הכל צפוי, והרשות נתונה לשבור את הלוחות ?

לפי' רש"י צווי מלאכת המשכן היה אחר מעשה העגל.

הבעיה לדברי המאחרים היא עם הפסוק: ואל הארון תתן את העדות אשר "אתן" אליך

.



כידוע, פרשת תרומה – למי שאיננו קורא בזוהר – ניתנה במיוחד עבור נגרים ומהנדסי בניין. לכל השאר, הם ממשיכים להתעמק בעוד פירושים אפשריים ל"ועשו לי משכן..." או להתווכח מה עדיף לו לדרשן המתחיל, תרומה – תצווה או פרשיות הקורבנות בויקרא.




מכל כיוון אפשרי, מידות הארון אינן יכולות להיות "סתם" גודל נוח – למרות שהנגר שבנה עבורנו את ארון הקודש בבית הכנסת, ניסה להצמד למידות דומות לאלו – אמתיים וחצי וכו' – עד שהבין כי רק ספרי תורה מיניאטוריים יוכל הקהל להכניס לארון כזה.

המחלוקת אודות הזמן ידועה, ולכן כתבתי לעיל למאן דאמר. אם הפרשה נאמרה לאחר חטא העגל, פשיטא שהארון מוכן מראש עם מקום עבור שברי הלוחות, שאחרת איך נוכל ללמוד מהגמרא כיצד להתייחס לזקן שנשתכח ממנו תלמודו?!

ואם לפניכן נאמרה, לענ"ד נראה לי כי לא נוכל להתחמק אל הגודל המקרי, או למקום מראש, למרות שתמיד תוכל לטעון כלפי שלו היה נאמר גודל אחר, גם אודותיו הייתי מקשה ומחפש סיבה עבורו.

"סתם שיהיה מקום" ? כמה מקום כבר תופסת צנצנת מן קטנה אחת?

מואדיב

עד כמה שאני זוכר, יש מחלוקת בשאלה אם המשכן בא לאחר שבירת הלוחות או לא.

לפי שיטת הרמב"ם - שמשותפת גם לאחרים שלא הלכו בדרך הפילוסופיה הרציונליסטית שלו - המשכן ניתן רק לאחר חטא העגל. זה מסתדר היטב עם הרעיון של הרמב"ם, בעקבות חז"ל, שהקרבנות ניתנו כנגד תאוות עבודה זרה שגרמה לחטא העגל.

אלו שסברו שלקרבנות יש ערך עצמי, סברו גם שפרשת המשכן ניתנה לפני חטא העגל.


לגבי המקום ללוחות ולשברי הלוחות, יש לעיין במדוייק בגדלים. האם היה זה בלתי סביר להורות לבנות מארז קצת יותר גדול, כך שאילו בני ישראל לא היו חוטאים, היה נשאר מקום פנוי?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

השאלה היא, אם אכן אנו צריכים להניח שהארון נבנה בגודל הזה ליתן מקום ללוחות, או שמא זה גודל טבעי לארון, על פי קריטריונים אישיים, ואכן הם גם מספיקים לאחסן בהם את הלוחות.

עם הנ"ל יותר נראה כדבריך, שכן למה עושים ארון אם לא לאחסן בו דבר מה? והרי גם הארון נקרא ארון העדות [זה אמנם יש אפשרות לפרש בעני"א], וא"כ הסברא יותר כדבריך שאכן הארון הותאם ללוחות...