מכתב מהעתיד (ו' אלפים תרפ"ז)

זכיס?

המצוות ניתנו כדי שאדם ישתלם.
אדם הראשון נברא שלם – ולא ניתנו לו מצוות – הוא רק הוזהר שלא ללכת אחר דמיונותיו ותאוותיו – "לא תאכלו ממנו" – לא תלכו אחר הדמיון" - הוא לא עמד בפיתוי, וירד מהרמה האלוהית של אמת ושקר – לרמה המוסרית של הכרעות טוב ורע – וממנה השתלשל רצח קין את הבל ,וכל ה"חמס" וכו' , כל המצוות ניתנו – כדי להגיע למצב האדם לפני האכילה –

וכאן לא מדובר על האדם הראשון במשמעות היסטורית, אלא שזה מצבו של האדם ב'עולם' – שלי, שלך, של כולנו -

רק עכשיו גיליתי את האשכול הזה, עם המכתב המרתק .

לענ"ד, המצב של יהדות ימינו (בדומה ליהדות המוצגת במכתב) נובע מקלקול ראשוני שנעשה על ידי הסופרים בימי הכנסת הגדולה. עד אז ספר התורה היה ספר של עקרונות, ואת ההלכה למעשה היו פוסקים הנביאים והשופטים. הלווים היו ממונים על לימוד התורה והוראתה, אבל לא היו קובעים כיצד יש לממשה במציאות של אותו דור.
באו הסופרים בתחילת תקופת הבית השני, וצמצמו את דבר ה' רק לתורה שבכתב, והפכו אותה לספר הוראות יצרן (ספר הלכה) במקום להבין שזהו ספר חינוך. מתוך כך, וכתוצאה משיבוש ואיבוד המסורת בתקופת גלות בבל וסוף תקופת הבית הראשון, החלו לפתח פירושים שונים ומשונים מתוך גישה שכל אות בתורה מרמזת על עניין הלכתי מסויים. ואז במקום לדרוש רעיונות דרשו הלכות, וכך נסתם קול הנבואה, והחלה להתפתח הלכתא דגלותא.
רבותיי, עזרא ובית דינו היו למעשה בעלי גישה קראית! זהו הוא העוות השרשי שממנה צמחה היהדות. כתוצאה ממאבקים פוליטים בתקופת הבית השני הפירושים של הסופרים הפכו למסורת, וכך לא התאפשר לתקן פירושים שגויים, ומה נשאר לאנשי התורה לעשות הוא רק לתרץ את המסורת החדשה עם הכתוב בתורה, דבר אשר מנע את שיקומה על ידי החכמים שרצו לדרוש את התורה באופן המתוקן.
חכמי ישראל לאורך כל הדורות דרשו רעיונות מתוך התורה, ועשו זאת היטב, אבל לא היו מסוגלים לעשות זאת באופן משוחרר לחלוטין מכבלי המסורת שהגיעה לידיהם, ולכן אין אחדות דעים ברעיונות שנדרשו. כמו כן, לא היו מסוגלים להפוך את הרעיונות להלכות של זמנם, אלא רק במקרים מעטים.

התורה שבכתב הינה יצירה ספרותית שנכתבה בהשגחה אלהית. כל מטרתה היא לשמש לנו ככלי לדרוש את דרך ה'. לכן מרכז התורה מכיל את המילים 'דרש דרש'. התורה לא כתובה כספר הלכות, ולכן כדי לדעת מה היא דרך ה' - מה היא ההלכה, יש לדרוש תחילה את הרעיון - את טעם המצוה, ורק מתוך כך לקבוע את ההלכה. דבר זה צריך להעשות על ידי גוף תורני שמאחד את רוב ישראל.

