התפתחות [אבולוציה] בהקשר היחס לאלוקים ולדתו
האבולוציה של האלוקים/מאמר
האבולוציה של האלוהים
כיצד יכלה האבולוציה "להרשות" למין האנושי להאמין בקיומו של האל, אמונה שלא קל לתת לה הצדקה "מדעית" או "עובדתית"? וכיצד התפתחה האמונה באל כשלעצמה במהלך הדורות, תוך כדי חיכוך – ושמא התנגשות – עם התפתחות המדע? ד"ר אורן חסון מנסה לענות על שאלות קשות אלה
במסכת ההיגיון הבלתי אפשרי שיצק לואיס קרול לספרו "עליסה בארץ המראות", מספרת המלכה האדומה לעליסה כי היא בת מאה ואחת שנים, חמישה חודשים ויום.
"אני לא יכולה להאמין בזה!" אמרה עליסה. "את לא יכולה?" השתתפה המלכה בצערה. "נסי שוב: קחי נשימה ארוכה, ועצמי את עינייך." עליסה צחקה: "אין כל טעם לנסות," היא אמרה. "לא ניתן להאמין בדברים בלתי אפשריים."
עליסה טעתה כמובן. אנחנו מאמינים בהרבה מאוד דברים בלתי אפשריים. לפעמים אפילו נדמה לנו, בעיקר כאשר אנחנו מתבוננים באמונות של אחרים, שככל שהדברים יותר בלתי אפשריים, כך מתפתים הם בקלות רבה יותר להאמין בהם. שימו לב במה מאמינים או האמינו בני-האדם: לפי שבט פָּאפָּחוֹ האינדיאני, החי באריזונה, הרי מתוך התוהו ובוהו הראשוני נולד תינוק אשר שמו "נולד ראשון". הוא שברא את האדמה בעזרת השיר – מוטיב קדושה בעל חשיבות עליונה אצל האינדיאנים. את השמש ברא "נולד ראשון" רק לאחר בקשתם המפורשת של בני האדם, שרצו לראות זה את זה ולחיות בשלום זה עם זה. היוונים האמינו שהטיטאנים בראו את העולם, שפרומתיאוס יצר את האדם והפך להיות הפטרון שלו, וכן האמינו שאת האישה הראשונה, פנדורה, יצר הָאדֶס, אל הרי הגעש והשאול. האמירה על תפקידם החברתי של הגבר והאשה בעולמנו טבועה וחרותה היטב בסיפור בריאה זה. האל נְגָאי, היושב בראשו של הר קניה, הבטיח את הארץ המובטחת, הלא היא אזור הרמה של קניה, על האדמות החקלאיות הטובות שלה, לעם הנבחר, שבט קיקויו.
מרבית המאמינים באל יחיד, מאמינים שבנו, ישו, בן לאשה בת תמותה, הוא המשיח שהביא את הגאולה לעולם, ואין בלתו. מאות מיליונים אחרים מאמינים שאלוהים שינה את בריתו של אלוהים עם צאצאיו של אברהם לטובת בריתו עם הנביא מוחמד. מיעוט זניח של המאמינים המונותיאיסטים אופטימי יותר, ונותר בתקווה שהמלך המשיח טרם הגיע, ושיש עדיין מקום לצפות לעולם טוב יותר. מיעוט זניח לא פחות בתוך מיעוט זה היה מדוייק יותר בציפיותיו, והאמין שהרבי המנוח מלובאביץ' הוא הוא המלך המשיח, והנה הנה מקישה אחרית הימים על דלתנו. רבים ממאמינים אלה המשיכו להאמין בכך גם כאשר היה הרב על ערש דווי, ועדיין רבים מתוכם המאמינים במשיחיותו של הרבי מלובאביץ' גם לאחר מותו. לעתים נראה כאילו באמת האמונה חזקה מכל מציאות.
