מצוות אנשים מלומדה: הבעיה והתרופה

בגילוי לב מרגש, הלבן סיפר לנו:

"ואתחיל בווידוי אישי: גם אני הייתי בסרט הזה, עצרתי וחשבתי, הרבה הרבה לפני שנפתח הפורום.
עד שהתחלתי להרגיש רפיון. ח"ו איני מדבר ברפיון במעשה בפועל, כי אם רפיון ברגש של אמונה פשוטה וטהורה.
הרגשתי שאוט אוט מתחיל אני לקיים את התומ"צ מתוך רגש של מצוות אנשים מלומדה ר"ל, בלי רגש...
(השמטה שאינה שייכת).
אלא מאי? למדנו בחסידות חב"ד, שהמוחין שולטים על המדות, וכדי לעורר את האהבה ויראה להקב"ה צריך ללמוד ולהתבונן קודם. אמנם כאשר המוח טרוד במחשבות של ביקורת הקבלה, ביקורת המסורה, ביקורת המקרא והלאה, אזי נפגם הרגש הטהור הזה בעת עשיית המצוות וקיום מנהגי המסורת.
או אז ראיתי עד כמה צדקו מאורי ישראל שאסרו את המחקרים בנושאים אלו, המחקר: עד כמה יכלו לטעות התנאים והאמוראים והגאונים והראשונים וגדולי הפוסקים, עד כמה טעו במציאות הדברים שאמרו ועד כמה טעו ביסוד הלכותיהן ומנהגיהן וכו' וכו'.

לעניות דעתי, המבקרים, שאין להם עין בוחנת מסתפקת, וגולשים ומבקרים באתר, מקבלים רושם מוטעה, שגדולי ישראל שבכל הדורות היו מוגבלים בהשכלה ובהבנה ובידיעה, אלא שאעפי"כ חייבים אנו לקבל חלק מהדברים שנאמרו על ידם.
ולעניות דעתי, העולם יראה טוב יותר לולי עכ"ח.
ואם טעיתי ה' הטוב יכפר.

עד כאן דברי הלבן יקירנו.
ומעתה – דברי שלי.

מיימוני כתב "כל מה שנותר לנו לברר, אם יש מקום וצורך להקל, הוא האם דין זה דרבנן נדחה מסיבות שונות. כגון... אשה מתקרבת למצוות, שאינה מוכנה לקבל על עצמה הרחקה בת כעשרה ימים... האם נלמד אותה שתמנה שבעה ימים ותטבול מייד אם היא נקיה ויש לה וסת קבוע? לאחד מחברי הפורום יש אתר ובו הוא טוען בדיוק שכך ראוי לנהוג"; הוא התכוון אליי, ולבקשתו, אנסה להסביר את טענתי.

אני לא טוען שצריך "להקל" בדין שבעה נקיים, או "להתיר" לנשים מסויימות לבטל את דין שבעה נקיים, וכו'.
לדעתי השאלה הזאת בכלל לא רלבנטית.
נשים שאינן מעוניינות לשמור שבעה נקיים, בד"כ בכלל לא מתייחסות לרב כאל מקור-סמכות, ולכן אין משמעות לשאלה אם להקל או להחמיר, להתיר או לאסור.

נשים אלו מתייחסות לרבנים כאל מקור-מידע בלבד, וכאן לדעתי תפקידם של הרבנים הוא למסור מידע מדוייק: להגיד מהו דין התורה ומהי תקנת חכמים; להסביר את החשיבות של קיום התורה ואת החשיבות של קיום תקנת חכמים; ולהסביר את הכל בצורה ברורה ומובנת לאנשים פשוטים.
כך נהג הרמב"ם בכל "היד חזקה", וגם בימינו יש רבנים שנוהגים כך.

