שומו שמיים - ילד ללא אב ואם

אני מניח שהעובדות נכונות, אתמול רק תפסתי מה בעצם שמעתי פה ושם באקראי.

החוק הרווח הוא - אשה יכולה להכניס עצמה להריון, ע"י תרומה ללא שהיא נשואה לאיש התורם. הדיונים סביב הנושא דנים לרוב אם אשה יכולה לגדל ילד לבדה, באם האשה נמצאית כשירה לכך, כגון שיש לה בריאות הנפש והממון, והילד לא יהיה נע ונד בין מטפלות מעבר לנורמה, הרי היא כשירה לקבל אישור לביצוע ילודה שכזו.

על כך - שומו שמיים!

מה עם הילד. קודם כל המבנה המציאותי הוא שילד גודל עם אב ואם, ואין חולק שאם לבד אינו כאב ואם, והרי שכבר מבחינה מציאותית אובייקטיבית הילד נולד להורות בעלת מום.
אך נניח לרגע שאנו מסכימים עם מעוותי המציאות, הם יטענו "מי אמר לך?" וכי אין אבות מושחתים? וכי אדם אחד אינו יכול להעניק מה ששניים מעניקים?
נניח....

אך מה עם ההיבט החברתי?
הילד גודל וכבר בגיל שנתיים או שלוש הוא קולט שלילד רגיל יש אב ואם ולו אין. אין ספק שהוא מפרש זאת כחסרון וכל בעלי ההסברה לא יוכלו להטעים את האחד כשניים, ודאי שלא בעיניו של ילד.

איך יתכן כדבר הזה? זו מדינה סוציאלית? זו מדינה של משפט ויושר - התואר ההולם למעשה כזה הוא אנוכיות מושחתת שביסודו רשע מעוות.

ההיבט התורני

וכי נשאל או נישאל, היכן נוכל לראות את התנגדותה של התורה בעניין?

לא מיבעיא שאם אנו מבינים כי רעת הילד ברורה, שאז כל הוראות ההימנע מאונאה וציעור הזולת כוללים עניין זה, גם עצם המעשה אינו מתאים לרוח התורה.

התורה מלמדת אותנו לשמור על המבנה המציאותי המקורי והטבעי. "את חוקותי תשמרו" מבטא את השמירה על הסדר הטבעי והמסודר של הבריאה.

הדוגמאות הקלאסיות לשמירת הטבע וסדריו הן איסורי כלאי בגדים, צומח וחי. התורה מצפה שנכבד את סדר הצמיחה, את התאמת הזיווג - בהמתך לא תרביע כלאיים, ואף את שיוכם זה לזה בעבודה עלינו לשמור באופן מסודר, ולא לאלץ קשרים שהתאמתם בבריאה נמנעת.

סדר הבריאה על פי הטבע הטכני, ולמסכימים הרי שגם על פי טבע הנפש, שהאדם נולד וחי תחת אב ואם. ומכאן ממילא שהגעה לידי מצב של חד הורות נוגדת לטבעו המתוקן יותר של העולם.

כבר בפרשה הראשונה נוקטת התורה כדבר פשוט שאדם חי עם אב ואם. האדם אינו כבעלי החיים אשר רמת התפתחותם היא "רמת בר", להם אכן אין אב ואם, האדם הוא יצור "לומד" ובהתאם לכך נזקק למבנה משפחה התומכת ומגדלת. התורה רואה את הנישואין כהמשך תחליפי לאותה מסגרת שייכות של אב ואם. כך נאמר בבראשית - "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו... והיו לבשר אחד".

אני עדיין מתקשה לעכל שאכן במדינה שאינה נחשבת לרעה בחוקיה, מאפשרים בתנאים כל כך קלים להביא לידי אבסורד קשה כל כך.

האכן לא קמו ארגונים נגד תופעה זו?
איך אפשר שלא לאבד את האימון במערכת כאשר היא כזו נפשעת...

שוב, ייתכן וחסרים לי נתונים עובדתיים אשמח על תיקון והוספת פרטים.

ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו... כי מחכים אנחנו לך... מתי...?

תוקן על ידי - יהוסף - 01/03/2004 8:09:12

מיימוני,
איני באה להתווכח על "הנורמליות" של משפחה דו-הורית-הטרו'. אבל האין "נורמליות" היא פשוט הדבר אליו אנו רגילים?
ברור שהדוגמאות שהבאתי מוצגות כפי שהוצגו כי היה ברצוני להראות מרחב גדול יותר של אפשרויות, על פני המרחב אליו אנו (כולנו) רגילות ורגילים. השאלה היא האם "חדש אסור" (ולאו דוקא מן התורה...) באופן עקרוני, או שאנחנו מוכנות/ים באמת לשקול את הדברים לגופם. איני חושבת שכאן המקום להרחיב בנוגע למשפחות חד-מיניות, אולם השאלה תקפה בהחלט גם לגבי משפחות חד-הוריות.