סקירה חפוזה זו מותירה מקום לתמיהה מסויימת. כי הרי לכל מי שחושב, כמוני, שיש מספיק ראיות לכך שהאדם התפתח ועוצב בעזרת שינויים גנטיים אקראיים (מוטציות) המהווים חומר גלם לתהליכים שחלקם, לפחות, ברירני (ברירה טבעית), ברור שתהליכים אלה אמורים להותיר בנו תכונות שהועילו לנו, בעבר לפחות, להישרדות ולרבייה. אם כך, הברירה הטבעית היתה צריכה ליצור בנו מצב שבו ניצַמֵּת לעובדות בלבד. וזו, אכן, שאלה ביולוגית מרתקת: כיצד יכולה היתה האבולוציה להרשות לנו בכלל "להאמין", אם ברור שתגובה לעובדות בדוקות בלבד תהיה מדוייקת יותר מאשר התנהגות המאפשרת לאשליות ולרעות-רוח לנהל את חיינו.
לא אתייחס כאן לראות המציאות לעומת ראות הרוח (קרי: בדיון, כמו חלומות, או להבדיל, ספרות ואמנות), בעיני האבולוציה, שזו שאלה מעניינת כשלעצמה, אלא להֶבט אחר של האמונה, הלא הוא האבולוציה של האלוהים עצמו במחשבת התרבות המערבית. בעיקר מעניין לבחון את האבולוציה של אלוהים בנקודות החיכוך של האמונה הדתית, ואולי יש לומר התנגשות, עם הידע המצטבר. ובעצם, זוהי בחינה של השינויים שחלו באמונה החל מהשלב בו הידע האנושי החל מְזַנֵּב בה, ומקצץ ממנה איברים חיוניים.
במדע אין ניסים ונפלאות - מחקר מדעי, בכל תחום שהוא, אוסף עובדות, ומחפש להן הסבר שאפשר לאשש אותו, לחשב אותו, וליצור בעזרתו תחזיות בנוסח "אם הסבר א' נכון, אזי חייבת להתרחש תופעה ב'" וכך, אם תופעה ב' אינה קיימת, פירושו ש- א' (בדרך כלל הסבר, או השערה) אינו נכון. שום מחקר מדעי מודרני אינו יכול לטעון: א' נכון, אבל איני יכול להבינו אלא דרך מעשי ניסים (של ישות עליונה כלשהי, כלומר, בכלים שאינם ניתנים להבנה בכלים אנושיים). גם אם טענה זו נכונה, עדיין אין לטעון אותה במדע, משום שלטיעון כזה יכול כל אדם, על-פי אמונתו ותפיסתו את האל או את הדת, ליצור תחזיות פרטיות משלו, שאי אפשר יהיה להפריך או להוכיח אותן. מצב כזה יוליך לאנרכיה של טיעונים שנגזר עליהם לשכון ולהצטבר זה בצד זה לנצח, כשהם חסרי משמעות ויכולת לסייע לנו להבין את העולם.
מכיוון שכך, בחרו אנשי המדע דרך פילוסופית שונה, המחפשת הסברים לתופעות נצפות ומדידות, בדרך של סיבתיות הניתנת למדידה ולהפרכה. מכיוון שכך, מחקר מדעי חייב לצאת מתוך הנחת עבודה ש"אין אלוהים". אין אמירה זו באה כלל לטעון שאין אלוהים, ואין היא נסתרת על-ידי העובדה שאנשי מדע רבים הם אנשים המאמינים בדת זו או אחרת. אבל בעת היותם עוסקים במדע, הרי גם מדענים מאמינים משאירים את אמונותיהם בצד. נסיונות לקשר בין השניים, כמו נסיונות להצביע המפץ הגדול בתנ"ך, ועל האבולוציה בתנ"ך, הם מאמץ ספרותי, לא מדעי.
