| נשלח ב-18/3/2004 23:57 |
 |
| |
מעשה בסידור מיטה- הת' ההל' (לאריה שאג)
הקדמה נחוצה והתנצלות המביא לבית הדפוס
אין לי מושג מדוע דווקא אני צריך לפתוח את האשכול הזה, מה גם שיש לי הרבה השגות על הנאמר לקמן. אבל איני יכול לסרב למי שציווה עלי לפרסם...
לקרוא ו... תבינו בעצמכם.
הק' מ'.
***
התפתחות ההלכה
מודפס ברשות מיוחדת מ"יתד לחסיד"
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, היה רב ידוע מאד שהיו מתייעצים עימו בכל מיני נושאים הקשורים לעם היהודי. אנשים מכל שדרות החיים היו פונים לבקש מעצותיו המחוכמות, והחלטותיו היו מקובלות על כל הקהילה כולה, כי הכל הבינו שהכרעותיו והכרזותיו הן כולן בהשראה שמימית.
לכן, כאשר יום אחד פגש בהורי חלק מהתלמידים שלו, וכמה אמהות התלוננו שבניהן אינם מסדרים את המיטה כשהם קמים, הוא הבטיח להן שיטפל בנושא. באותו שבוע, בדרשתו הפומבית לתלמידים, הוא הזכיר שתלמידים צריכים לוודא שהם מסדרים את המיטה בבוקר. כאשר האדם שרשם את הדרשה כתב את חוות דעתו על השיחה, הוא רצה להדגיש את כוונתו של הרב. הוא כתב: ראש הישיבה היום ספק שאדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר. השמועה נפוצה במהירות. הלכה נקבעה. "אדם חייב לסדר את מיטתו".
בהמשך היום, מישהו בא לראש הישיבה ושאל: אין לי זמן לסדר את המיטה לפני שאני הולך להתפלל. עד שאני חוזר, אמי יצאה למשך היום, כך שהיא חושבת שלא סידרתי את מיטתי, ואינה מרוצה מזה. מה עלי לעשות? לאחר ששמע את התשובה שניתנה לו, ההלכה תוקנה בהתאם כדי לקבוע שצריך לסדר את המיטה בהקדם האפשרי לאחר שקמים בבוקר. "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר בהקדם האפשרי לאחר שהקיץ".
למחרת, פנה אליו בחור שרצה לדעת: כאשר אומרים 'בהקדם האפשרי לאחר שיקיץ', האם הכוונה מייד, ברגע שיוצאים מהמיטה, או שיש קצת זמן שמותר לעשות בו משהו אחר?
והשאלה הבאה מייד היתה: כמה זמן זה מייד? כמה זמן, אבל בדיוק?
הוא ענה: עשר דקות עד רבע שעה. הוא הניח שזה זמן סביר. וכך הוסיפו: "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר, תוך עשר דקות עד רבע שעה משעה שהקיץ". הבחורים סברו שזה פתרון סביר, אך זה לא צריך להפתיע שהיו כמה בחורים שטענו שצריך לעשות זאת תוך עשר דקות, בעוד אחרים אמרו שזה בסדר לחכות אפילו רבע שעה. לאחר זמן מה, החליטו על פתרון לא רשמי. הזמן הראשון הוא עשר דקות. הזמן השני הוא רבע שעה.
הענינים התנהלו למישרים עד שיום אחד בחור בא והסביר לרב בעיה שנתקל בה. 'חבר החדר שלי אינו מרוצה מהאופן שאני מסדר את המיטה! הוא אומר שזה לא נקרא מסודר'. למה הכוונה, שאל ראש הישיבה. 'ובכן, הוא אומר שכדי שהמיטה תהיה מסודרת, צריך שהכרית תהיה למעלה, והצדדים צריכים להיות ישרים, מסודרים בפנים, ואילו אני רק שם את הכיסוי למעלה, ומכסה את הכל, לא משנה איך זה נראה מתחת לכיסוי. מה עלי לעשות?' ראש הישיבה הרהר בנושא זמן מה, וענה: אתה ראשי לעשות זאת באותו אופן שמשפחתך עושים זאת. מה שמקובל על אמך, או אביך, מקובל גם כאן. הכל כמנהגו. כך נקבעה תוספת להלכה: "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר, תוך עשר דקות עד רבע שעה משעה שהוא מקיץ, ואופן עשיית המיטה צריך להיות בהתאם למנהג המקובל".
