"שורשי אותיות"

לא קראתי את כל האשכול. אבל נראה לי שמנחם בן סרוק בספרו "מחברת מנחם", עשה כבר עבודה דומה.
לשיטת מנחם (לאפוקי מהרד"ק ודעימיה) לכל אות יש משמעות בפני עצמה, ויש מילים רבות שהשורש שלהן הוא אות אחת בלבד. עי"ש שהאריך להסביר את מהותה של כל אות ואות.

איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בשכל שבכל דבר!

לא קראתי את כל העמודים אז אני מתנצל אם אחד הקישורים כבר נזכר:

* משמעויות של אותיות ע"פ צורתן:
http://www.mirah.dds.nl/Hebrew/lecture_aleph.html

* מכון MERU לחקר צורת האותיות:
http://www.meru.org/

* משמעויות של אותיות בתהלים קיט:
http://www.tora.us.fm/tnk1/ktuv/thlim/th-119-0.html

תוקן על ידי - אראלסגל - 23/11/2005 12:51:20

http://www.google.com/search?q=cache:eXehUxQC9qMJ:www.elinora.com/otiot-meaning.doc+%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA+%D7%9C%D7%A9%D7%98%D7%9F+%D7%A1%D7%9E%D7%9A+%D7%A4%D7%90&hl=iw

מודגש]האות מ'

אות מ'

האות מ' היא המקבילה לל' במובן ההפוך, הל' מכוון לקראת משהו או מי שהוא, והמ' מתאר את הביאה / היציאה מההקשר המסוים. ה"מ" מציין את המעבר מהרקע והמקור, ומכאן שהוא גם משמש בהוראת נתק. באתי "מ"הבית, היינו שיש לנו את הבית, וה"מ" מתאר את המעבר מאותו ההקשר = הבית. המילה "מל" מתארת את הנתק "מ"הגוף למחוץ לגוף , ה"ל" מתאר את ההפניה לחוץ, ומשמעות "מל" לנתק "מ" ולכוון לחוץ "ל", כך גם ההוראה של "מלק". "מת" מציין את הנתק מכל הקשר [=חיים] וסילוקו מתואר ע"י "ת" המציין סילוק (כפי שנראה עוד באות "ת"). המילה "מה" כאומרת "מהיכן ומאיזה נתונים נבעה...", בשאלה "מה זאת עשית" היינו מה הרקע הקודם שהוליד והביא את המעשה.
מלבד ההוראה הקבועה של מ' כמו הלכתי מהבית וכו', ישנו גם שימוש קבוע בהקשר הבא: מוליך, מביא, מכניס, מוציא, משפיע, משמיע, מחוקק, מפקד, ומשמעו שההכנסה באה ממנו, הוא ה"מ" – מקור ממנו הביאה, ממנו ההכנסה, ממנו ההוצאה, ממנו הפקודה, ממנו החוק וכו'. ה"מלך" הוא המוליך את העם.
"משל" מתבטא הן ב"משלי שלמה" והן ב"המשול תמשול עלינו". של מבטא הסרה כמו של נעליך מעל רגליך, ה"מָשל" הוא סיפור או המחשה אשר "ממנו" מוציאים את המסר. המושל הוא השליט אשר בכוחו להוציא מִשל האחרים.
שורש "מצא" מתבטא הן בהוצאה ומשמעה שהדבר צץ החוצה "מ"היכן שהיה בו קודם, כמו הוצאת האסיר ממקום שהיה בו – בית האסירים וכמו שאנו אומרים מוציא אסירים. כן ההוראה של "מציאה", משמעו שלא היה גלוי לעין והיינו שהדבר הנמצא מגיע מתוך "מחבוא" ומסתור, והרי הוא צץ "מ"תוך ההקשר בו היה מוסתר.
המילה "מַטה" ו"מִטה" משמעם שהם הגרם אשר על ידם מתאפשרת ההטיה. ההטיה איננה מתאפשרת ללא גורם חיצוני אשר ממנו מתאפשרת ההטיה, האדם אינו יכול להיות מוטה מכוחות עצמו אלא רק ע"י אחר אשר "מַטה" אותו. המטה כמקל נועד לגרום לאדם להיות נטוי וסמוך עליו, וכך גם המטה, בשונה ממשכב בו האדם אינו נטוי אלא שוכב, המטה מתייחסת אל ההטיה של האדם במיטתו [השווה לספה של זמננו].
שורש "מח" מציין את המחיקה והסילוק – "מחה תמחה את זכר עמלק", ה"מ" מתאר את הנתק "מ"חיבור המצויין באות "ח", והיינו נתק את עמלק מחיבורם, שלא יהא להם שום חיבור לשום דבר. כן שורש "מחק" כמו "מחקה ראשו ומחצה וחלפה" (שופטים ה'), היא הסירה מהגוף את הראש המחובר לו.
"מך", ה"כ" מתאר הכללה ומכאן גם את מי שיש לו וכולל נכסים ממון וכו', ה"מ" בתיבת "מך" מתאר את הנתק מהקשר ה"כ", המך אין לו דברים הכלולים ברשותו. כך גם "מכה", משמעו חיסור וניתוק מהמוכה, הן חיסור נפשו [בהקשר זה מופיעה לרוב ההכאה בתנ"ך], או חלק משלימות גופו.



