"גלותם" של מיעוטים במגילת אסתר

בפיתחו של אדר, אני רוצה לשתף אתכן/ם במחשבותי על עניין מהותי ומעניין, לטעמי, במגילת אסתר. אשמח לתגובותיכן/ם המלומדות!
***

"גלות", ע"פ מילון אבן-שושן, אינה רק "עקירה מאולצת מארץ המולדת", אלא גם "שהות בארץ נכריה", ו- "כינוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה". השימוש במונח "גלות" להלן, מבטא רעיון מורכב של "אי-בית", של זרות וניכור, ובמובן עמוק יותר – תחושתם של אלה שאינם נמנים על "ההגמוניה". אנשים ונשים החשים שזהותם (הדתית, הלאומית, המגדרית וכו') אינה זהותו של הכלל בתוכו הם חיים, ומתוך כך הם חיים כזרים בעולמם. תחושות אלה יכולות להפוך ל"סבל ומצוקה", כאשר הכלל, מצידו, אינו רגיש לקבוצות אלה, ואינו מאפשר להן לבטא את זהויותיהן העצמאיות.

במגילת אסתר אנו פוגשים שתי "גלויות" מסוגים שונים, המתמודדות מול אותו "כלל", מול אותה הגמוניה. היהודים והנשים, מוצגים במגילה כמי שאינם בני-בית במולדתם שלהם: הם שייכים לממלכה הפרסית, אך גם שונים ונבדלים בתוכה.

ושתי ומרדכי הם טיפוסים ספרותיים ואנושיים מקבילים, וכל אחד מהם פועל על ציר ההתמודדות שלו כמיעוט מול רוב הגמוני: ושתי, כאשה מול הגמוניה גברית; מרדכי, כיהודי מול הגמוניה פרסית. שניהם, בעלי זהות נבדלת מן הזהות "הכללית". שניהם נתפסים כ"אחר" ע"י סביבתם. שניהם, כאנשים פרטיים, מעוררים כעס, המתלבה לכדי שנאה כלפי כל העדה אליה הם שייכים. אסתר, לעומתם, שייכת בו-זמנית לשתי קבוצות המיעוט הללו, ומשחקת תפקיד בשני צירי העלילה: היא יהודיה כמרדכי ואשה כושתי.

"ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים..." [א-5]
הפסוקים המתארים את משתהו המפואר של אחשורוש מרבים בפירוט עושרו של המלך, ובפירוט כל באי המשתה: מלבד "כל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות" [א-3], הרי שהמלך מזמין גם את כל העם, את כ-ו-ל-ם!
האמנם?! כך נדמה לנו עד לרגע בו נכנסת ושתי המלכה אל בימת הסיפור: "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים..." [אסתר, א-9] – כלומר, "כל העם" במשתהו של המלך לא כלל בתוכו את הנשים, שהרי הן נכחו במשתה של ושתי. כבר מן הפסוק הראשון המתאר אותה ואת מעשיה אנו לומדים על ושתי משהו חשוב – היא שונה, היא "אחרת", היא לא שייכת ל"כל העם". ייתכן כי מקומה זה נובע מבחירה שלה וייתכן כי מקורו במציאות פוליטית-חברתית הנכפית עליה, ברגע זה אין לכך משמעות. ושתי לא רק שונה ויוצאת מן "הכלל", היא גם מעזה להפגין זאת ברבים. היא חוגגת את שונותה ואינה מוכנה להיטמע בתוך ההגמוניה - "ותמאן" [א-12]. היא מסרבת להגיע אל הנשף של המלך. היא רוצה לשמוח בין חברותיה, לשמוח בזהות הנבדלת שלה ולהפגין את האחרות שלה מתוך גאוה. היא אינה מבקשת להיכנס אל משתה הגברים כאטרקציה, כ"אשתו של". היא אינה מעוניינת במקום הנחות והמשני שמייעד לה המלך במשתה שלו. היא רוצה משתה משל עצמה, שם היא "המלכה".