אפשר לראות זאת בשני טעמים: האחד, שנסיונות כאלה מניחים, כהנחת יסוד שאין לערער עליה, שהתנ"ך הוא מסמך מקודש (קרי, על-ידי אלוהים). מכיוון שמדע אינו יכול לקבל אקסיומות שאין לערער עליהן, הרי תפיסה זו עומדת בסתירה לדרך המחשבה המדעית. הטעם השני הוא שנסיונות כאלה נעשים, בדרך כלל, על-ידי סימון מטרה ("חייבת להיות דרך לגשר על הפער!") תוך נסיון אליה בכל מחיר. כשהמחיר הוא, בדרך כלל, עיוות הן של הנתונים (עובדות והסברים) והן של הכתובים.
כך או כך, ברור לכול שאם אלוהים לא המציא את האדם, אזי האדם המציא את אלוהים. ואכן, מאות, אם לא אלפי, אלים, אלילים ורוחות קודש שונים, בעלי כוחות עליונים, מתוארים במפורט בתרבויות השונות והרבות של האדם בהווה ובעבר. תיאורים אלה כל כך שונים זה מזה, עד שלא ייתכן שכולם נכונים. ברור, לכן, שלפחות חלקו השני של משפט הפתיחה של פיסקה זו נכון – שהאדם המציא לעצמו אלוהים, ואם לא את כל אותן ישויות כל-יכולות, הרי לפחות את רובן המכריע (קרי: כולן פרט לאחד – האל בו אני מאמין).
נניח, לשם טיעון - שנשמע הגיוני, ואולי הוא גם נכון - שהיה לאדם צורך להבין את העולם באופן ברור ועקבי, ויצירת כוח עליון סיפקה לו צורך זה באופן נגיש ונוח. למשל, הרי ידוע היה מאז ומתמיד, באופן אינטואיטיבי לפחות, שאם עצם כלשהו משנה את מצב תנועתו, סימן הוא שמישהו או משהו הפעיל עליו כוח (קרי: הזיז אותו). אם אדם ביער שומע רחש של ענף מתנפץ, צורך חיוני עבורו הוא ללמוד שמישהו דרך עליו, כלומר, שהוא אינו לבדו ביער. ידוע שתינוקות לומדים ליצור את הקשר שבין מסובב לסוּבב (תוצאה לגורם שלה) כבר בשנתם הראשונה. לפיכך, אם השמש נעה במסלולה בשמיים, הרי לא ייתכן שהיא נעה מעצמה. כי הרי כאן, על הארץ, ניסיוננו היום-יומי מלמד אותנו שאין עצם שיש לו תנועה אינסופית, ואם לא ממשיכים ומפעילים עליו כוח, הריהו מפסיק את תנועתו לאחר זמן.
מכאן, שאם יש לאדם הטרום ניוטוני צורך קיומי ליצור לעצמו תמונת עולם הגיונית ועקבית, הרי לא יכול היה להימנע מהמסקנה שחייב להיות כוח כלשהו, נשגב ואדיר, המניע את השמש. ואם, במקרה, לאותו אדם ביער לא נתגלה הגורם לניפוץ אותו ענף, אז הגיוני להניח שעבר שם יצור מסתורי כלשהו, שברצונו נראה וברצונו נעלם, אחד מכמה רוחות מתעתעות שאופפות אותנו, ונוהגות לפעמים לשטות בנו, ולהותיר אותנו חסרי הסבר הגיוני אחר.
האבולוציה של סיפור הבריאה - קל יותר להתחיל באבולוציה של סיפור הבריאה. סיפור זה ישמש לנו כמשל, ואולי כחיישן רגיש, אשר יצביע על התהליכים האבולוציוניים העוברים על תפיסת האלוהים עצמו. הרי כמעט כל חברה אנושית, כפי שחיברה לעצמה סיפור בריאה כלשהו, עשתה זאת גם עם אלוהים ואלים. חלקם קשורים תרבותית זה לזה ואחרים מנותקים ושונים לחלוטין אלה מאלה. גם כאן ניתן להניח, במידה רבה של ודאות, שהאדם המציא את רובם, אם לא את כולם.