מה דעתכם, ר' מיימוני ור' מוישה, וגם אתה שם - מואדיב?

מוישה

אוסיף עוד קריטריון. היות ואנו למדים שהכפלת אות מגבירה את אותה המשמעות, כמו קל-קלל, גז-גזז, של-שלל וכיוצא בזה, נוכל להוסיף לרשימה של האותיות המוכרעות בטבעיות יותר את אלו:

ג
ד
ז
ח
צ
ר

כל אלו המנויים מוכפלים לבד, כמו גג, דד, זז, ויש המוכפלים במילה כמו קלל, גזז, כלל וכו'.

אך כשלב ראשון אכן עדיף להתמקד בברור יותר, ומכאן שרוב האותיות בעלי קריטריון יחסית ברור וחד.

שוב תודה על האצת הקריטריונים, יישר כוח.

הבה ואוסיף על דבריכם ואעשה לעצמי ואולי גם לאחרים סדר בראש.
תיאוריית ש"א קובעת כדלהלן:

1. לכל אות משמעות משלה.
2. משמעות זו נותרת גם כשהיא מהווה מרכיב בשורש המילה העברית

3.
בשורש אלו מילים עבריות?
תשובה: כל המילים המופיעות במקרא. (רוב אינה הגדרה, היא התחמקות אבל ניתן להגדיר אולי כל המילים המופיעות בחומש וכדו' ואולי זה רעיון להתמקד רק עליהן למרות שאולי התפתחותן אינה בהכרח מוקדמת מהשאר)

4. איך תיקבע משמעות האות? (שהרי ממתי יש במילונים פירוש לאותיות)
ישנם 2 דרכים. A, אותיות מועטות יש להם משמעות בהקשר לשימוש הרגיל שלהם במשפט. בעיקר אותיות השימוש אך יש אותיות נוספות שהאות עצמה מהוה מרכיב במשפט או שניתן ליחס להם משמעות מיוחדת. נמנה אותן
א
ב
ו
ה
ו
י
כ
ל
מ
ש
ת


כיצד נלמד מה משמעות שאר האותיות?
אומר בדרך הישר דרך B: לפי המילה בה הם משתתפות על דרך כלל. (למשל ח')

5.
עד כאן הגדרנו. השאלה היא איך תקבע משמעות למען סעיף 2 וסעיף 4 B????

למעשה אני מקבל את ההנחה שלמילה משמעות יתר על מובנה הפשוט.
לכן אני מציע לקבוע משמעות ב2 שלבים
א. קביעת משמעות לפי הקשר הפסוקים ותוך שימוש בפרשנות בלשנית מקובלת. (למש, מה פירוש המילה בתר?)
ב. הצגת מילים נרדפות למילה שעל ידם ניתן לקבוע משמעות המילה ביתר צמצום. (למשל מה שונה בתר מחתך, חצה, וכדו)

הבה ואוסיף על דבריכם ואעשה לעצמי ואולי גם לאחרים סדר בראש.
תיאוריית ש"א קובעת כדלהלן:

1. לכל אות משמעות משלה.
2. משמעות זו נותרת גם כשהיא מהווה מרכיב בשורש המילה העברית

3.
בשורש אלו מילים עבריות?
תשובה: כל המילים המופיעות במקרא. (רוב אינה הגדרה, היא התחמקות אבל ניתן להגדיר אולי כל המילים המופיעות בחומש וכדו' ואולי זה רעיון להתמקד רק עליהן למרות שאולי התפתחותן אינה בהכרח מוקדמת מהשאר)

4. איך תיקבע משמעות האות? (שהרי ממתי יש במילונים פירוש לאותיות)
ישנם 2 דרכים. A, אותיות מועטות יש להם משמעות בהקשר לשימוש הרגיל שלהם במשפט. בעיקר אותיות השימוש אך יש אותיות נוספות שהאות עצמה מהוה מרכיב במשפט או שניתן ליחס להם משמעות מיוחדת. נמנה אותן
א
ב
ו
ה
ו
י
כ
ל
מ
ש
ת


כיצד נלמד מה משמעות שאר האותיות?
אומר בדרך הישר דרך B: לפי המילה בה הם משתתפות על דרך כלל. (למשל ח')

5.
עד כאן הגדרנו. השאלה היא איך תקבע משמעות למען סעיף 2 וסעיף 4 B????