"איש יהודי היה בשושן הבירה" [אסתר, ב-5].
רבות נכתב על הביטוי "יהודי" בהקשר של מרדכי, ועל ייחודו של ביטוי זה במקרא. אני רוצה לקרוא בפסוק זה, שהוא התאור הראשון של מרדכי במגילה, מעין תעודת זהות של דמותו הסיפורית. הפרט הראשון שאנו למדים על מרדכי, עוד לפני שנמסר לנו שמו, הוא זהותו כיהודי. מעבר לעובדה כי פרט זה יהווה חלק מרכזי ומהותי בהמשך העלילה, הרי שיש בו יסוד זהותי מבחין. מרדכי אינו פרסי, הוא אינו שייך להגמוניה, הוא אינו חלק מ-כ-ו-ל-ם, הוא יהודי. הפסוק מדגיש את זרותו של מרדכי, לפחות מבחינת תודעתו העצמית, בחזרתו על ביטויים מן השורש ג.ל.ה.
כפי שושתי נכנסת אל בימת המגילה בהכרזה על שונותה, כך מרדכי מתחיל את סיפורו כ"אחר". הן ושתי והן מרדכי מפגינים את זהות המיעוט שלהם, את האחרות שלהם, באופן שמעורר את כעסם של נציגי ה"כ-ו-ל-ם". הצורך של ושתי לשמוח את נשיותה ולחגוג את היותה נבדלת ממשתה הגברים, מעורר את זעמם של המלך ונציגי הממסד שלו. הצורך של מרדכי לפעול באופן שונה ונבדל משאר אנשי החצר, בשל היותו יהודי, מאיים מאוד על המן ואנשיו.
האם האופן הספציפי בו בוחרים ושתי ומרדכי להפגין את שונותם, מוצא חן בעינינו? האם החלק המסוים מזהותם המובלט בהפגנה זו, נראה לנו עקרוני או משני? עובדה היא, כי זו בחירתם, ולכן אנו, כ"כלל" מולו הם מוחים, נאלצים להתמודד עימה. את השיקולים הטקטיים או העקרוניים, לגבי סדר העדיפויות המחאתי של המיעוט, רשאי המיעוט לבדו לערוך, ועל ההגמוניה, לקבל את בחירותיו ולהתמודד עימן.

כפי, שעולה מן התגובות למעשיהם של ושתי ומרדכי, הממלכה הפרסית, אינה מאפשרת מקום לאחרוּת מכל סוג. לכאורה, כולם צריכים להיות בה אחידים ולפעול באופן שווה. אבל רק לכאורה. התחושה שעולה מן הסיפור היא שהאחידות, שה"כולמיות" בממלכת פרס היא שקרית. אנחנו, המוזמנים למשתה, רק חושבים שכולם חוגגים בו יחד איתנו. אם נביט בעיון נגלה שמחצית האוכלוסיה אינה נמצאת שם כלל. זה רק נדמה לנו, אנשי חצר המלך, שכולם מעריכים ומכבדים את המנהגים המקובלים עלינו. אם נסתכל שוב נראה כי חלק מן האנשים מוצאים אותם פוגעים ומעליבים. זו היא רק אשליה שיש כאן "מולדת", בעצם זהו אוסף של קבוצות החיות בגלות.

הצעותיהם של ממוכן והמן לטיפול בנגע-המיעוט-הגאה-בעצמו-ושמח-בזהותו, דומות מאוד זו לזו. שניהם מנסים להעביר את כעסם ועלבונם ממקרה פרטי, אל עדה שלמה: ממוכן טוען שהמעשה של ושתי מייצג את הפוטנציאל ההרסני הקיים בכל עדת הנשים, והמן טוען כי התנהגותו של מרדכי מבטאה את הסכנה האפשרית מעדת היהודים.
כתגובה על נאומו של ממוכן [א, 16-20] שולח המלך הודעות אל כל הגברים אשר תחת שלטונו, ומנחה אותם להיות כל איש שׂורר בביתו ומדבר כלשון עמו"" [א-22]. הדיבור נתפס כאן כמקור של כח, של שררה. בכדי להוכיח את שלטונו בבית, בכדי להפגין את כוחו וסמכותו על משפחתו, כל גבר צריך לדבר את שפתו שלו, מבלי לתת פתחון פה לאשה שאיתו. קולה של האשה, לשונה ודבריה אל להם להישמע, שמא בעצם קיומם יסכנו את מעמדו של הגבר שאתה, ואת יציבות הממלכה כולה.
כניסתה של אסתר לסיפור מתרחשת על רקע גזרותיו של ממוכן. במשך חייה בארמון היא שותקת את יהדותה [ב-10] בשל היותה אשה. היא מסתירה את זהות המיעוט היהודית שלה, מתוך הכרה בסמכותו של מרדכי - הגבר במשפחתה, ומתוך קבלת הצו המלכותי שניתן בעצת ממוכן.
לאחר מעשהו ההפגנתי של מרדכי, והצו המלכותי להרג היהודים, עוברת אסתר מהפך: "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי. לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי..." [ד,15-16]. היא פונה אל מרדכי באומץ ואפילו מצוה עליו – היא משתחררת כאשה, מסמכותו הגברית עליה. היא גם מבקשת מן היהודים לתמוך בה במעשה של סולידריות, ובכך מקשרת עצמה באופן מודע עם זהותה היהודית, אותה הסתירה עד עתה. ההתמודדות שלה בציר היהודי-נכרי, מקבילה, בנקודה זאת בעלילה, להתמודדות שלה בציר הנשי-גברי. כאשה, היא משמיעה את קולה הגובר על קולו של הגבר שלצדה – מרדכי, וכיהודיה היא מבטאה את יהדותה, לפחות כלפי בני עמה.