אני רוצה להדגיש דווקא את הרישא של דברי הקודמים - מהיכרותי עם אמהות שילדו ומגדלות את ילדיהן ללא בן/בת-זוג, אני רואה קושי אדיר לילדים ולאמותיהן. האם זו סיבה לפסול את העניין? איני בטוחה כלל.
שאלתו של יהוסף לגבי "מוסריותה" של המדינה המעודדת ותומכת באמהות כאלה, צריכה להישאל, כפי שטענתי, בהקשר פוליטי, ולאו דוקא מוסרי.

אמשלום

סליחה על השאלה הבלתי הגונה, אך האם לא נאמר כי הזוג החד מיני גידל ילדים לתפארת *למרות* היותו כזה? והאם לא נבוא להתבטא כי הבעל התאכזר לאשתו, והתא המשפחתי הרגיל לא תיפקד היטב?

נראה לי שהציפיות שלנו, שמבוססות על יותר מאשר הרגל תרבותי, הן שתא משפחתי צריך להיות דו מיני.

וציפיות אלו, כאמור, נובעות יותר מאשר כוח ההרגל. הן מעוגנות במצב שניתן להגדירו כבריאות התא, בדיוק כפי שיש מצב בריאות של הגוף ותאיו.

***

מציץ



אכן, ההשוואה בין מצב טרום יצירה למצב שאחרי הלידה אינה תקינה ביסודה.

וכפי שראיתי פעם בסטיקר:

האנשים היחידים שהם בעד הפלות הם אלו שכבר נולדו...

***

עם זאת, עדיין אני סבור שלהוליד ילד למשפחה חד מינית או חד הורית ללא הכרת האב מהווה תופעה חריגה. נכון שאפשר לדמות זאת, נניח, למצב של אלמנה שמבקשת להתעבר מזרע בעלה כדי להקים לו שם וכיו"ב, אבל עדיין יש הבדל, שניתן לאיבחון אינטואיטיבי (כאן זה מצב שנמצא על גבול הסביר, ונובע מן המצב הנורמלי-נורמטיבי, וכאן מצב שלכתחילה נבנה כחריג, ועוד).

***

בסופו של חשבון, ניתן להציג את השאלה אם המבנה החברתי והתרבותי שלנו, ששולל - עד היום - הולדת ילדים בתא משפחתי לא תקני במובן זה אכן משקף את הראוי והבריא, או לא.

זו שאלה שצריכה להיבחן בידי המומחים, כלומר פסיכולוגים, סוציולוגים וכו'.

וגם יש להבדיל, לדעתי, בין חברות שונות. שהרי התא המשפחתי התערער למדי ממילא בחברה המודרנית.

***

האם התורה קובעת יחס מסויים כלפי תא משפחתי שמוגדר כבריא ומותר מול תא שאינו כזה, כגון תא חד הורי או חד מיני?

הרמב"ם משווה בין קידושי בן נח, שאותם הוא מציג כהחלטה של בני זוג לחיות יחד, והחיים המשותפים הם שעושים את הזוגיות, לבין קידושי ישראל, שנעשים באחת משלוש דרכי הקנין בהלכה וכו'.

האם יש לכתוב כי "אצל בני נח כל תא משפחתי מביא ילדים לעולם, בין זוג דו מיני ובין זוג חד מיני, בין בצורת הריבוי המקובלת ובין באמצעים מלאכותיים - מה שאין כן אצל עם ישראל קדושים?"

יש לדקדק, כי אין זה אומר שאשה שתבוא לפנינו ותשאל לחוות דעתנו אודות הפריה מלאכותית שתאפשר לה להוליד ילד לזקנותה לא תזכה לתשובה חיובית. זה יהיה מצב דיעבד, עם ההתרים הכרוכים בו. אך לא תהיה זו המלצה לכתחילה לשינוי המצב החברתי.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יהוסף,
שאלת התמיכה של המדינה בהפריות חוץ-גופיות (תרומות זרע), היא שאלה מהותית, שהפנים המוסריים שלה, לטעמי, קשורים בטעמים הפוליטיים שלה.
מדינת ישראל מממנת (ובמובן זה, מעודדת) הפריות חוץ-גופיות גם לנשים יחידות (יהודיות בלבד). בכך יש הכרעה פוליטית-חברתית שכוונתה לעודד ילודה אצל יהודים במדינת ישראל. גם חלק מן הלחץ החברתי על נשים להוליד ילדים (אפילו אם הן יחידות), כאופציה הכמעט יחידה להגשמה עצמית ונשית, הוא לחץ שיש בו מניעים פוליטיים, חברתיים ואפילו דתיים.
אני האחרונה שאטען כנגד המניעים האישיים של נשים להוליד ילדים, ולעבור, לעיתים, ייסורי גיהנום למען השגת מטרה זו. השאלה הקשה היא, האם המדינה צריכה לממן תהליכים אלה בלא הגבלה (והשאלה תקפה לטעמי גם עבור זוגות נשואים).