בהמשך השבוע, כאשר הבחורים נסעו הביתה לסוף השבוע, הורים רבים היו נבוכים במקצת כאשר נשאלו בידי בניהם: 'מה מנהג המשפחה באשר לסידור המיטות?' אך הם הניחו שזה הכל חלק מההתפתחות הרוחנית העצומה שיכלו להבחין בה אצל בני התורה הצעירים.
בוקר אחד, כמה שבועות לאחר מכן, כאשר החלה תפילת שחרית, ראש הישיבה שמע על ויכוח שפרץ בין שני בחורים. הוא התקרב לחדרם, ושמע צעקות חזקות מבעד לדלת הסגורה. כשנכנס, מצא את אחד הבחורים צועק בקול על חברו. כשראה הצועק את ראש הישיבה נכנס, פנה אליו וקרא בקול:
רבי, אני כל כך שמח שאתה כאן! ניסיתי לשכנע אותו לסדר את מיטתו, אבל הוא לא מקשיב! הוא פשוט התעלם ממני, ועכשו כבר עברו חמש דקות מהזמן, ותראה – המיטה עדיין אינה מסודרת!
לפני שראש הישיבה הספיק לענות, הבחור השני מיהר להגן על עצמו. 'זה לא נכון. אני יצאתי מהמיטה רק לפני שתי דקות. יש לי עדיין עוד שמונה דקות עד הזמן!"
'כן, הוא יצא מהמיטה רק לפני שתי דקות. אבל הוא קם לפני עשרים דקות! זה אומר שהיה עליו לסדר את המיטה לפני עשר דקות!'
היה ברור שיש צורך בהבהרה נוספת. כאשר הפסק נמסר שיש לסדר מיטה תוך עשר דקות עד רבע שעה מהיקיצה, האם 'יקיצה' פירושה לאחר שמתעוררים, 'משעת קימתו' או משעה שעוזבים את המיטה, 'משעת יציאתו'? בנקודה זו הצטופף קהל קטן ליד החדר, ופרץ ויכוח סוער. כולם התחילו לדבר, לזמזם, לחלוק את סברותיהם מדוע פירוש אחד נכון ולא השני. כשהבין מה מתרחש, ראש הישיבה שם קץ לויכוח בהכרזה בקול רם כי כולם צריכים לבוא מייד להתפלל, ורק אחר כך יטפלו בזה.
בשעת ארוחת הצהרים, ראש הישיבה עדיין לא התייחס לנושא הבוער ופרץ ויכוח סוער בחדרי הישיבה. אפילו הרבנים הפכו למעורבים בזה. חלקם חשו שההלכה צריכה לומר שהכוונה שאדם יוצא מהמיטה. הם הסבירו: אילו הכוונה היתה משעת ההתעוררות', אז הדבר הראשון שאדם היה עושה כשפקח את עיניו היה להסתכל בשעון כדי לדעת מה השעה. אבל זה לא יכול להיות, כי הדבר הראשון שאדם עושה כשהוא קם זה לומר 'מודה אני'. לכן הכוונה היא משעת יציאה מהמיטה'. למרות ההגיון המשכנע הזה, אחרים עדיין טענו שמוטב להחמיר, ולמדוד את הזמן משעה שמתעוררים ולא לחכות עד שיוצאים מהמיטה. הם הצביעו על כך שכל מה שצריך כדי לתרץ את הקושיה הוא לומר מודה אני ואז להחסיר 15 שניות מהזמן שרואים בשעון. 'אבל לא לכל השעונים יש מחוג שניות', טענו החולקים. 'וחוץ מזה מאד קל לשכוח את השעה המדוייקת עם השניות'. למחמירים היתה תשובה מוכנה ומזומנת. 'קודם כל, מי שאכפת לו מההלכה יכול להשיג שעון עם מחוג שניות. שנית, הוא צריך גם להחזיק נייר ועפרון כדי שיוכל לסמן את הזמן המדוייק, כדי שלא ישכח וייכשל'.
כיון שראה כי כל אחד התבצר בעמדתו, ראש הישיבה החליט לא להשמיע את דעתו ובמקום זה אמר לכל אחד לעשות כפי שרבו בישיבה אומר לו.