התורה מכירה בכך שהמציאות משתנה, וכל עניינה הוא קידוש ה' בעולם, על ידי עם ישראל. התורה מתחילה מאדם טבעי לחלוטין וממציאות טבעית בעלת מצוות מעטות (לאכול , לא לאכול, פרו ורבו וכד'), וככל שהתרבות האנושית מתפתחת, נוספים מצוות נוספות. את המצוות מקבלים בטבע, שבו קל יותר לראות את השגחת ה', מפני שאין במקום זה את גאוותו של האדם שאומרת 'כחי ועצם ידי עשו את אלה', אך האתגר הוא לקיים את התורה בתוך התרבות. לכן החזון של התורה הוא בית, בית לה' שיקדש את שמו בכל היצירה של האדם. הבית לעיתים נקרא גם הר, שממנו יוצאת תורה לעולם, אבל קידוש ה' נעשה בבית.
זה גם עניינו של מלך בתורה. לכתכילה הדבר אינו נצטרך, אבל ברגע שהאנושות בחרה משטר מעין זה, אז התורה נותנת לנו כלים לקדש אותו, ובסופו של דבר המלך שסימל מאיסה בה', הופך לחיות חלק בלתי נפרד מהחזון האוטופי של התורה.
הדור שיבין את התורה באופן כזה, לא יגיע למצב של מצוות שאינן תקיפות לזמנו.


תוקן על ידי - zachiz - 23/05/2004 17:24:09

מיימוני
אני רק חוזר ומוסיף על דברי אראל: כפי שטוען שמואל' בסופו של דבר בהקשר למצוות המעשיות, הערמות זה עניין של התפתחות טכנולוגית. ובמוקדם ובמאוחר כל התורה כולה ניתן לבטל.

האם לדעתך מיימוני התורה מצווה על ביטולה???

יש כאן גם פרדוקס פנימי דווקא לשיטתך: הרי לדעתך תורה יכולה לצוות על ביטול מצווה בשם רעיון כלשהו החשוב מהמעשה, אבל ניתן לעשות הערמות רק אם מתיחסים למצוות כחוקים פורמאליים אבל אם הם פורמאליים אין בהם רעיון.




תוקן על ידי - מוישהגרויס - 13/02/2004 13:27:04

גם וגם,

איני מקבל הנחתך, שמערכת כספים מודרנית אינה יכולה לקיים מצוות כגון שמיטת כספים ואיסור ריבית. איפכא, סבורני שהמערכת המודרנית יעילה יותר, ומתוחכמת יותר, ולפיכך קל להוסיף לה מגבלות כלכליות הנובעות ממצוות התורה. החברה המודרנית גם עשירה יותר, ויכולה לממן את עלותן של המצוות הללו. בעז"ה ארחיב כשיסתייע, אין כעת לי עת.


אוי לשכן ואוי לשכנו

יש הרבה לכתוב על שמיטת חובות, ואולי ראוי לפתוח על כך אשכול נפרד. רציתי רק לציין, ששמיטת החובות מתקיימת, גם בכלכלה של ימינו: אנשים פושטים רגל / בורחים מהארץ, והחובות שלהם נשמטים מאליהם. במקום לקיים את מצוות התורה כראוי - "עוקפים" את המצוה, ואז המצוה מתקיימת מאליה, ואנחנו מפסידים את הזכות (וכעין מה שנאמר בתורה על שמיטת הקרקעות - אם לא נשמוט את הקרקע מרצוננו, נצא לגלות והקרקע תישמט מאליה). הפרוזבול הוא, לדעתי, תקנה שתיקן הילל כנגד יצר הרע של העשירים, אולם גם הוא לא היה אמור להפוך למדיניות קבועה.