לנקודות אלה, אין לדעתי כל קשר לשאלה העקרונית האם לילד עדיף לגדול במשפחה דו-הורית-הטרוסכסואלית וכו'. באופן אישי, אני מאמינה כי עדיף לילד (וגם להורים!) לגדול במשפחה שיש בה "חלוקת עבודה" בין שני אנשים או יותר (סבא וסבתא, דודות/ים וכו'). למרות זאת, איני חושבת כי ההרכב "ההגדרתי" של משפחה כזו משנה במשהו לאושרו של הילד. אני מכירה זוג נשים המגדלות באהבה ובחום, שלושה ילדים. אני זוג גברים שגידלו יחד 6 ילדים, ובנו עבורם משפחה נהדרת, לאחר פירוק משפחותיהם הגרעיניות. אני מכירה זוג הטרוסכסואלי, בו הכה האיש את אשתו במשך שנים, ולאחר שהתעלל בה פיזית ונפשית, רצח אותה והתאבד בעצמו. שני הילדים של ההורים הללו מאושרים ובריאים בנפשם הרבה פחות ממי מן הילדים במשפחות הקודמות שהצגתי.

לדעתי השאלה המוסרית הזאת היא מאד מעניינת . יש כאן הסכמה שמה שצריך לקבוע כאן הוא טובת הילד . אבל מהי ההכרעה העומדת לפנינו ? הנה :
א. האם עדיף להביא את הילד לעולם בנסיבות האמורות ?
ב. או שמא עדיף שלא להביאו לעולם כלל ?
אם אלה הם שני האלטרנטיבות הרי שיש כשל בסיסי בשיקוליו של יהוסף . הוא משווה את מצבו של ילד שיש לו הורה אחד לילד שיש לו שני הורים ומגיע למסקנא שמצבו של הילד השני טוב ממצבו של הילד הראשון . אם אמנם זה נכון , הרי שהמסקנא היחידה שאנו יכולים להסיק מכך היא אולי שעל האם להשתדל להינשא לפני שהיא מביאה את הילד לעולם (גם מסקנה זו היא בעייתית , עיין להלן).

אבל נניח שהאפשרות הזאת אינה קיימת מה יהיה הדין אז ? לוגיקה פשוטה מראה לנו שבמקרה כזה , לשאלה אם מצבו של ילד במשפחה דו הורית עדיפה על מצבו של ילד במשפחה חד הורית , אין כל השלכה על השאלה הזאת . השאלה היחידה הרלוונטית לנושא היא האם מצבו של ילד שלא בא לעולם עדיף על מצבו של ילד הנולד למשפחה חד הורית .

כאן אנו נוגעים כבר בשאלה פילוסופית עמוקה ביותר – האם הקיום בעוה"ז היא טובה לאדם או לא . כפי שציין ווטו , בית שמאי ובית הלל כבר נחלקו בשאלה זו . למרות הכרעת ב"ש וב"ה בנדון , אתלה אני בדבריו של רס"ג "והגדול שבחסדיו על בריותיו שנתן להם את ההוויה כלומר מה שהמציא אותם אחר שלא היו " (האמונות והדעות בתחילת מאמר 'בציווי ובאזהרה' – מהדורת קאפח). יש הרבה לדון בכל צדדי השאלה הזאת שהיא עמוקה בהרבה ממה שנדמה אולי מלכתחילה אבל אכמ"ל .

אבל יש כאן עוד שתי נקודות שיש לשים לב אליהם :

א. אנו מדברים כאן בטובתו של יצור שלא בא לעולם . כלומר אם אנו מחליטים שלא להביאו לעולם הרי שלא עשינו כלפיו כל עוול . שכן סביר להניח , שליצור שאינו קיים אין אינטרסים ואין העדפות (כל זה בהנחה שעיבור או לידה הם מעבר מהיעדר לקיום , שזה כבר נושא לדיון נפרד ) . מה שהופך את היצור שלא בא לעולם ל'אישיות מוסרית' , היא העובדה שהוא עתיד לבוא לעולם . אם אנו עושים כלפיו עוול הרי שהעוול הוא עוול רק מכח היותו עוול כלפי היצור העתיד להיוולד , אחרי היוולדו . כמו , כן אנו עושים כלפיו עוול בהבאתו לעולם רק במקרה ואחרי ביאתו לעולם מתברר שהיה מעדיף שלא לבא לעולם כלל .