מצוקתם של המיעוט היהודי בתוך הממלכה הפרסית ושל המיעוט הנשי בתוך העולם הגברי, נובעת ממקורות דומים, והחלה להתגלות על פני השטח באופנים כמעט זהים, אך סופם של שני הסיפורים שונה בתכלית.

"...ויכתב ככל אשר צוה מרדכי... מדינה ומדינה ככתבה עם ועם כלשונו ואל היהודים ככתבם וכלשונם" [ח-9]
האגרות הנשלחת אל כל קצוות הממלכה לאחר מות המן מלמדות אותנו, כי מאבקם של היהודים כמיעוט, להשמיע את קולם הצליח: לא רק שהם שרדו את השנאה והאיום במות, אלא שסוף סוף גם שפתם נשמעת, ולשונם מדוברת בין שאר לשונות העולם. זהותם העצמאית, שהונכחה בממלכת פרס כרעם ביום בהיר, ע"י מעשהו ההפגנתי של מרדכי, מקבלת לגיטימציה מן ההגמוניה. היהודים זוכים להשמיע את קולם.
למרבה ההפתעה, אסתר אינה נזכרת באיגרות אלה, למרות שהיא זו שסיכנה עצמה למען מטרה זו והצליחה בהשגתה. במקומה מופיע מרדכי כבעל הסמכות והשררה. אסתר היהודיה מצילה את עמה ומאפשרת למיעוט היהודי הכרזה גאה על זהותו העצמאית. כיהודיה היא אינה צריכה עוד להסתיר את זהותה. אינה צריכה עוד לשתוק את עצמיותה.
אבל, כאשה, לאחר שהשיגה כח וסמכות בממלכה הפרסית, היא מאבדת אותו למרדכי, והוא זה הזוכה בטבעת המלך [ח-2]. אסתר האשה, אינה עצמאית ונפרדת ואינה רשאית להשמיע את קולה ולדבר בשפתה. מאבקה של ושתי, ונסיונה לעורר את ה"כלל" להבנה כי יש בתוכו קבוצה גדולה בעלת זהות שונה ונבדלת, אינו מצליח.
אסתר היהודיה ועִמה מרדכי, זכו להשמיע את קול המיעוט שלהם, ולדבר בלשונם הייחודית.
אסתר האשה ועִמה ושתי, עדיין לא.

שחרית,
תודה לך. נושא חילופי הזהויות המגדריות מעניין ביותר! אני חושבת שהחילופין מרתקים בעיקר בכך שהם "שוברים" את מעגלי ההזדהות הראשוניים שלנו, ומאפשרים הרחבה שלהם לקבוצות אנושיות אחרות.


אי"צ,
מה לעשות, אני אוהבת פוליטיקה (במובנה הרחב כדרך התנהלותה של חברה וכיחסים החברתיים שבונים קהילה אנושית). להבנתי, כל "פוליטיקה" היא לבוש מעשי של ערכים ורעיונות, אבל לא תמיד אנחנו (המעורבים ויוצרים אותה) מודעים לכך.
לגבי מרדכי, אסתר, וכל אדם אחר -
בחירה בעשיה כלשהי (גם שב ואל תעשה, זה סוג של עשיה לעניין זה) יש לה תמיד רווח והפסד (איכשהו נדמה לי שכבר אמרתי את זה פעם...). ה"הפסד" של מרדכי כאן יכול להיות סכנה לעצמו ולעמו וכו', וה"רווח" של יכול להיות תחושת שלמות עצמית של אדם המבטא את זהותו ללא חשש (מעין "יציאה מהארון").

