חידה עיונית - זכות השתיקה

לדעתי דבר דומה ואף עדיף מזכות השתיקה הוא צירוף הכלל ד "אין אדם משים עצמו רשע" עם כללא ד"פלגינן דיבורא" הרי שאף שיעיד אדם כנגד עצמו אינו נאמן אף דנאמן לגבי עדותו לאחר.
הרי אף אמירה הפוסלת אינה אמירה.ואינה תלויה לדין שתיקה כהודאה ועדיפה מינה.

מיימוני שליט"א וישרן

אם זו הראיה, יש חילוק מבדיל.
בחזקה אין מי שתפס חברו בחולצתו זקוק לראיה, ואף לא לטענה, שכן שכנגדו מוגדר אצלנו כגזלן.
בקצרה - בחזקה אין ערעור, שתתבקש טענה, ומן הדין שאינו צריך אפילו למחות, והעיקר שלא ייחשב הודאה.

מה שאינו כן, העניין של זכות השתיקה, מתייחס למצבים שחזקת הכשרות, או החזקה של מה שתח"י שלו, מתערערת ע"י כל מיני ראיות והסתברויות, כפי שזכות זו באה לידי היטוי במקרה האחרון המפורסם.

יהוסף

כמדומה שכוונת ישרן היא האם מי שמוחזק צריך גם לצרף טענה, או שעליו רק להיזהר שלא לקלקל חזקתו במילים.

אני זוכר שכך יצא לי בסוגיות של חזקות. נניח שאתה תופס אותי בחולצתי וטוען שהיא שלך. תגובתי המסתברת תהיה: זה שלי. ואיני חייב לנמק יותר, או להסביר מהיכן זה שלי (קניתיו, ארגתיו וכיו"ב).

איך זה מסתדר עם הכלל ש"אין חזקה בלא טענה"?

יש שתי אפשרויות:

א. המוחזקות היא ראיה, שהרי חזקה שמה שתחת ידו של אדם זה שלו. ובמקום שבו אדם מעבד קרקע, שיש לו בה חזקת שלוש שנים, והוא אומר: לא אמר לי אדם דבר מעולם, הריהו מקלקל לעצמו, ואילו שתק היה הכל טוב ויפה.

ב. לעולם יש צורך בדיבור, אלא שאנו דנים את מי שאינו מסוגל לדבר כאילו אמר. למשל, אילם שיש לו חזקת שלוש שנים בקרקע, או אילם שתובעים ממנו את חולצתו, והרי אינו יכול לבאר שזה שלו ומהיכן זה שלו, אינו חייב לעשות כן - כך הדעת נוטה, איני זוכר אם זה כתוב במפורש.

אני מודה שקשה למצוא נפקא מינות בין שתי האפשרויות.

***

דוגמא למקום שבו אדם חייב לבאר דבריו: בסוטה, שצריכה להכחיש. כלומר, כל מקום שבו יש רעותא, או רגלים לדבר שאי אפשר לסמוך על חזקתו בשתיקה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ישרן חשבתי משהוא בכיוון זה, אך קודם להצעתי אשאל, מה כוונתך המדוייקת?