סביר להניח שסיפורי בריאה התעצבו כך שיספקו לאדם, כל אחד ותרבותו הוא, הסבר מניח את הדעת, בהיר והגיוני, לקיומו של היקום, ובתוך כך לשכנע את הבלתי משוכנעים שכוח עליון כלשהו, הוא שיצר גם את האדם. ומכיוון שאנו חבים לו את עצם קיומנו, ובשל היותו כל-יכול, מחוייבים אנו לשמוע בקולו כפי שהוא נשמע מפי כוהנים, כמרים, קוסמים, רופאי-אליל, או מפי כל סמכות דתית אחרת. אלא שסיפורי הבריאה הפכו עם הזמן לחרב פיפיות עבור האמונה, ובעיקר בעת המודרנית. עם הצטברות הידע, היו סיפורי הבריאה הראשונים שחשפו את הדת לביקורת. באופן לא רצוני, הם הפכו למשושי הדת. הם גם הפכו לאיבר הראשון שניתן לוותר עליו בכדי להישאר עם המהות: האמונה באלוהים עצמו.
מבין כל סיפורי הבריאה השונים, טבעי שנעסוק במרכזי שבהם, בסיפור הבריאה התנ"כי, המקובל על שלוש הדתות המערביות, האיסלאם, היהדות והנצרות. הקונפליקט הגדול הראשון של סיפור זה עם העובדות החל עם קופרניקוס. הממסד שנתחכך בהן היה בעיקר הממסד הנוצרי, מהסיבה הפשוטה שאנשי מדע בעולם המערבי היו רובם ככולם גם מאמינים נוצריים. ההנחה היתה, עד אז, על-פי המסורת הדתית, שהעולם מצוי במרכז היקום, וסביבו סובבים, בשלמות מעגלית מופלאה, יתר גרמי השמים. "וייתן אותם ברקיע השמים" (בראשית א', פסוק י"ז) התקבל כפשוטו. קופרניקוס, אגב, לא היה הראשון שקרא תיגר על תפישת עולם זו.
קדמו לו שלושה יוונים, פִילָאוּס (520 לפנה"ס), הֵרַקְלֵיידֶס (350 לפנה"ס) ואַרִיסְטְרָאכוּס (280 לפנה"ס). אבל קופרניקוס היה הראשון שבנה מודל שלם ומפורט של מערכת השמש, ומיקם את כוכבי הלכת באופן שאנחנו מכירים היום. קופרניקוס השלים את טיוטת עבודתו בשנת 1530, בגיל 57, והפיץ אותה בין חבריו. השמועה נפוצה במהירות, והרבתה לעג, אם כי דווקא האפיפיור, קלמנס השביעי, הביט ברעיונות של קופרניקוס בעין אוהדת. מרטין לותר, לעומתו, כתב בשנת 1533: "השוטה הזה מבקש להפוך על פניו את כל מדע האסטרונומיה; אבל הכתובים הקדושים (התנ"ך) אומרים לנו שיהושע ציווה על השמש לעמוד במקומה, ולא על הארץ". מכאן יש להסיק, כמובן, לפי לותר, שהשמש היא זו שנעה.
ביקורת אחרת משנת 1541, של מֶלָנכטוֹן (Melanchthon), גרסה: "העיניים עדות שהשמיים סובבים במרחב במשך 24 שעות". כלומר, כמובן: כל אחד שעיניו בראשו יכול לצאת החוצה ולראות מה סובב סביב מה. אז איך מעז יבחוש בן שלולית זה, קופרניקוס, לטעון אחרת? ביקורת זו מזכירה לי ביקורת של מבקר ספרותי ומאמין חילוני, לפי הגדרתו, על ספרו של יובל שטייניץ "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה": "הטעות המהותית של יובל שטייניץ היא שבמקום להתחיל את ההוכחה לקיום אלוהים בהתבוננות פשוטה בעולם, ובמסקנות הנובעות ממנה, הוא התחיל, המשיך וגמר בפולמוס אינסופי…" לדעתו של מבקר זה, יכול כל מי שעיניו בראשו לצאת החוצה ולראות מיד שאת הטבע המושלם כל כך, יכול היה ליצור רק אלוהים.
