאריך בתפילתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב' או משהו בסגנון.
3. לגבי שאלתך, מאן דמתני הא לא מתני הא.
|
|
|
|
|