ב. עוד נקודה שראוי לשים לב אליה היא שמאחר ואנו עוסקים ביצור שלא בא לעולם הרי שיש להבחין מתי אנו עוסקים ב'אותו' ילד ומתי אנו מתעסקים בילדים שונים . לפי מיטב הידע המדעי בידינו , נראה לכאורה סביר להניח שזהותו האישית של היילוד הוא צירוף של תא הזרע ותא הביצית שמהם הוא מורכב . כאשר אנו מדברים על יילוד שיווצר כתוצאה מהתמזגות ביצית X ותא זרע Y הרי שאנו מדברים על יילוד אחר מאשר זה שיווצר מהתמזגות אותה ביצית עם תא זרע אחר או אותה תא זרע וביצית אחרת וכו' .

מעובדה זו אנו יכולים להסיק שלמשל , אין כל משמעות לשאלה הבאה : האם לילד יהיה עדיף להיוולד עכשיו או בעוד שנה ? - הילד שיוולד עכשיו אינו הילד שיוולד בעוד שנה . יש כאן שני ילדים שונים ולגבי כל אחד מהם יש רק שאלה אחת האם עדיף לו להיוולד או לא . (כל זה אם מוציאים מכלל חשבון הקפאה של ביצית וזרע גם יחד) .

אם נחזור לענייננו הרי שמהתובנות האמורות (בהנחה שההכרעות דלעיל סבירות ) אפשר להסיק כמה מסקנות לגבי השאלה המוסרית דלעיל:

א. אין כל חובה להביא ילד מסויים לעולם . כל עוד לא בא הילד לעולם הוא אינו אישיות מוסרית .
ב. הפסול היחיד שיכול להיות בהבאת ילד לעולם הוא רק במדה ואחרי שיוולד האדם יתברר שהיילוד היה מעדיף שלא להיוולד כלל . לענין זה אין כל משמעות להשוואת תנאיו עם תנאיהם של ילדים אחרים , אלא השוואת קיומו בתנאים שבהם הוא קיים עם אי-קיומו . כלומר , רק במקרה של 'קיום בלתי נסבל' יש פסול מוסרי בהבאת ילד לעולם . כולנו נסכים שלהיוולד בלי הורה אינו מצב של 'קיום בלתי נסבל' .
ג. כאשר אנו מתעסקים בילד מסויים (הבא מאותה ביצית ואותו תא זרע) , הרי מובן מאליו שיש לנו חובה כלפיו לשפר את תנאי חייו . אבל לחובה זו לא יכולה להיות כל השלכה על השאלה האם להביאו לעולם או לא . (דו"ק היטב בסעיף הקודם ובסעיף הבא)
ד. אם עלינו להכריע בין הבאת ילד אחד בעולם בתנאים פחות טובים לבין הבאת ילד אחר לעולם בתנאים יותר טובים , הרי שלשיקול טובת הילד אין משמעות . כי אנו מדברים בטובתם של ילדים שונים .

ובנוגע לענייננו ,במקרה של אשה העומדת בפני הכרעה האם להביא ילד לעולם על ידי תרומת זרע ובלי להינשא , או להנשא ולהביא ילד 'רגיל' לעולם , אין לשיקול 'טובת הילד' כל משמעות , למעט במקרים הבאים :

א. כתוצאה מהכרעתה יבוא לעולם ילד שקיומו בלתי נסבל בעיני עצמו .
ב. היא יכולה להינשא לתורם (בהנחה שמצבו של הילד יהיה טוב יותר אז) , מבלי שהנישואין ישפיעו על זהותם של תא הזרע והביצית .

הדברים דלעיל אינם מוציאים מכלל חשבון שיקולים מוסריים אחרים . המדובר הוא רק בשיקול של טובת הילד .

(ובשולי הדברים , אם אינני טועה , הרי שלא מזמן התפרסמה ב'הארץ' כתבה על אשה לא נשואה שלא התירו לה להפרות ביצית מוקפאת וגם בבג"ץ השיבו פניה ריקם . האם אין זה בגלל שהחוק כיום אינו מאפשר לאשה להביא ילד בלי אבא ? )

יהוסף

למרות ההזדעקויות הרגשניות , אינני מצליח להבין למה השאלה בנוגע להיתר להביא ילד לעולם בלי אב , שונה מהשאלה הכללית יותר : באילו תנאים מותר להביא ילדים לעולם בכלל ?

