| נשלח ב-9/3/2004 18:38 |
 |
| |
אמירת מזמור תהלים בסוף התפילה
בצעירותי, אהבתי 'להסתובב' בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים. מנהג הישיבה, לאחר כל תפילה, לקרוא את מזמור 'שיר המעלות, ממעמקים קראתיך...' פסוק אחר פסוק יחדיו. כששאלתי פעם את אחד הבחורים לפשר העניין, הסביר לי כי בעת מלחמת ששת הימים (!!!) הורה הרב צבי יהודה קוק ז"ל, ראש הישיבה דאז, להוסיף את הפרק בסוף התפילה. ומאז זה נשאר.
המנהג להוסיף פרק תהילים, ולרוב המדובר בפרק קבוע, לאחר התפילה הוא נחלת בתי כנסיות רבות ואף ישיבות, עד שדומה שהמזמור הופך להיות חלק מנוסח התפילה.
אינני יודע אם יש קשר, ואולם, בחלק מבתי הכנסת של עדות המזרח נהוג לחתום את תפילת שחרית במזמור 'לדוד ה' אורי וישעי', וזאת, במשך כל ימות החול של השנה, ולא רק בימים הנוראים.
שאלותי:
א. האם יסוד למנהג הזה?
ב. האם יש לראותו בעין חיובית?
ג. האם יש התייחסויות הלכתיות לכך?
ד. האם אין בכך מעין גריעת כוחה של התפילה, כאילו כביכול מה שלא מסוגלת התפילה לעשות, מסוגל עוד קאפיטעל תהילים?
ה. האם זה לא נראה כמעין סוג של סגולה/קמיע/לחש?
אין בדברי בכדי לפגוע, אלא רק לברר את העניין ולשמוע את דעת החכמים.
ערב טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2012 00:23 |
|
| |
ירוחם,
אכן בתשובות הגאונים נאמר שיהושע תיקן תפילת עלינו לשבח, ויש גם מסורת שהאמורא רב חיבר את התפלה.
בסידור עמרם גאון וגם בסידור רס"ג תפילת עלינו לשבח מופיעה כרשות לסדר מלכויות בתפילות ראש השנה. כעבור כשלוש-מאות שנה בספר כלבו מופיעה עלינו לשבח כחובה אחרי כל התפילות. כתב המאירי (פירוש למסכת ברכות): "המתפלל כשם שהוא צריך לשהות מעט קודם התפילה כן הוא צריך לשהות מעט אחרי התפילה, כדי שלא יהיה כפורק משאו מעליו והולך לו... לפיכך תיקנו לומר שיר מזמור או עלינו לשבח".
תוקן על ידי מ80 ב- 04/01/2012 00:24:56
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 23:14 |
|
| |
מ80
אתה שוב מביא דברים בלי כל מקור. הסידור הראשון שחובר - לפני תפילת יום הכיפורים ור"ה- היה סידורו של עמרם גאון,ושם מופיע עלינו לשבח.
את עלינו לשבח לפי המסורה חיבר יהושוע בן נון כשנכנס לארץ, לפי החתם סופר חתם בו את שמו בגימטריא,
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 22:49 |
|
| |
תפילת עלינו לשבח הינה במקור חלק מתפלת מוסף של ראש השנה, והגאונים תיקנו לומר אותה מדי תפילה כדי שהמתפללים לא יזלזלו בסוף התפילה. בתקופת הראשונים בספרד היו מוסיפים לנוסח הקבוע של התפילה פיוטים, מה שהתבטל בעקבות דברי הרמב"ם שכתב שרק במזמורי תהלים ראוי לשבח לקב"ה. כך שלענ"ד אם מזמור התהלים בסוף התפלה נאמר בכוונה ולא מטריח את הציבור, הרי זה משובח.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 20:11 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2011 07:41 |
|
| |
בוודאי. הבאתי רק כמקור בכלל לאמירת תהלים דווקא על צרה (שלא תבוא). בכל פעם שאשתי מגוייסת לסבב תהלים אני פותח לה את הר"מ.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2011 07:31 |
|
| |
תלמיד
לשון הרמב"ם:
אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים--הרי זה מותר.