אולם יש רבנים, שמנסים בכוונה להסתיר את דין התורה, מתוך תקווה שהנשים יחשבו שתקנת "שבעה נקיים" היא מהתורה, וכך יהיה יותר סיכוי שישמרו אותה. גישה זו אולי מועילה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא גורמת נזק כי היא מציגה את התורה בצורה לא מדוייקת. ובנוסף לכך יש כאן עבירה על "לא תוסיפו", ומתקיימים כאן דברי חז"ל "כל המוסיף גורע".

מיימוני
לפי זכרוני, לא נמצאו רבנים אוטודוקסיים שיתירו לעשות כן; אלא באופן שכתבתי, ומטעם שכתבתי.

ממללא
לא, טעית:
דם נדה מטמא מן התורה "בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן" (משנה נדה מ, א).
כגריס התירו רק בכתמים, מטעם שמא הוא דם מאכולת (כינה) שנהרגה (משנה נדה נח, ב). והטעם הזה הוא גם הטעם האמור בשלחן ערוך (יורה דעה סי' קצ ס"ח).
וזהו הטעם להתיר למעשה בפועל. אמנם הטעם שהכתמים טהורים מן התורה, בזה דנו בספרים רבים ובכמה אופנים, ואין כאן מקומו.

הלבן היקר

א. איני יודע אם אותו חבר פורום מבקש להזדהות, אך הלינק לאתר שלו הופיע באחד האשכולות. אני משער שאם ירצה בכך, יציג את עצמו.


ב. צר לי על שלא הבהרתי את עצמי. ממה שהבנתי מהמופיע באתר שלו, הוא טען כך:

נידה מהתורה אינה צריכה יותר מאשר שבעה ימים של טומאה, ואז היא מותרת לטבול. כיון שיש נשים שאינן מוכנות לעשות לפי המקובל בינינו, כלומר לחכות להפסקת הדם, לבדוק ולספור שבעה נקיים, מוטב להן שישמרו שבעת ימי נידה וילכו לטבול מייד.

זה נגד דין הגמרא והפוסקים.

אמנם, אין זה ברור שחכמים הפקיעו את הטהרה שעל ידי טבילה בכהאי גוונא (כפי שאמרו כי היושב בסוכה קטנה מדי אינו יוצא ידי חובת סוכה, וביארו אחרונים שחכמים הפקיעו כאן מצוות סוכה מן התורה). לפיכך, אם לאותה אשה יש מחזור קבוע, מסתבר שהיא טהורה מן התורה באופן הזה. (זאת כמובן שלא כשיטת הרמב"ם הידועה, אלא כשאר הראשונים).

ג. לגבי כתמים והתרם, עלי לעיין בשאלה זו. אין לי תשובה מזומנת לכך, ועלי לעיין מחדש בנושא.
אולי נפתח לכך אשכול מיוחד על התפתחות דיני נידה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הלבן -

אינני בקיא די הצורך בדיני הנדה, ואולם -

אם ההיתר הוא דווקא בראיית פחות מגריס (שהיא שיעור דם נידה), ובצבעים אחרים (לאחר שנפסק כדעת חכמים בגמרא ודלא כר' חנינא, שרק דם מטמא, וירוק אינו דם וכו') - הרי שמשמע שההיתר בכתמים כאלו נובע מכך שברי שזה לא דם ולא מהסברות שהבאת מהגמרא!

כלומר, תוקף ההיתר נובע מההבנה שזה לא 'דם נדה' או כשיעור, דווקא.

אני אישית באמת מתקשה להיזכר בקולה שאנו נוהגים בימינו על-סמך חזקות עובדתיות בחז"ל, שנראה לנו שאינן תקיפות האידנא.

