תזכורת לפ. חובב נא לדייק בעובדות:
1
יגיע כפים
טראומת השואה החרדית העמיקה בדורנו את תופעת העמל בתורה למימדים מעוררי השתאות, אך לצידם של גיבורי החיל הממיתים עצמם באוהלה של תורה צמחו הולכי בטל שלא לפי כבודם להתפרנס מיגיע כפיהם, תדמיתם החיצונית כבני תורה ומהותם הפנימית ריקים ובורים.
תרבות ה'סיפאסט נישאט' [לא מתאים] עושה בהם שמות. יש בהם כאלו הרשומים בכולל, לוחצים ספסל, מעלים בעשן ימיהם ולומדים פחות מ'בעל בית' ממוצע הנהנה מיגיע כפיו וקובע עיתים לתורה.
לולא הנשים הגדולות המצמיחות את ילדיהם, היו רובם מתפקרים ויוצאים לתרבות רעה, כי הדוגמא האישית הנגלית לעיניהם מזעזעת.
חלק מן היוצאים מצביעים על פער עצום בין הצביעות השולטת בחיי הבית, לבין הדימוי החיצוני 'המתחסד', ולעיתים אף מתעטף באיצטלא דרבנן.
ימי העוני שהתרגשו ובאו עדנו מטלטלים אותנו כחברה, טלטלה עזה. הכוללים הופכים עד מהרה לבתי יוצר שאין בהם מקום להולכי בטל, רק מצוייני בני התורה קונים בהם שביתה וכל היתר נפלטים, ארון ברית ה' פשוט הודף ומוקיע את מוציאי דיבתו רעה, עד שבהיכלי התורה יוותרו רק קנקני השמן הטהור.
בחצרות החסידים כבר לפני שנות דור הייתה העדפה לבני התורה, והלא מתאימים ידעו כי מקומם בשוק העבודה. הם לא קידשו את 'מעמד בני התורה' אלא את 'בני התורה' עצמם. בחוגי הישיבות, עצוב לקבוע, התפתחו מעמדות של 'להיות או לא להיות' בן תורה. או ש... או ש... או שאתה בן תורה או שאתה כלומניק, אין מעמד ביניים ולכן נלכדו רבים ממעמד הביניים מנסים לחפות על הכלומניקיות בסממנים של כאילו בני תורה, מגנים בעוז על האיצטלא, עושים פרצופים של למדנות ומחצינים דקדוקי הלכה.
יהדות זמננו הנאמנה זקוקה נואשות למעמד ה'בעלי-בתים', אנשי האמונה והעמל שעל יסודותיהם נבנה עולם התורה ושמהם נטל דורנו דוגמא, אלו שלא החסירו תפילה בציבור, שמרו על כבוד בית-הכנסת, הייתה להם אמונת חכמים צרופה, דקדקו על קוצו של יוד, היו מוקירי רבנן ותלמידהון. בזכותם אנחנו החרדים מה שאנחנו ובזכותם אנחנו כאן.
איך הייתה נראת תפילה שלהם? איך הייתה ההשכמה שלהם? תספרו לאחור ותמצאו מתי החלו התפילות להתאחר עד חצות ללא בושה, בריש גלי.
באיזה דביקות, התמדה ותדירות הם שבו ממרומי הפיגומים או מכסא הסנדלר אל שיעורי תורה ולבתי המדרש.
כאלו 'בעלי בתים' צריכה ארץ-ישראל בזמננו, לדוגמא אישית לילדנו.
וכדי שנהיה כאן לפליטה ונשרוד, עלינו להתפרנס בכבוד ולדאוג לרווח המשפחה. בלי פרנסה בכבוד ובלי עמל כפים זה לא יקרה. קומו אחים חושו, לייצר מחדש את המודל הנאצל הזה של 'בעל בית' חרדי כי אין לנו תמורתו.
אוי מי יתן לנו תמורתו.
דוד זילברשלג
2
תורה שיש עמה מלאכה
תוכנו של טור זה מן השבוע שעבר הצליח לעורר גלים רוגשים, בהם דברי טעם ודברי ביקורת נוקבים. גם מילות נאצה והתייחסויות חסרות טעם לא נפקדו.