בעניין היתר עסקא:
http://www.tora.us.fm/tryg/ribit0/hetr_isqa.html

מיימוני,
אשמח אם תסביר למה כוונתך בכך שהתורה מצווה עלינו לעקוף את מצוותיה. נכון, אפילו בכלכלה של חז"ל כבר לא ניתן היה לקיים שמיטת כספים כהלכתה, ולא כל שכן בכלכלה המורכבת להפליא של ימינו, שאשראי הוא יסוד מוסד בה; ובכל זאת, ראוי היה שנחשוב כיצד לשמר את הרעיון הגדול של שמיטת החובות, שמאפשרת גם לחלש לפתוח דף חדש. כיוצא בזה, היתר עיסקא עיקר מתוכן את איסור הריבית; מערכת בנקאית אינה יכולה לפעול ללא ריבית, אבל אנו עצמנו איבדנו כלי חשוב לחנוך עצמי. כיוצא בזה, כוונת התורה איננה למכור את הבית על חמצו לגוי ולהסתלק לפסח במלון. בקיצור, לטעמי, ההערמות למיניהן הן רע הכרחי; עלינו מוטלת החובה למעט בשימושן כמיטב יכולתנו.

צודק אראל, למשל כמו "שמיטה", ובמקרה זה מדובר על יצר הקניין.

גבורה אמיתית היא לא גבורה קרבית, -אותה אפשר למצוא הרבה מאוד בקרב כל העמים כמו בין היהודים, אלא שהגבורה הגדולה ב"נפש יהודי" היא כיבוש היצר – איזהו הגבור הכובש את יצרו.

"גיבורי כוח עושי דברו" "וזה דבר השמיטה"(דברים, טו/ב) דבר כנגד דבר, וכי יש לך כוח גדול מכוחן של אלו (משמיטי קרקעות בשביעית) שרואין שדותיהן כשהן מלאין זרעים, וכרמיהן שהן מלאים ענבים, ובני אדם ובהמות וחיות נכנסין ויוצאין לתוכן ואוכלין ומחריבין אותן ואינן גוערין בהן, יש לך גבורים מאלה? ועליהן נאמר: "טוב ארך אפים מגבור" (משלי, טז/לב).

לא היה כסף כדי לקיים שמיטה, אבל היו 90 מיליירד כדי לקיים את האמונה המשיחית.

כולה עניין של סדר עדיפויות.

מה עדיף? לעבוד קשה על מידות "נפש יהודי". או לחלום בהקיץ ולפנטז ולהעביר את החיים בדמיונות שתמורתן משלמים מחיר כבד - שפיכות דמים.

ועל זה רבי צדוק היה אומר, בטח עדיף להם לישראל שפיכות דמים




תוקן על ידי - איקה - 08/02/2004 18:48:35

אראל סגל

אני מוסיף על דבריך:

לפעמים, החברה עוקפת בכוונה מצוות מן התורה! וזה מה שהתורה עצמה מצווה לעשות.

דוגמא לדבר: פרוזבול.

בוגי היה אומר: בא ג'פרסון והעמידן על אפס... אך כוונתו שלפעמים, כדי להגשים את הרעיון, צריך לבחור במעשה הפוך למסורת, וצריך לדעת להבריגו פנימה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כשקוראים בתורה, מגיעים בהכרח למסקנה שהמצוות של התורה נועדו לכוון אותנו לדרך-חיים מסויימת, ולא רק להציב בפנינו מכשולים שנצטרך להתגבר עליהם בעזרת הערמות והיתרים למיניהם.
לפעמים אין ברירה וצריך להערים, אולם כאשר ההערמה הופכת למדיניות קבועה - זה כבר מנוגד למטרה של התורה.
לכן, לדעתי, חברה שבאופן קבוע "עוקפת" את המצוות שהיא יכולה לקיים, לא ראויה להיקרא "חברה יהודית תורנית".

לעיון נוסף:
http://www.tora.us.fm/tokxot/emt/mdinyut.html

השכן:
התייחסתי לטענות דומות לאלו שהעלית. אנא בחן אותם אם דברי תקפים גם לשלך.


אריק: לא נכנסתי עימו לפרטים. אני משער שהוא ביקש להמחיש את העקרון ואידך נזל ומגמור.

איקא