מהות המושג "שלמות" - המושג "שלימות" הוא מושג מורכב ומפותל. לפחות על-פי קריטריונים של שלמות שטבעו חוקרי טבע ואנשי דת בעבר הרחוק, שחיפשו בטבע "שלימות והתאמה בלתי-ניתנים להבנה, כמעט", כלשונו של ליניאוס, גדול הביולוגים של המאה השמונה-עשרה, הרי שלימות כזו אינה קיימת בעולם. לכך התייחסתי בעבר במאמר "על השלימות הבלתי ניתנת להשגה של הטבע" ("מקום למחשבה", ספטמבר 1998). התבוננות שטחית וחסרת עומק מחשבה היא שהביאה את מבקריו של קופרניקוס לקבוע שדי בהתבוננות פשוטה בעולם, ובמסקנות הנובעות ממנה, כדי להיווכח שאין כל ממש ברעיון החדשני שלו על היות כדור-הארץ סובב את השמש.
קופרניקוס קיבל את ספרו המודפס, אותו הקדיש לאפיפיור הבא, פאולוס השלישי, על ערש דווי, בהיותו בן 70. שעות ספורות אחר-כך נפטר. גליליאו, שניסה להוכיח את תורת קופרניקוס, הוא שספג את עיקר האש. הוא גם לא הסתפק בלצאת החוצה ולראות, אלא למד להעמיק במבט בעזרת טלסקופים שבנה. בשלב זה הכנסייה כבר נלחמה על כבודה, שכן כבר שבו ועלו טענות, ודווקא מצד מתנגדי קופרניקוס, שהתיאוריה הקופרניקנית סותרת את הכתובים במפורש. טענות אלו הפכו את הכנסייה לשבוייה בכבלי השמרנות שלה, שכן הפיכת העולם על פניו הופכת, לדבריה שלה עצמה, לסתירת האמונה. הצד המעניין בכל הסיפור, הוא שבשלבים אלה היו הן השיטה הגיאוצנטרית (המניחה שהארץ במרכז) והן השיטה ההליוצנטרית (שמש במרכז) תיאוריות בלבד.
השיטה ההליוצנטרית גם היתה, בשלביה הראשונים, כפי שנכתבה על-ידי קופרניקוס, לא מדוייקת. קפלר הוא ששיפר אותה, על-ידי שינוי צורת מסלולי כוכבי הלכת ממעגלים לאליפסות, ותוך כך שבר הנחה דתית נוספת – פילוסופית במקורה, למעשה - שאמורה היתה להעיד על "שלימות" הבריאה. ניוטון היה זה שהוסיף לתיאוריה את כוחות המשיכה, ובכך הוסיף לה נדבך הכרחי, של ההבנה כיצד היא עובדת מבחינה פיזיקלית.
הכנסייה הוכרחה לסגת, בסופו של דבר, תוך התפתלויות רבות. כך גם דתות אחרות. אם כך, הארץ אינה מרכז היקום, כפי שמרמז התנ"ך. הארץ נעה, בניגוד למה שמרמז התנ"ך, או, עד כמה שלא נעים להודות בכך, שיהושע, כשהעמיד את השמש בגבעון, או שלא הכיר את העובדות או ששגה בניסוח. ומכות נוספות הגיעו. מימצאים פליאונתולוגיים (מאובנים) מצביעים על קיום הארץ הרבה לפני חמשת אלפים שבע מאות חמישים ומשהו שנים. כך גם מעידים ממצאים גיאולוגיים אחרים.
נדידת היבשות מצביעה על עולם דינמי ומשתנה. המאובנים, כמו גם התהליכים הביולוגיים, מעידים על התפתחות החיים באופן הדרגתי, ולא על בריאה חד-פעמית. האם משהו לקוי גם בסיפור הבריאה? הרשויות הדתיות אינן לומדות מספיק מהר כיצד להתמודד עם מאגר העובדות התופח, וטופח שוב ושוב בפני סיפורי המקרא. הדת היא מוסד שמרן, המצליח לשרוד בזכות האמונה ולא בזכות הידע. אבל כאשר הידע משתנה, לאמונה אין ברירה: אם היא לא תשתנה בהתאם לידע המקובל, תיכחד.