למעשה אני מקבל את ההנחה שלמילה משמעות יתר על מובנה הפשוט.
לכן אני מציע לקבוע משמעות ב2 שלבים
א. קביעת משמעות לפי הקשר הפסוקים ותוך שימוש בפרשנות בלשנית מקובלת. (למש, מה פירוש המילה בתר?)
ב. הצגת מילים נרדפות למילה שעל ידם ניתן לקבוע משמעות המילה ביתר צמצום. (למשל מה שונה בתר מחתך, חצה, וכדו) גם כאן הדבר יעשה תוך שימוש בהקשרו במקורות ובפסוקים.



תוקן על ידי - מוישהגרויס - 02/04/2004 16:51:49

קריטריון אחד ברור ומוחלט יש לגבי רוב האותיות.

כל אות שנוכל לבחון את המשמעות שהיא מוסיפה או מגרעת על ידי עצמה בלבד, יוכיח שזו משמעות האות.
מכאן שכל אות שיש לה שימוש עצמי, כמו ב' ו' ה' ודומיהם, נלמדים באופן חד וברור מתוך עצמם.

כמובן שכל זה לאחר הנחה שאנו מנסים לבדוק שיש משמעות קבועה לאותיות. לאחר הנחה זו הרי שהקריטריון לעיל הוא ברור: כל אות שתוכל לראות משמעותו כלפי עצמו באופן פשוט משמעות זו היא משמעות האות.

למשל אות ב. אם לכל דבר כמו בית כיס, כשמוסיפים האות מתווספת משמעות מוגדרת, הרי שהגדרת אותה המשמעות היא היא הגדרתה של האות.

יש מבין, ר' מוישה?

מוישה גרויס

אני סבור שבדרך הישר קיבל עליו להיזהר בפיתוח התיאוריות, ועתה נטלנו עלינו משימה בלשנית: לנסות לנסח במלים את כללי השימוש שלנו במלים נבחרות, כדי לנסות בשלב שני לראות אם במלים אלו לכשעצמן יש משמעות כלשהי גם לרמת האות וההברה ולא רק לשורש ולסמנטיקה.

זו משימה גדולה לאין שיעור, אבל נראה לי שהיא עומדת בקריטריונים של מחקר מדעי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בדרך הישר ומיימוני.

חשוב להבין שהיעדרו של קריטוריון ברור אומר גם שיש כאן העדר של כל תיאורייה רצינית כלשהי. ההבדל בין תיאוריה רצינית לסתם קשקוש הוא קודם כל בשאלה האם הדברים אכן מעוגנים כך שהם קובעים גבולות ברורים (לכן גם נתונים להפרכה לולי הייתה התיאוריה נכונה).

בדרך הישר אינו מציע כזה קריטוריון רק אינטואיציה בגרוש. אינטואיציה יש גם לשרלטנים, אסטרולוגים, שמאנים, קוראים בקפה ומחברי אגדות ילדים. זה לא רציני.

אם דבריך מיימוני אי אפשר להציע כזה קריטוריון זה אומר שזו בעייה שלו לא שלי, כלומר אם אי אפשר להציע זה קריטוריון זה אומר שאי אפשר בכלל להציע כזו תיאוריה ומה שאתה אומר בעצם זו לא תשובה לי, אלא קביעה מוחלטת שדרכו של דרך הישר אין לה כלל סיכוי להצליח.

כמובן שבדרך הישר יכול להמשיך בחקירתו ואולי גם להוסיף עוד ספר שיתווסף למדף האינפנטילי של "נפלאות לשון קודש", אולי עוד יקבל הסכמה מכמה רבנים. אבל משהו רציני ששווה יותר ממתנה לבר מצווה, לא יהיה לו.

לכן אני חוזר ופונה לדרך הישר לתהות שוב על האופן בו הוא מציע פרשנויות למילים, וימצא דרך כן להגדיר קריטוריון ברור.
אני משער שכמה מאיתנו יוכלו לסייע לו בכך אבל בתנאי אחד: לאחר שיקבע הקריטוריון הוא ישמש כאבן בוחן לתוקפה של התיאוריה כולה, ולא רק כאמצעי עזר שולי. (כלומר על בדרך הישר לקחת בחשבון שניסוח הקריטוריון יכול להוביל גם להפרכתה של התיאוריה שלו אבל דווקא הסיכון הזה הוא זה שיוכל להוביל לאישושה)

בדרך הישר

אתה ודאי צודק.