אמת שלא ציפיתי שהדברים יעברו בקול דממה דקה, מודע הייתי היטב לשליחות הנשגבה של אבירי עולם התורה וכבודם גדול בעיני עשרות מונים מכבודם בעיני מבקרי החריפים אשר יחסו לי נגיעות 'משכיליות' 'מזרוחניקיות', ועוד כמיטב שללם הלשוני שהגיע אל שולחני.
דילול הערוגות מעשבים שוטים וסיקול האבנים הדוממות מכרם התורה וממשעולי הכוללים, ישביח עוד יותר את עולם התורה ויותיר משאבים נוספים לשיפור רווחתם של הממיתים עצמם באהלה של תורה, ולכן אין לי רגע של חרטה על החריפות שנקטתי בשבוע שעבר בגנותם של הולכי הבטל באוהלה של תורה, כי במקום שאין תורה ואין סחורה נחשים ועקרבים יבואו בו.
אדרבה, יבואו אותם נרפים מעיסוקה של תורה אך מודעים לחיוניותה, יחדרו לעולם החומר, יעשו בו חייל ויתמכו בעולם הרוח ביתר שאת וביתר עוז.
כפי שהיטיב להגדיר זאת מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, מחוללה של ישיבת 'חכמי לובלין'. כאשר נשאל פעם על ידי אחד מהרבנים שביקרו בישיבתו "היכן תמצא כל כך הרבה קהילות קודש לשבץ ברבנותם את תלמידך?", "אני איני משמש כבית יוצר לרבנים בלבד בין כתלי יח"ל יוכשרו בעיקר 'מבינים' על רבנים".
אדרבה, יבואו אלו שהתחנכו במסגרות של תורה, המכירים את חן ערכה ויחזקוה מבחוץ בתמיכה ומבפנים בחינוך ילדיהם לקראתה ועם ה' יצא נשכר בכפליים. עולם התורה ישתחרר מעולם הכבד מלבר ויהנה מתמיכתם מלגו.
צא וראה מה שכתב הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד [בביאורי אגדות על דרך הפשט י"א-ג']: "לימוד אמנות כדי להתפרנס היא מצווה ומה"ט פוסקין בשבת על התינוק ללמדו אומנות, דהווי בכלל חפצי שמים דחייב אדם ללמד את בנו אומנות אלא שזהו לכלל העולם, אבל אם רואה אדם בבנו שחשקה נפשו בתורה והוא מוכשר להיות גדול בתורה, בזה אמר ר' נהוראי מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה.ולא חלק ר' נהוראי אהא דחייב אדם ללמד בנו אומנות, וא"א לומר בדעת ר' נהוראי ששום אדם לא יתעסק באומנות רק בתורה לבדה, כי הוא דבר שאי אפשר קודם ביאת המשיח, וקרא כתיב ואספת דגנך הנהג בהם מידת דרך ארץ, וראיה לזה וכו' אלא ודאי דליכא בזה פלוגתא כלל.
אלו שנותרו לכודים בין כתלי הכוללים מחמת החמות שהתפארה בימי דודים כי חתנה ישאר לצמיתות ספון באוהלה של תורה והיא לא תסלח לעולם אם חברותיה יגלו שהחתן דנן עובד לפרנסתו, יקריבו את עתידם ועתיד ילדיהם על מזבח הכחש ששכרו המועט בעולם הזה מכלה את מיעוט שכרו לעולם הבא, וכך מסולקים הם משתי עולמות, הזה והבא.
בתים המתפרנסים בכבוד ישקיעו בצאצאיהם את מיטב כספם לחינוכם, לתגבור לימודם עם אברכים שישתכרו כראוי תמורת השקעתם, ויחזיקו בבניהם ובבנותיהם שהצליחו, ויעלו מעלה מעלה במעלות התורה.
זוהי תורה שיש עמה מלאכה.
דוד זילברשלג
3
דוגמא אישית
לפני שנים השיא אחד מידידי את בתו. מכיוון שהיה אותו ידיד נשוא פנים ובעל בעמיו, חשקה נפשו כמנהג גוברין יהודאין להניח לידידיו מזכרת מנשואי בתו. אחרי התחבטויות, ערכתי עבורו את הקובץ 'אוצר הפרנסה', שכלל תחינות מגוונות מגדולי הדורות לשיפור ההכנסה ופרנסה בריווח. בקצהו האחרון של הקובץ הובאו סגולות מסגולות שונות שתכליתן לגרום לפרנסה בריווח.