אמרה לי פעם מישהי ששמעה מפיו של רב שהסדר האבולוציוני של התפתחות האורגניזמים תואם את סדר הופעת היצורים השונים בפרק א' בבראשית. בחנתי איתה את הדברים: האורגניזמים הראשונים שברא אלוהים היו ביום השלישי. היו אלה צמחים יבשתיים, ובכלל זה עצי הפרי. באופן מעשי, צמחי היבשה הראשונים (טחבים קדומים) הופיעו לראשונה רק לפני כ- 400 מיליון שנה, הרבה לאחר התפתחות כל המערכות הימיות של אצות ובעלי-חיים, ובכלל זה גם החולייתנים – דגים, וכנראה גם דו-חיים של מקווי מים מתוקים.
השמש עצמה (והירח והכוכבים), שהיא חיונית כל כך לצמחים בשל תהליך הפוטוסינתזה, נבראה רק ביום הרביעי. צמחי פרחים ופרי, אגב, הופיעו לראשונה הרבה יותר מאוחר, "רק" לפני כ- 140 מיליון שנים (ומבשרים את סיום תקופת היורה), אחרי הופעת הזוחלים, העופות והיונקים הקדומים. שרצי המים למיניהם, הקדומים בממלכת החי, נבראו, לפי בראשית, רק ביום החמישי, יחד עם התנינים והעופות. "רמש האדמה" למינהו, שבמושג זה, כך יש להניח, נכללים החרקים ושאר פרוקי הרגליים (עכבישים, עקרבים ועוד), קבוצות שהן קדומות מאוד, והתפתחו במקביל לצומח היבשתי, הופיעו הרבה לפני הציפורים והתנינים. לפי סיפור הבריאה התנ"כי הם באו לעולם רק ביום החמישי, יחד עם היונקים היבשתיים ושאר חיות הארץ. היתה זו אולי הפעם הראשונה שאותה אשה טרחה לבחון את דברי הרב.
סיפור הבריאה כמטאפורה ומשל - בניגוד למימסד הדתי, רבים מן המאמינים עצמם, המוכנים לקבל את הראיות שמספקים המדעים, רואים היום את סיפור הבריאה התנ"כי כמטאפורה וכמשל בלבד. רבים אחרים שרויים עדיין, יחד עם ראשי המימסדים הדתיים, בשלב ההכחשה הלותרני. קרב המאסף הזה נתלה בבורות הציבור, שאינו מכיר את העובדות לאשורן. עובדות הקשורות לגיל כדור-הארץ, כמו גם לקיום של בעלי-חיים וצמחים אחרים בעבר ולתהליכים אבולוציוניים בהווה, אינן פשוטות או חשופות לציבור בקלות רבה כל כך כמו שרטוט פשוט אחד של מערכת השמש. בעקבות כך, הממסדים הדתיים מוותרים רק עקב בצד אגודל.
מחזירים בתשובה מוכנים אפילו להזעיק לשורותיהם את המפץ הגדול כהוכחה לבריאה האלוהית, ולהתעלם מכך שהמפץ הגדול הוא אירוע שקרה, לפי הממצאים, לפני כ-13 מיליארד שנה, ושאינו מלווה בבריאת החיים על פני הארץ. עם זאת, למרות המאבק שמנהלים הממסדים הדתיים על יוקרתם וסמכותם בענייני דעת, ויכוחים אלה הם בגדר מותרות. עיקר החשש של הממסדים הדתיים הוא מהנכונות ההולכת וגדלה של הציבור לוותר על אלוהים. ומה באמת קרה לתפיסת האלוהים עם השנים?
