מרדכי חיימוביץ מתפעל מצעירה מבולבלת

במוסף "סופשבוע" של מעריב התפרסמה השבת כתבה מאת מרדכי חיימוביץ על בחורה צעירה מחיפה שנסעה לדרום אמריקה, הכירה אינדיאני והתאהבה בו, ועכשיו היא אוספת כל שקל בחיפה כדי לחזור אליו ואל משפחתו בבוליביה.

הגברת, כך מסופר, טעמה עכביש טרנטולה ותולעת מסוימת ו... נו, בקיצור, היא אוהבת את החיים שם - את הטבע, את זה שאנשים לא חושבים על העתיד ואת מוגלי-חואן. הכתבה מנוסחת בלשון רומנטית מלאה הערצה לחייה ולרגשותיה.

מצד אחד, אפשר לחשוב שחיימוביץ מתפעל ממנה כל כך כיוון שנסיעתה לדרא"מ התרחשה בעקבות כתבתו של חיימוביץ לפני כשלוש שנים על מחבר הספר המפורסם "בחזרה מטואיצ'י".

מצד שני, אפשר גם לחשוב שמר חיימוביץ פשוט מעריך מאוד את קורות חייה של הצעירה ולכן זכינו ללשון הנרגשת שלו, שאינה מאפיינת את כל כתבותיו.

נכון שלכל כתבה מתאים "קצב" אחר של כתיבה ואין דומה כתבה הומוריסטית לסיפור גבורה, למשל, אבל גם לא חייבים למרוח כזאת התרגשות על מישהי שגדולתה נעוצה בתחושתה העמוקה שהיא שייכת ל'שם' ושהאנשים בבית הקפה החיפאי שהיא עובדת בו מעצבנים אותה (טוב, הם רק יהודים, לא אינדיאנים נפלאים מבוליביה).

מה אני אגיד לכם, קראתי ושוב הבנתי כמה טוב שיש לנו עיתונים אחרים, משלנו. מי צריך את שירי ההלל האלה לכל מה שמנוגד לרוח היהודית?

והאם הוא היה מתפעל כך ממישהי שנסעה לבנגקוק, הכירה את חב"ד וחזרה בתשובה?

אז למה אנחנו תמיש כול כך מתרשמים ממעריב וידיעות?

כשעיתונאי דתי מתקבל לעבודה במעריב אנחנו פתאום כל כך מעריכים אותו, כאילו הוא זכה להגיע למלוכה או לקח מדליית זהב באולימפיאדה...

למה אנחנו לא מעריכים את עצמנו - יש לנו עיתונים מצוינים של חב"ד ושל המיזרוחניקים ובכלל - למה אצלנו "נחשבים" דווקא אלה שעובדים בתוך הרפש הגדול הזה?

מה הכבוד הגדול?

מה אתה מצפה ממנו ??

תינוק שנשבה.