למרבה הצער, זה גרם לעוד יותר מחלוקות בישיבה, כי רבים לא הסכימו למה שרבם אמר, ולא מצא חן בעיניהם לצאת מהמיטה מוקדם יותר מכפי שרצו. הבעיות האלו נפתרו במהרה כאשר עילוי צעיר מצא פתרון גאוני. הוא הצביע על כך שלמרות שמישהו התעורר, אם הוא עדיין רואה את עצמו בדעתו כישן, זה כאילו הוא ישן ממש, שהרי 'מחשבה כמעשה'. למרות שהשיקול הזה נדחה באופן מוחלט בידי רבים, הבחורים העצלים יותר הסתפקו בו והניחו לנושא לשקוע. אף אחד לא הופתע לנוכח תגובה זו, כיון שהתלמידים האלו כבר הוכיחו את גמישותם ביחס להלכה כאשר גילו שהם מתלבשים בכוונה כשהם יושבים במיטה, כדי שירויחו עוד כמה דקות עד הזמן של 'כשיוצאים מהמיטה', לפי השיטה המקילה.
במשך זמן מה, הישיבה קיבלה תלונות מבחורים שרצו להחליף חדר כי חברי החדר שלהם לא שמרו על מה שנראה להם הזמן הנכון לסידור המיטה. כיון שראש הישיבה הוטרד מאד מהבעיות שהנושא הקודם גרם ולא רצה לגרום עוד מחלוקות בישיבה, לכן הוא טיפל בחכמה בבעיה בכך שהכריז כי אם מישהו מוטרד מזה שחברו לא עומד בזמן, מותר לו לסדר את המיטה של חברו בשבילו, כל עוד לחבר יש כוונה לצאת ידי חובה. ראש הישיבה גם אמר שהאדם שמסדר את המיטה לא צריך לכוון להוציא, כי אם הוא מסדר את המיטה, יש לו ממילא כוונה לצאת. בכל זאת, אפשר היה לשמוע בחורים אומרים בקול רם: אל תשכח לכוון להוציא בשעה שאתה מסדר לו את המיטה!"
כמה חודשים לאחר שהתפרסם הפסק הראשון, בחור בעל יוזמה התחיל למכור שעון מיוחד שהיה לו צלצול מיוחד. הצלצול היה מעיר אותך, וכאשר לחצת על הכפתור המתאים, הוא היה מתכבה ומצלצל תשע דקות אחר כך כדי להזכיר לך שיש עוד דקה אחת לסידור המיטה. הוא למעשה עשה עוד שעון שנותן 14 דקות במקום תשע, אבל אף אחד לא קנה את השעון הזה כי אף אחד לא רצה להיות 'מקל'.
עוד נושא שהישיבה היתה צריכה למצוא לו פתרון היה שלפי הדעה שכל אחד צריך לסדר מיטה לפי זמן שנמדד משעה שהוא מתעורר, מה יעשה מישהו שנרדם זמן קצר לאחר שהתעורר? לאחר דיונים מלומדים, הוחלט שאם נרדמים שוב זו לא בעיה, והזמן יתחיל רק אחרי שקמים באמת. זה נלמד מהמצב של מי שהתעורר באמצע הלילה. האם עליו לסדר אז את המיטה? למשך זמן מה, הבחורים בישיבה נהגו לפי הכלל הזה. אך כאשר ראש הישיבה קבע שזה לא הכרחי, הם הבינו שהזמן מתחיל רק אחרי שמתעוררים באמת.
כל האירועים האלו קרו לפני שנים רבות מאד, וברוך ה' היום זה לא נושא למחלוקות כמו פעם. כולם מבינים ומקבלים את העקרון של אלו ואלו דברי אלקים חיים, מנהג אבותינו בידינו, בעל נפש יחמיר, ושומר פתאים ה'. לכל אדם יש מסורת או חומרה שהוא רשאי לנהוג לפיה. נוסף לכך, היו ספרים נפלאים רבים שנכתבו על הנושא הזה, במיוחד התירגום הנפלא של ארטסקרול ל'הלכות איש ומטתו', שמאיר את הנושא הזה היטב עבור ההדיוט המצוי. אמנם, האגדה מספרת שאם הולכים לאותה ישיבה ומחטטים בחדרים, אפשר למצוא פה ושם בחור שמנסה להיות זהיר במיוחד בענין זה, ואז, גם בליל חורף קר, הוא ישן על השמיכה המסודרת בקפידה כך שהוא לעולם, חס וחלילה, לא יאחר את הזמן לסידור המיטה.
'רצה הקב"ה לזכות את ישראל, הרבה להם תורה ומצוות!'
כדי לקבל מהדורה מודפסת באותיות גדולות של התפילה המיוחדת שיש לומר לפני שמסדרים את המיטה, נא לשלוח פקס למספר *** עם הכתובת שלך ותקבל אחד בחינם.