עדיין לא מדובר כאן במנהג של קבע, וההיתר הוא לבריא בלבד. מכאן שאם יש צרה ספציפית, אסור לקרוא עליה תהלים.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 29/12/2011 07:31:30
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2011 07:26 |
|
| |
בהל ע"ז יא/יב מביא הר"מ קריאת מזמור מתהילים. ובכס"מ הביא מקורו מהירושלמי בשבת בקריאת שיר של פגעים
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2011 15:24 |
|
| |
| ממללא כתב: |  | | מנהג הישיבה, לאחר כל תפילה, לקרוא את מזמור 'שיר המעלות, ממעמקים קראתיך...' פסוק אחר פסוק יחדיו. כששאלתי פעם את אחד הבחורים לפשר העניין, הסביר לי כי בעת מלחמת ששת הימים (!!!) הורה הרב צבי יהודה קוק ז"ל, ראש הישיבה דאז, להוסיף את הפרק בסוף התפילה. ומאז זה נשאר. |
|
לא יודע לגבי זה, אבל פעם נכחתי בתפילה בה הש"ץ כה האריך, שלקראת הסוף כולם פצחו בתהילים באופן ספונטני.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2011 15:10 |
|
| |
יש לי רושם שהערך של אמירת תהלים הוא רק מתקפות האחרונים. בגמרא בשבועות טו נאמר "רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגאני היכי עביד הכי והאמר ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני " ומשמע שאמירת תהלים היא כלימוד תורה.
גם בספר היראה לרבנו יונה בסופו נאמר: "ויתפלל בכל יום כפי צחות לשונו על כל חולי בני ישראל שיתרפאו, ועל הבריאים שלא יחלו ושינצלו מכל נזק, ושיציל הקדוש-ברוך-הוא את בני-ישראל מכל גויים ומרוחות רעות, ומדקדוקי עניות, ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם, ושיתיר את כל אסירי עמו, ושיתיר את כל חבלי היולדות, ושישיב ליראתו כל האנוסים ביד גויים, ועל חשוכי בנים שייתן להם זרע טוב וכשר, ועל אותם שיש להם בנים שיחיו ביראת-השם. ועל כולם שישמור הקדוש-ברוך-הוא שארית תורתו, וינקום את נקמתם במהרה בימינו, ועל עם-הקדש שישובו בתשובה שלמה, ויקבלם ויחזירם בתשובה שלמה לפניו. "
רבנו יונה מציע להתפלל כפי צחות הלשון, אך לא לומר תהלים.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2004 19:56 |
|
| |
יצא לי להתפלל מספר פעמים במנינים של אנשי חב"ד,
ולאחר התפילה צכל המנין אמר את התהילים של אותו יום.
והסבירו שם, שזו הוראה של הרבי מילובביץ
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2004 19:48 |
|
| |
הבעיה של "הוספות" לנוסח התפילה קיימת כבר שנים רבות. פעם אחת השוותי את נוסח ברכת המזון שלנו לנוסח של רס"ג כפי שמובא בסידורו, וראיתי שהנוסח שלנו ארוך פי 3 (!!!).
כיצד התרחש דבר כזה ?
מן הסתם בכל דור קם חוכמולוג אחד שהחליט להוסיף פסוק אחד לפני, ואחר כך מישהו הוסיף פסוק אחרי, ואחר כך התחילו להוסיף את כל בקשות ה"רחמן" והסוף ידוע.
על כל פנים, בעניינים כאלה יש לחלק לדעתי בין לכתחילה לבין דיעבד. כלומר, לכתחילה אכן יש להאבק במנהגים כאלה לפני שהדבר יצא מידי שליטה. אולם כאשר בדיעבד מנהג מסויים כבר נתקבל בקרב עם ישראל, אזי קשה מאוד לשנות אותו, ובוודאי שהדבר צריך להתבצע בהסכמת כלל ישראל (קרי: פוסקי הדור המקובלים), לא דווקא בגלל "רוח הקודש" ששורה על הפוסקים, אלא מתוך השיקול הפרגמטי שאילו לא יעשה כך ו"איש הישר בעיניו יעשה" אזי כל המוסד ההלכתי יתמוטט.