העובדה הראשונה המעניינת היא שלאורך ההיסטוריה האנושית, הפכו הכוחות העליונים של התרבות המערבית מאלים רבים לאל יחיד. מאלים שדמותם כדמות אדם, או גרמי שמיים, או חיות וצמחים, לאל מופשט וחסר דמות, אל שאין לראותו. משמעותו של התהליך הוא שאלוהים הפך, עם הזמן, לדמות שקשה יותר להפריך אותה. ככל שהידע שלנו על העולם גדל, קשה לנו יותר לקבל אלים בדמותם של האלים היווניים, לדוגמה. כבר בימי היוונים והרומאים, בעקבות התפתחות הפילוסופיה, הפכו בני האדם ליותר ספקניים ומתוחכמים, והיו בשלים לקבל, בסופו של דבר, את האל המופשט של היהדות, אם גם בלבוש שונה במקצת, מיסיונרי יותר – נוצרי.
והחשוב ביותר, האל המודרני הפך להיות אל שאי אפשר לסתור את קיומו. הוא נמצא בכל מקום, ובה בעת הוא גם איננו בכל מקום. ככל שהוא מופשט יותר ובלתי מושג, כך הוא פחות מתנגש עם הידע. אלוהים, הבסיס הקיומי של האמונה על חוקיה והוראותיה, עבר תהליך של ברירה טבעית תרבותית, תוך כדי התנגשות עם הידע והחשיבה העצמאית של האדם, עד שנותר כאל מטאפיזי – אל שהוא בלתי ניתן להפרכה.
יחד עם השינוי הדרמטי בדמותו של אלוהים, נשתנתה גם האמונה, ולתורה שבכתב נוספה וממשיכה להתוסף כל העת תורה שבעל-פה. זו מעדכנת את עצמה, בלית ברירה, בעובדות ובהשערות שהציבור ברובו כבר קיבל, בדיוק כמו שהיא מתעדכנת, כל העת, במוסכמות חברתיות (למשל, נכונותה ההולכת וגדלה של הדת היהודית, בעת החדשה, לקבל את השוויון בין המינים). הדתות היהודית והנוצרית, שמאמיניהם או צאצאיהם חשופים יותר ממאמיני כל דת אחרת לידע המודרני שמתוסף במהירות, הן כקרחון גדול שניגרים עליו מים, והוא משנה את צורתו תוך כדי כך, בהתאם ללחצים המתרבים, כאשר חלק מהמים הניגרים עליו ושוטפים אותו קופאים על פניו והופכים לחלק בלתי נפרד ממנו, עד שקשה להבדיל בינם ובין המקור, ואילו חלקים אחרים של אותו קרחון נמסים ונעלמים.
בהתאם, כל אדם, כמידת השכלתו וכמידת נכונותו לקבל את הממצאים של המדע, כך הוא נכון, בלית-ברירה אולי, לשנות את אמונתו. לפי האמונה המופשטת ביותר, חדל האלוהים להתערב בחיי היום-יום. הוא רק יצר את העולם, "מתח את הקפיץ" ונתן לו ללכת. זהו האלוהים המרוחק והבלתי מתערב של ישעיהו לייבוביץ. זהו גם האלוהים שהממסד הדתי לא אוהב, משום שהוא אינו מותיר לו כל תפקיד. בעת המודרנית, ובוודאי בפוסט-מודרנית, ירדה מגדולתה הסמכות הדתית, שהיא המכתיבה את מהותו של האלוהים, ואיתה גם את הטוב ואת הרע. בעת המודרנית, בהתאם לנתונים אותם הוא מקבל כאמיתיים, כל אדם יוצר לעצמו אלוהים אחר, או, אם אין הוא בוטח בעצמאותו הרוחנית, נסמך על רב אחר. בעת המודרנית, לכל אדם יש או אין האלוהים שלו.
ד"ר אורן חסון מלמד על האבולוציה של התקשורת הבין-אישית באוניברסיטה העברית בחוג לתקשורת ולעיתונאות, ובאוניברסיטת חיפה במכון לאבולוציה, ועוסק בחינוך למדעים בעמותה למצוינות בחינוך.
תוספת לינק
תוקן על ידי עצכח ב- 23/08/2008 22:45:11
 |
|
|