את אותם דברים שטענת , אפשר לטעון ביתר שאת כלפי משפחות במצוקה כלכלית , כלפי משפחות ברוכות ילדים , כלפי משפחות שבהם אחד מההורים אינו מתפקד כראוי או כלפי משפחות שבהם יש בעיות גנטיות . אין לי כל ספק שילד הגדל בנסיבות המשפחתיות האמורות , נמצא לעתים קרובות במצוקה גדולה יותר מאשר ילד במשפחה חד הורית המבוססת כלכלית .

הרעיון להטיל מבחני כושר על הורים הוא בר יישום (ועוד איך...) . בסוף המאה ה19 ובראשית המאה העשרים פעלה בארה"ב התנועה האיוגנית שעסקה ב'שיפור הגזע' . בהשראת רעיונות התנועה , הועברו במדינות רבות בארה"ב חוקים שאיפשרו למדינה למנוע מכל מיני 'אלמנטים בעייתים' לפרות ולרבות . עשרות אלפי אנשים סורסו , ביניהם רבים שנחשבו על ידי המדינה כ'מפגרים בשכלם' (למרות שבמקרים רבים הם כלל לא היו כאלה ) . אם אינני טועה , הרי שבגרמניה הנאצית סורסו מאות אלפי אנשים (בני תערובת שעלולים היו לזהם את טוהר הגזע) .

בכדי למנוע כל טעות אני רוצה להבהיר שהבאתי את הדוגמאות ההיסטוריות הללו רק בכדי להראות ש'מדיניות ילודה' היא ברת יישום ולא בכדי לערוך השוואות כלשהם .

אילו היה הדבר נחשב למוסרי הרי שבהחלט היה אפשר ליישם רעיון כזה (אולי במחיר פגיעה בחירויות הפרט) . כמדומני שכיום אפשר להימנע מסירוס קבוע ואפשר גם לפעול באמצעות ענישה נגד המביא ילד לעולם ללא רשיון .(דרך אגב , מה ידוע לחברים הנכבדים כאן על האמצעים שבהם נוקטים ממשלות סין והודו בכדי לממש את מדיניות צמצום הילודה שלהם ? ) .

כמובן שהדבר דורש היערכות מיוחדת והקמת רשויות פיקוח מיוחדות , אבל ניתן לטעון שרק מהכסף שהמדינה תחסוך על ידי צמצום כל מיני תופעות חברתיות שעולות למדינה הון , אפשר לממן את כל זה– אין ספק שמדיניות ילודה 'נבונה' יכולה לצמצם את מימדי העוני , הפשיעה ואולי גם הרבה בעיות בריאותיות .

אני מניח שאני לא היחיד שכל זה נשמע לאוזניו דוחה , ולא רק בגלל האסוציאציות ההיסטוריות. הנושא של זכות היחיד להביא ילדים לעולם הוא , לתפיסתינו , מחוץ לסמכותה של המדינה , בנסיבות רגילות . למנוע מאדם להביא ילד לעולם כאשר הוא חושב שהוא יכול להצליח בגידולו הוא מעשה של אכזריות .

לפעמים אנו נדרשים גם למעשה אכזריות , כגון בהוצאת ילד מחזקת הוריו . אבל כשם שאין מוציאין ילד מחזקת הוריו אלא בנסיבות קיצוניות ביותר , כך אין למנוע מאדם להוליד שלא בנסיבות קיצוניות ביותר . אינני בטוח שמקרה של אשה שמסבה זו או אחרת אינה יכולה או אינה רוצה להינשא , הוא מקרה כזה . ולטעמי זו אכזריות שאין דוגמתה למנוע ממנה פרי בטן . וזו גם הסבה שאני שמח ש"אלו היושבים על כסא המרבד בכנסת או בבית משפט " , למרות כל מגרעותיהם , הם לא האנשים המקובלים עליך .

אבל כפי שכבר טען מיימוני יש לנתק את השאלה המוסרית מהשאלה הפוליטית . כלומר , גם אם אנו מסכימים שאל לה למדינה להתערב ולהשתמש בכח הכפייה שבידיה בכגון אלו , עדיין עומדת השאלה לגבי האדם בינו לבין עצמו – כיצד ראוי לו לנהוג ? או בלשון אחר מה עלינו לענות לאדם הבא לקבל מאיתנו ייעוץ מוסרי ?