למיימוני.
על רגל אחת.
<"מעיקר הדין, אין מקום גיור אלא למי שמבקש להתגייר לשם שמים. זה אומר, שאם גויה נותנת עיניה באיש, לא יגיירו אותה. ואם תבקש להתגייר, תהיה אסורה עליו">
מרדכי היה יהודי, והרבים מעמי הארץ שהתייהדו, לא התייהדו מאחר שהתאהבו בתומ"צ, אלא כי נפל פחד היהודים עליהם.
האם הם היו יהודים או רק מתייהדים?
<" בימינו, מסיבות שאין צריך להאריך בהן, נוהגים להקל. ולכן, אם המתגייר/ת מקבלים עליהם בלב שלם עול מצוות, מגיירים אותם ומניחים להם להינשא לזה שגם עבורו התגיירו">
"בימינו", "נוהגים להקל", "אם המתגייר/ת מקבלים עליהם בלב שלם עול מצוות", "מניחים להם להינשא לזה שגם עבורו התגיירו".
במחילה מכבודך, ולאחר אלף בקשות סליחה ומחילה, אין לי אלא לומר, טעית!
לא רק בימינו. אלא מאז ומעולם גיירו נשים נוכריות שהתאהבו ביהודים, שלא קבלו עליהן, בלב שלם עול מצוות, הדוגמא הקלאסית היא בשו"ת הרמב"ם סימן ריא (פאר הדור סימן קלג):
"שאלה:
מה יאמר אדוננו בדבר בחור, שקנה שפחה יפת תואר והיא אצלו בחצרו, והחצר גדולה והוא דר עם אשת אביו ושלש בנותיה הקטנות. נפלו דין ודברים בינו ובין אחיו. תבעו (האח) אל השופט ואירעו ביניהם דין ודברים הרבה. אחר כך הלשין אחיו אותו אל השופט, שקנה שפחה נוצריה וגיירה והוא מתיחד עמה באה השפחה (לפני השופט), ושאלה השופט, מה היא, אמרה: יהודיה. הציע לה הפשעות (ר"ל להצהיר שהיא מוסלמית ) כי אין יהודי רשאי להחזיק עבד מוסלמי, וסרבה ואמרה: אני, יהודיה בת יהודיה אני. החזיר אותה לו השופט ולקחה לביתו ורננה עליו העיר והיא עכשו נשארה בביתו. האם צריכים בית דין להוציאה מביתו משום יחוד, אע"פ שלא יתיחד עמה, משום שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, או נאמר, משום שאשת אביו עמו בחצר, איננו חייבים להוציאה מאצלו. ואם בית דין צריכים להוציאה, מאיזה טעם תהיה הוצאתה, לפי שלא מצינו שאסרו אלא יחוד פנויה ויחוד בגויה, ומאיזה טעם נאסור ישיבתה בביתו? והאם לה דין יפת תואר אם לאו? יורנו רבינו ושכרו כפול מן השמים.
התשובה:
]אין לה דין יפת תואר[, או ישחררה וישאנה לאשה, אעפ"י שיש בזה כעין עברה, לפי שהנטען על השפחה ונשתחררה אסור לו לישאנה לכתחלה, לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות בכגון אלו המקרים, שישחררה וישאנה. ועשינו זאת מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על דבריהם ז"ל עת לעשות לי"י הפרו תורתך. ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך, ויקבעו לו מועד לישאנה או להוציאה, כמו שעשה. והאלהים יתעלה יתקן קלקולנו, כמו שהבטיח ואמר ואסירה כל בדיליך וכתב משה.
לא מימינו, אלא מאז ומעולם גיירו נשים לשם אישות, והשיאום לאהוביהם.
ראה את דברי הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג.
הלכה יד:
"אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד יי' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה".
הלכה טו
לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.
הלכה טז:
"ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום חשבן הכתוב *כאילו* הן עכו"ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו"ם שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה".
למי ש''היו קשרים'', תמיד מצא מי שיגייר עבורו נשים נכריות.
ואף אם התברר שהן "לא בסדר", "חשבן הכתוב רק *כאילו* הן עכו"ם".
האם היו גויות לאחר שעבדו ע"ז?
*כאילו*, אבל לא בדיוק.
בעתות הזעם של "מיהו יהודי", חשבתי כדבריך, אולם כשעיינתי בדבר התחלתי לחשוב אחרת.
בזכרון מאיר כשמספרים על פלוני שהתאהב עם בת נכר, ברור שהכוונה היא, שהוא התאהב עם ספרדיה, אך בעולם הגדול בו חיים יהודים ושאינם יהודים ביחד, עובדים ביחד ולומדים ביחד, אין אפוטרופוס לעריות.
פתגם ידוע:
א שייגעץ איז א חיה.
א שיקסע איז א מחייה.
ואידך זיל ותרגם.
 |
|
|