מה שבאתי להדגיש הוא

א. יש לכולנו כללי שימוש, אך הם בלתי מודעים, וחשוב לדעת שאנו מסתמכים עליהם.

ב. אפלטון האמין שהמושגים קיימים בפני עצמם, בעולם של אידיאות. לפי אפלטון, כשאנו רוכשים ידע על מושגים, בעצם הנשמה שלנו מתבוננת באידיאות. זה מבטיח שיש לנו ידע כלומר אמונה מדוייקת בשימוש במילים, וגם שכל הידיעות של בני האדם חופפות - כי כולן מקורן בעולם האידיאות.

אבל אנו איננו מאמינים בכך. ולכן צריך זהירות רבה כשמסתמכים על כללים בלתי מודעים של שימוש במילים.

כפי שרציתי להראות בדוגמא שלי, אנו עשויים לטעות. אני גיליתי טעות אחת כזו בילדותי. כמה עוד טעויות מסתתרות אצלי עד היום?

והאם רק אני סובל מטעויות כאלו, או אחרים גם כן?

כל זה לא בא לייאש אותנו מן הניסיון להגדיר את כללי השימוש שלנו, מאמץ רב שצריך להיעשות במשותף כדי למנוע טעויות, ואחר כך לנסות לדלות מן הנתונים ייחוס משמעים גם לאותיות והברות - אם יש כזה דבר.

אך זה מחייב זהירות רבה, והשוואה בין הבנות של רבים מאיתנו. אחרת, הסכנה קרובה לפתח תיאוריות דמיוניות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני תודה.

לגבי "מחברת" אני מאמין שלאחר רגע התדהמה בעקבות האינטואיציה הלא מקוונת מילדות, האדם מזדהה עם המובן החדש. ההסבר "מעלת המחברת ומהותה בשונה מדפים סתמיים, היא החיבור", מביא אל האינטואציה את ההבנה החדשה וזו תתקבל גם על האינטואיציה. מכאן שגם במה שעד כה האינטואיציה לא הכירה, אם ההבנה החדשה מבוססת ומשכנעת ברמה מספקת היא תתקבל גם על ידי האינטואיציה.

בדרך הישר וכולם

אי אפשר לערער על כך שלכל מילה יש כללי שימוש. בלעדיהם, איך היינו מסוגלים לייחס אותה למצבים חדשים, או למצבי בינים?

מסתבר שלמילים יכולים להיות כללי שימוש שונים. אני משער שכללי שימוש אלו נרכשים ומתפתחים אצל כל אחד מאיתנו בילדותו, כשהוא רוכש את השפה.

דוגמא לדבר:

המילה "מחברת" באה מלשון חיבור. אני משער שזה חידוש לשוני בעברית של ימינו, מפני שלא היו מחברות לפני המצאת הנייר של היום.

אולם בעודי ילד, הרעיון של מחברת עבורי היה של מעין ספר דק כריכה או ללא כריכה, עם שורות או משבצות, שבו ניתן לכתוב. ספר ומחברת נמצאו בעיני רוחי על אותה סקאלה.

כאשר שמעתי לראשונה על כך שהמילה באה מלשון "חיבור", הופתעתי. זה היה נגד האינטואיציה הלשונית שלי.

מסתבר שכולנו מפתחים אינטואיציות לשוניות, ומתקנים כל העת את השימושים שלנו לפי ההיזון החוזר שאנו מקבלים מהסביבה.

לפיכך, שם הפעולה "לחבר" אומר דברים שונים לכל אחד, לפי האופן שבו רכש את המילה לראשונה בילדותו, ולפי האופן שההבנה שלו התפתחה לאור ההיזונים החוזרים שקיבל. ודאי שיש בסיס משותף לכולנו, מפני שכולנו מסוגלים להשתמש בה ולהבין זה את זה. אך בשעה שאנו מחפשים להגדיר את כללי השימוש במילה, אנו מגיעים למחוזות שאינם מנוסחים במילים וגם לא עברו כנראה היזון חוזר, ולכן יש לנו גם קושי בהגדרה וגם התנגשויות בין ההבנות האינטואיטיביות של כל אחד מאיתנו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מוישה מה שלא מצאו עדיין קריטריון לא יצדיק בחירת קריטריון בעייתי.

אני מציע לבינתיים את האינטואיציה. ובהלכה אתה גם מוצא זאת לגבי כתיבת סת"ם הנבחן לעיתים בראיית ילד אינטואיטיבית.

שים לב למשל לגבי האות ח', לגבי כל הקטע הראשון, שהוא העיקרי והמעובד, לא יצא אף אחד להתנגד - השכל הישר חש בעניין, לפעמים אמנם אחר שקילה מכופלת ורקע מספיק, אבל די בזה בשלב ראשון, לדעתי.