משנטל מיודענו את המוצר לידו, עם הופעתו, סנט בי: "ואת הסגולה המרכזית, שכחת. פשוט ללכת לעבוד!".
לכל המתלהמים והמבזים, המשמיצים ומלעיזים, ייאמר: לא מפיכם אנו חיים,כי כל העיסוק בנושא יסודו בהררי קודש, לפי בקשת גדולים וצדיקים. גם התגובה הציבורית שקולות המצדדים רמים ורבים כפל כפליים על דברי הבלע והבוז מחזקים את התחושה, כי יש ויש מקום להתריע על סילוקם של הבטלנים מהיכלי התורה והפועל היוצא הסופי יגביר את חילם של לומדי התורה האמיתיים הממיתים עצמם באוהלה, כי המשאבים שיוותרו בקופת הקהל ינותבו ללומדים האמיתיים ולא למתחזים. נמצאנו למדים, כי בשורה התחתונה הצבועים המתיימרים להגן על הלומדים, פוגעים בהם פגיעה אנושה לטובת ההולכים בטל, מעמיסים על קופות הכוללים טפילים, שכל קשר בינם לבין תורה מקרי לחלוטין.
אף אם אינם למעמסה על הקופה, כדוגמת אברך שצלצל אלי השבוע לחזקני, שחותנו החזיקו עשר שנים (!) וכל אותם שנים, לפי דבריו, לא היה שקוע בלימודו, בלשון המעטה. מציאות זו היא נטל משחית על האקלים בכולל, ומתקפות אישיות נמוכות כלפי כותב השורות, עדיין לא הופכות את המציאות הנלוזה ללגיטימית.
אין ספק שהדוגמא האישית הנאצלת ביותר, המשפיעה על צאצאינו, היא אב תלמיד-חכם שכל יגיעו בתורה ומי כמו אישה וילדים להבין ולדעת אם יש כאן עמל ויגיעה או יש כאן מלאכת רמייה.
ואם יש כאן רמייה, יש כאן השפעה הרסנית על הילד הרך, הבז לאביו הרמאי. לעומת זאת, אב נחות דרגה העובד, רחמנא ליצלן, לפרנסתו אך קובע עתים לתורה ומקפיד על תפילה בציבור, מעמיד דורות העולים בערכם על תולדותיו של האברך המתחזה, שאיננו אב בתורה ומכלה את השנים.
זו תורה וזו שכרה.
ומעשה בא לידי מיהודי יקר, ירא אלוקים החי בינינו, ששלח את ילדיו למסגרות חינוך מעורבות, בית-ספר ממ"ד ולימים לישיבה תיכונית.
בכל יום, עם תום מלאכתו בעיריית תל-אביב, שב לאהבתו מימים ימימה, עמלו בתורה. עמדה לו זכות התורה עד שבזכותה ובגללה ביקר קשות את הישיבה התיכונית ושיגר את בניו לישיבות הקדושות.
זכה אותו אוהב תורה 'בעל-בית' למופת מהדור הקודם, שכל צאצאיו 'בני תורה', ובנו מ'מעתיקי השמועה' של יומון דעת תורה, אשר השכיל להעניק לי את כל התארים השמורים לרבותיו על-ידי לבלרי הקנאים, ובקנאותו, ששורשיה החרדיים מפוקפקים, בז למעמד ה'בעלי-בתים', בבחינת באביך תיתן דופי.
כאן המקום להבהיר: עם כל הכבוד למשוש אלי קרב של אותם לבלרים שהעלו בימים האחרונים לדרגת אמנות את ההשמצה האישית, עד כדי השוואתי לגרועים שבפושעי ישראל – לא ירד בני עמכם, אין בכוונתי לרדת לסגנונם השפל ולהמשיך להתנצח עמם מעל דפים אלו. אני את שלי הבעתי והייתי לפה לרבותיהם ומורי דרכם של אלפי שלומי אמוני ישראל.
לתיקוני באתי ולא לקטטה.
דוד זילברשלג
 |
|
|