הפירסום הזה לעילוי נשמת מאשה מושקה בת פשע פושקה ע"ה.
בבקשה לא לקרוא את הפירסום הזה במקומות לא צנועים, לפני התפילה, בזמן חזרת הש"ץ, באמצע קריאת התורה, במהלך שיעור או סדר, בהפעלת ציוד כבד, באינטרנט, במקווה או תחת השפעה של דעת תורה.
הפירסום הזה לא נועד לפסיקת הלכה, אלא רק לעורר את תשומת לב המעיינים. את כל השאלות ההלכתיות יש להפנותת לרב מוסמך.
אסור לגלוש באינטרנט.
תוספת
שנים רבות אחר כך, קם פורום באינטרנט שהעז להטיל ספק בכל ההלכה של סידור מיטה והמנהגים שלה. היו שאמרו שסידור מיטה צריך להיות ענין של בחירה, ולא חיוב הלכתי. אחרים טענו שזה צריך להיות לכל הפחות דין של 'מנהג' והיו גם שהטילו ספק בכל הענין של חיוב דין מנהג. מצד שני, היו כמה חברי פורום שטענו כי סידור מיטה זה יותר חשוב מאשר להתפלל בבוקר. שמו של הפורום היה 'עצור כאן חושבים'. ברגע שכמה מאמינים שיראתם קודמת לחכמתם ראו את הדיונים האלו בעצור, הם התחילו לרתוח וכינו אותו בשם 'עצור כאן כופרים'.
כל קשר למציאות הוא על אחריותו של המפרש בלבד.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2004 22:26 |
|
| |
אריה,
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2004 22:24 |
|
| |
בוגיעלון
שחרית אימצה את הפסוק:
וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי.
הושע ב
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2004 22:16 |
|
| |
מעשה באשה שמנהג אימה לגהץ חולצות חדשות כדי ליישר את קימוטי האריזה ומנהג בית אישה (האיש שלה לפי קפידת שחרית שלא לומר 'בעלה') לא לגהץ. האם גם במנהגים של 'איש ובגדו' הולכים אחר מנהג האיש או שהענין נמסר לנשים או למגהצ/ת התורנ/ית?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 01:37 |
|
| |
וכשיגיעו לשידוכים, ימליצו הר"מים והחברים על הבחור כמהדר בסידור ומגיע לו סידור.
מלא.
*פניקס* - כינוי במיתולוגיה היונית לעוף מדברי אגדי החי 500שנה, אחר כך הוא שורף את עצמו וחוזר לתחיה מתוך אפרו"
נורמלים, תתעוררו מהחול!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 01:03 |
|
| |
להאמין בקיום המשפטים כולל גם עסקנות פוליטית ?
בלי ציניות.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 00:30 |
|
| |
מיימוני
לא טענתי שהשכל של אנשי הפורום הוא קר ודל, כי אם שההגיון של השכל הוא קר ודל מכדי לדון במאמרי חז"ל והפוסקים בצורה חפשית, כפי שדנים בדברים שאמר אותו ראש ישיבה אודות כיסוי המטה.
לא טענתי שיש קושיה על דין סאה בסאה, רק טענתי שזהו לא סוג ההגיון הפשוט שבו אנו דנים על נושאים שאתה ואני אומרים או חושבים, כי אם סוג הגיון הלכתי. ולכן לא תמיד נכון לדון בחפשיות כאן על פסקי ההלכה של חז"ל והפוסקים, בצורה שאנו דנים אודות עצותיו של אותו ראש ישיבה.
ואולי אסיים בדברי הרבי באחד ממכתביו (ח"ו ע' קמד): כידוע פירוש המובא בדא"ח, אשר קיום המשפטים צריך להיות באותו הקבלת עול כמו קיום החוקים, ולא מפני שהשכל מחייבם, ובימינו, הנה ראינו זה בעליל אשר דוקא אותו העם שהתימר בשכלו ובסדר חיים מיוסד על שיטה מדעית כביכול כו', הנה דוקא הוא עשה מעשים רעים נוראים ביותר, ויסדם בנימוקים של "שכל ומדע").
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 23:13 |
|
| |
הלבן
יצאת בהאשמה כי ההגיון של הפורום זה הינו קר ודל.
איני מסכים עימך.
אני סבור שאם תעיין באשכולות כאן, כפי שאני מניח שאתה עושה, תוכל להתרשם אחרת לגמרי.
(אלא אם כן מה שאינו קר ודל הוא קבלי או חסידי...).
