מה אדם - תפילת רשב"ג

.


אֲ- דֹנָי מָה אָדָם / אבן גבירול



אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / הֲלֹא בָשָׂר וָדָם!

יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר / וְלֹא יֵדַע בְּנוּדָם,

פִּתְאֹם יָבֹא אֵידוֹ / וְיִשְׁכַּב וְיֵרָדֵם.



אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / גֵּו נִרְפָּשׂ וְנִרְמָס,

מָלֵא תּוֹךְ וּמִרְמָה / וְגַם אָוֶן וְחָמָס,

כְּצִיץ נֹבֵל יָצָא / וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס.

אִם תִּפְקֹד עָלָיו / עֲוֹנוֹ הַנִּכְמָס,

אַפְּךָ וְגַם קֶצְפְּךָ / אֵיךְ יִשָּׂא וְעָמָס?

לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / כִּי אֵין לְאֵל יָדָם.



אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / בַּטִּיט יִתְגֹּלֵל,

בְּשֶׁקֶר יִתְהֹלֵל / וּבְשָׁוְא יִתְהַלֵּל.

הֲטָהוֹר מִטָּמֵא / וְיָקָר מִזּוֹלֵל?

אִם תִּפְקֹד עָלָיו / עֲוֹן יֵצֶר מְעוֹלֵל

כְּמוֹ עֵשֶׂב יִיבָשׁ, / וּכֶחָצִיר יְמוֹלֵל:

לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / חֶסֶד בְּיוֹם אֵידָם.



אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / יָהִיר לֹא נִחָם,

מֵי חָמָס יִשְׁתֶּה / וְלֶחֶם רַע יִלְחָם,

וְכַיָּם הוּא נִגְרָשׁ / וְכַתָּנּוּר יֵחָם.

אִם תִּפְקֹד עָלָיו / חֵטְא אֲשֶׁר בּוֹ יוּחַם –

יִסָּפֶה כְּחַלָּשׁ / עִם גִּבּוֹר נִלְחָם.

לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / וְכַפֵּר מַעְבָּדָם!



אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / רַק נִתְעָב וְנֶאֱלָח,

כָּל היּוֹם יִבְגֹּד / וּפָנָיו בְרַע יִשְׁלָח.

אִם תִּפְקֹד עָלָיו / יְהִי נִרְפָּשׂ וְנִדְלָח,

וְכַבֶּגֶד יִבְלֶה / וּכְעָשָׁן נִמְלָח.

לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / וְכַפֶּר נָא וּסְלַח

לְשֹׁכְנֵי בָתֵי חמֶר / אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם!



אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / והוּא כָּעֵץ נִקְסָס,

בְבוֹא אַמַּת בִּצְעוֹ / יְהִי כְּמוֹ קַשׁ מְרֻסָּס

וְיִבְכֶּה מֵאֲשֶׁר שָׂשׂ / יוֹם יִרְקַב כְּמוֹ סָס,

אִם תִּפְקֹד עָלָיו / עֲוֹנוֹ הַנִּכְסָס –

כְּמוֹ שַׁבְּלוּל יַהֲלֹךְ / וּכַדּוֹנַג נִמְסָס,

לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / וְאַל תְּדַקְדֵּק בַּעֲדָם!



אֲ- דֹנָי, מָה אָדָם? / לְבַד נִדָּף כְּעָלֶה,

בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת / בַּהֶבֶל יְסֻלֶּה,

וְכִכְלוּב מָלֵא עוֹף / כֵּן מִרְמָה מָלֵא

אִם תִּפְקֹד עָלָיו / וְעַל לִבְּךָ יַעֲלֶה –

כְּמוֹ עָשָׁן יִכְלֶה / וּכְרָקָב יִבְלֶה.

לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל / כְּחַסְדְּךָ, לֹא כְחַסְדָּם!






וסתם, כמה הערות:


1. הלשון משתמשת בדימויים ובביטויים תנכיים, חלקם בדומה למקורם, וחלקם, בהתאמת הפייטן. כך, למשל, "כחלום יעוף" (איוב) , או כציץ נובל (יבש חציר נבל ציץ – ישעיהו) , וכן הלאה.

2. גם לשון התושב"ע אינה נפקדת. בני האדם מכונים כאן, כמו גם בפיוטים נוספים של רשב"ג, בשם "שוכני בתי חומר" . מדובר בדימוי כפול – הראשון, שכן האדם נוצר מאדמה, ועל כן הנשמה היא שוכנת בית חומר – גרה בתוך גוף חומר – בתוך גוף שנוצר מעפר. אלא שדימוי זה גם מרמז לתפילתו של הכהן הגדול ביוה"כ, שבו מתפלל הכה"ג על אנשי השרון "שלא יעשו בתיהם קבריהם" – בתיהם היו עשויים לבני חומר, ובגשמים חזקים, היו עלולים בתים אלו להתמוסס ולקבור את יושביהם בתוכם.


3. אין מנוס – השוו ל"ונתנה תוקף" .

מואדיב

אין לרשאב"ג איזה שיר נגד המביע את הצד השני של מטבע האדם?