מיימוני
א) אתה כותב: לאחד מחברי הפורום יש אתר ובו הוא טוען בדיוק שכך ראוי לנהוג.
לא ידעתי במי ובמה המדובר, כמדומה שאין איש בעולם שרוצה להתיר להסתפק בדין נדה מהתורה, בלי ז"נ. ואם הכוונה לחומרת הרמ"א, הרי זה בגלל שיש בזה חילוק מנהגים בין הספרדים והאשכנזים. ומה אעשה שמסגנונך נראה שידיעתך בנושא היא שטחית ביותר, וקשה לברר במה המדובר.
ב) בקשר לפירוד החבילה, תרשה לי לשאול אותך אם אתה כותב כך רק בקשר לחומרות, או גם אודות הקולות שמקילים הפוסקים.
וכיון שהתחלתי בהלכות נדה, עם החומרות שבה, אזכיר גם את דין הכתם, שמבואר בגמרא לטהר מטעם שמא עברה בשוק של טבחים והשפריץ עליה דם, או שמא נתמעכה כינה על בגדיה ודם כינה הוא ולא דם נדה.
ועד היום מטהרין כתמים שהם על התחתונים (שלובשים בזמנינו) מבפנים, אם הם צבעונים או שהכתם הוא פחות משיעור כגריס, משני טעמים אלו, אף שבזמנינו לא שייכים כל כך שני טעמי ההיתר. ומ"מ מטהרין בזה כל הפוסקים, מטעם הנזכר לעיל מהגמרא.
נשאלת השאלה, לפי שיטת פירוק החבילה הנזכרת, האם רצונך להציע לטמא בכל זה בימינו? או שאתה דוגל בשיטת כחא דהתירא עדיף!?

י"כ,

המתווה השכלי שהתווה לנו הבורא הוא קודם ותנאי למתווה התורני. התורה היא פרט בדעת המאשרת לקבלה!

מיימוני, חשבתי שזה היה מובן מאליו שהכוונה בייחוס שמיעת המגילה אל ההמון, הוא לא, חלילה, לשלול את הקשר של המצווה עם המיעוט הספון במגדל השן האקדמי, אלא, שמטבע הדברים, בעניין הזה, אין הבדל בין ההמון הנבער למיעוט.
אשר להשקפתך בעניין מהות המצוות ותכליתם: לצערי לא הזדמן לי לקרוא את דעתך בהזדמנויות קודמות, אבל ממה שמשתמע מדבריך כאן הוא בעליל, סוג של הגדרה וגבול הטבועים בתוך המצוות. אתה כל הזמן חותר ושואף להבין את ההגיון העומד מאחוריהם וסבור, גם במקרים בהם אינך מוצא אותו עדיין, שהדבר נובע מעומק השכל האלוקי הבלתי נתפס. הגישה שלנו הפוכה: אנו בטוחים שגם במצוות בהם ההגיון צרוף לחלוטין, כולל מקרים בהם גם אילמלי ה' היה מצווה אותנו לקיים את אותה מצווה, היינו מקיימים אותה, כי שכלנו היה מחייב זאת, גם אז, אחרי שה' ציווה אותנו לקיים אותה, המניע שלנו לקיום המצווה, היא פשוט למלא את רצון ה'. כשבמקרה הספציפי ברור לנו שהוא רצה גם שנבין את ההגיון שמתלבש באותה מצווה. הסיבה לגישה הזאת שלנו היא, כאמור, ההכרה הברורה שהאמצעי היחיד להתקשרות בין נברא מוגבל, מעודן ככל שהוא יכול להיות, אבל עדיין מוגבל, עם הבורא הבלתי מוגבל, היא רק באמצעות מיתווה שהוא, הבורא, סלל עבורנו.
אז נכון שחלק מהמצוות הם כאלו שיש בתוכם גם מסגרת לקיום אנושי נורמלי ומוסרי בעולם הזה, וברובד מסוים, אפילו שהוא רוחני, זאת הכוונה האלוקית מאחורי אותם מצוות, אבל זה עדיין לא הכל, וזה עדיין לא נוגע ברמה אלוקית גבוהה יותר. יתכן שאני מדברר את עצמי לדעת בהשפעת אידי האלכוהול שטרם התאדו, אבל זה מספיק לבנתיים, כי עוד מסיבה אחת התחילה לפני כמחצית השעה.
חג שמח.