אני אישית נוהג להשמיט את בקשות "הרחמן" בברכת המזון, הואיל ואין שום חיוב לומר אותם. וגם לגבי אמירת פסוקי דזימרה, עלי לציין שאין זה כה ברור בקרב הפוסקים שיש ממש חיוב גמור לומר אותם. ("יהא חלקי מאומרי הלל בכל יום...).
כמו כן נראה לי שראוי כיום לבטל את חזרת הש"ץ, על פי הפשט אין בה שום טעם. (ו"תורת סוד" ממש לא מעניינת אותי ). אולם כאמור דבר כזה צריך להיות מוחלט על ידי הפוסקים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2004 12:17 |
|
| |
ממללא,
כל מנהג של מלל שהוא יותר ממסדי מאשר מעורר לבבות, מכהה את משמעות התפילה אצל האדם ועל הראשונים אנו מצטערים והבו דלא נוסיף עלה.
הסיפור "שנשאר" ממלחמת ששת הימים, מסביר המון מנהגים ואת החבילה העבה שסוחב אתו איש היהודי החפץ להתקרב להשם עם משקולת כבידה מנשוא לרגליו!
לא הוספתי על דברי קודמיי, אך הדגשתי את הניפסדות שבדבר. לכן ההבדל בין חלקי התפילה אינו כה משמעותי כל שנשאר עיקרון ה"נשאר". הרי בעוד חמש מאות שנה בסידור "מרכז הרב" יודפס הפרק וגם הוא יתקדש כנוהג קדום מאד של "ככה זה".
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2004 10:16 |
|
| |
א. יש לחלק בין תוספת לתפילה שנתקבלה בכל ישראל, שאז מבחינת מה דאיכא קמן היא מהווה חלק אינטגרלי מהתפילה (למשל, פסוקי דזמרא שמקורם כך נדמה לי אצל הגאונים), לבין תוספת שנהוגה במקום מסויים, שבולטת בהיותה תוספת.
ב. באופן אישי אני חושב שיש טעם באמירת פסוקי דזמרא וחלק מהמזמורים כהכנה לק"ש ולתפילה. מה שאין כן לגבי חזרת הש"ץ שאיני מבין מה מקומה בימינו. אגב, בחלק מקהילות התימנים נוהגים כרמב"ם ואין חזרת ש"ץ, אלא הש"ץ מתפלל בקול תפילת העמידה וכל הקהל איתו (בדומה למנהג ה'חזרה הקצרה' לפי אלו שנוהגים להתפלל עם הש"ץ).
ג. לגבי המשמעות של הוספת המזמור ואיך הדבר נראה בעיני הציבור, במה שונה העניין לשיטתך ר' מיימוני, מקדיש יתום שרוב העולם אומרים אותו מתוך אמונה שיש בכך תועלת לנשמת הנפטר? מה לגבי 'מי שברך'?
ידועה לי רק ההבחנה של הרמב"ם בהלכות ע"ז בין הלוחש על המכה שכבר קיימ - מה שאסור כיוון שלשיטתו אין דברי תורה רפואת הגוף אלא רפואת הנפש, לבין קריאה בשביל להינצל מהמכה - לגביה סבירא לה שהדבר 'מותר' (אם כי מנימת הדברים משתמע שאינו רצוי מלכתחילה).
מתלמיד הרב קאפח (הנכד) שמעתי שהלה לא התנגד לאמירות 'מי שברך' ופרקי תהלים נוספים לתפילה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2004 09:04 |
|
| |
.
המניין האשכנזי הממוצע שלך כולל את איצקוביץ?
שם זה לא מונה מעות, שם זו מגרסת מלים...
|
|
|
|
|