ברור ,
הענין הוא שאני לא חושב שזה "מחיר" , מי שצנוע לא רודף אחר התהילה ...

הוא/היא עושים את מה שצריך בלי לחפש את הכרת העולם , וביחוד אם העולם כ"כ מעדיף דרכים אחרות . דומני שגם מרדכי לא חיפש תהילה , או שיש לך הסבר אחר , למה הוא לא כרע לפני המן ,
בזמן שריאלית ברור שידו על התחתונה .
לילה טוב.
נ.ב. אם כבר הזכרת פוליטיקה ....
שאלה היא האם הפוליטיקה היא הלבוש של ערכים , או שהערכים הם הלבוש של הפוליטיקה , וד"ל... אני משתדל להיות בחלק הראשון של המשפט ...

אישציפור,
שום דבר אינו אישי, שכן הכל פוליטי...

דווקא נראה לי שההגיון שלי בניתוח הסיפור מסתדר היטב בהגיון הפנימי של המגילה, לפחות בעניין הפרק האחרון:
צניעותה ("ההסתר") של אסתר היא זו שניצחה את רשעותו של המן והצילה את העם היהודי. צניעותה (שוב, גם במובן של הסתרה) של אסתר היא זו שמועצמת במגילה כדרך הכמעט יחידה לנצח, כאשר הינך מיעוט חלש (יהודי ו/או נשי).
אבל יש לה גם מחיר - מרדכי שלא נהג כעצתו לאסתר ולא הסתיר את זהותו או נהג בצניעות כלשהי (נניח שזה לא עניין מגדרי), הוא גם זה שזוכה בתהילה; אסתר תישאר בצניעותה ובהֶסתרה.

אם שלום,
יישר כויח על האשכול היפה.

אחד הדברים שעלו פה באשכול הרבה הוא עניין חילופי הזהויות, חילופי הכוחות וחילופי השליטה.

והלוא זה לב לבו של פורים, לא כן?

הנה כמה דוגמאות:

1. הסריסים הם גברים נטולי הגבריות שלהם. הם אינם נשים אמנם, ויש להם תפקיד של שיטור בעולמן הקטן של הנשים [ההרמון], אבל הגבריות שלהם הופקעה מהם.

2. זרש, זו שעומדת בראש כל אוהביו של המן, היא זו שמזרזת אותו לפעול, היא אשת סודו של השר הגדול והיא גם זו שמנבאת את נפילתו.

3. המדרש מבקש להבין את מיאונה של ושתי לבוא למשתה כי יופיה הושחת. ושתי, שלפי המדרש הייתה מביאה את בנות ישראל "מפשיטתן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת" נענשת. תיאור אחד של השחתת יופיה הוא שלקתה בצרעת, תיאור אחר הוא שבא גבריאל והצמיח לה זנב (מגילה יב, ע"ב).
ההיפוך שיוצר הזנב שצומח לושתי לפי המדרש, מפקיע אותה מתחום האנושי והופך אותה לבעל חיים. אפשר גם לתאר היפוך אחר - הצמחת הזנב הוא במחילה מן הצמחה סימבולית של איבר מין זכרי.

4. אסתר היתומה מאב ומאם גדלה אצל הדוד מוטק'ה. בב"ר נאמר: "אמר ר' יודן: פעם אחת חיזר [מרדכי] על כל המניקות, לא מצא לאסתר מינקת, והיה מניקה הוא" (ב, ז). ההיפוך גם פה הוא היפוך מיני - מרדכי הגבר הופך למינקת ומאכיל את אחייניתו מחלבו שלו (ראו גם ב"ר ל,ח)


בהקשר זה מעניין להתבונן בהתייחסות ההלכתית לחילופי זהויות בפורים, בעיקר לאור המנהג של ההתחפשות. ועל כך [אם לא יקדימוני] אשתדל להוסיף מחר.