ולגבי השאלה שהקשית על התקנה של התר הלוואת סאה בסאה כאשר יש ללווה כמות קטנה של חיטה, או שיצא השער - איני מבין קושייתך.
ראשית, מדובר באיסור שכל כולו חשש דרבנן (שהרי אין כאן איסור תורה, שאין כאן רווח בממונו של מלווה או חסרון בממונו של לווה, אלא רק כעין מראית עין).
שנית, הלא לכל הלכה יש לתת גבולות. וזה ענין פורמלי, שאין אנו יכולים ליתן דברינו לשיעורים.
במקרה זה, חכמים הקלו להחשיב את הגבול התחתון של ההיתר ברמה נמוכה מאד. הטעם לזה אינו קשה להבנה כלל וכלל.
ואם אוסיף על זה, אוכל לומר כי את כל התורה כולה, ואת גזרות חכמים במיוחד, אנו יכולים לראות כמציאת נקודת איזון בין שני כיוונים מנוגדים, סותרים:
האחד הוא הנסיון להכפיף את האדם להתנהגות תקנית וראויה, אך כזו שהיא עבורו מאולצת רוב הזמן.
והשני הוא ההכרה שהאדם אינו מסוגל להתנהג בצורה המעולה והמקודשת שהתורה היתה רוצה לראותו מתנהג לפיה.
זה ההסבר לקרבנות, לשיטת הרמב"ם, ולמעשה זה ההסבר לכל הקביעות ההלכתיות בכל מקום ומקום.
האם זה הגיון "דל וקר"? אם כן, אני סבור שהחסרון אינו ב"הגיון" הזה (אני מעדיף לומר: סברה) אלא אולי במבקר ובציפיותיו...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 20:09 |
|
| |
הלבן,
התכוונתי לכך שגם ההבנה כי האיסור אינו מוחלט ושלכן די ב"יש לו בבית" לטשטש אותו באשר ישנה אפשרות תיאורטית לשלם פרוטה פרוטה, גם הוא הגיוני!
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 20:02 |
|
| |
ווטו
האומנם רצית לומר שבהגיון הקר והדל של פורום זה אפשר להבין את ההסברה הזאת, אשר אם המלוה מלוה ללוה סאה חטים, ואצל הלוה יש חטה אחת בבית, הרי שכל הסאה הזאת אינה הלוואה כי אם פקדון!?
או שאין כאן אלא גדרי ההלכה של התנאים ואמוראים, שאינם מקובלים בדרך החשיבה של אנשים כערכינו!?
וא"כ הוא, אזי אין לנו לשפוט כל פסק של התנאים והאמוראים והפוסקים לפי אמות ההגיון של שכלנו.
אריה
לא באתי לחפש סיבה לחומרות של חז"ל ולקולות שלהם,
הדגשתי קולה, רק לצורך העובדה, שמישהו העיר (באשכול השני) שיש רק חומרות, ויש דיון אם לפרק את החבילה או לא.
עיקר מטרתי בכל זה היא לבאר, שלא תמיד אנו יכולים לשפוט את גדרי ההלכה לפי ההגיון הקר שלנו.
וזה בא כמענה לאתגר שהציב לי מיימוני: אדרבא תוכיח שהשכל שלנו הוא דל מכדי להבין את פסקי ההלכה במקורם!
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 19:08 |
|
| |
הלבן
You originally mentioned דיני כתמים in another cluster, to underscore that if we are to challenge the process of החמרה in the Halacha, so should we challenge the process of הקלה, as it is manifested in דיני כתמים. In this cluster you use it as an example to stress the unique logic (or lack thereof) in the way the Halacha is applied, which runs contrary to our own logic.
However, I think we can try to understand the logic behind the Halacha, if we are to study the dynamics of the Halacha through the generations.
The Halacha in general as it developed is mostly a process of החמרה, as it was already discussed in another cluster, to which you agreed. The general exception to that rule is in the area of economics and פיקוח נפש. The logic behind both is that in these areas the very survival of the society is at stake. So each generation had to deal with the new challenges constantly cropping up in these areas.
In order to accomplish this delicate balance of insuring the community's survival while at the same time maintaining the Halachic integrity, a unique logic in interpreting the Halacha was created. And that balance is what primarily lies behind the logic of the Halacha. The logic behind each individual דין is not that important.
Here is one example:
פרוזבל
Problem: נעילת דלת בפני לווים
Solution: מוסר שטרותיו לב"ד
The motive for the Halacha was very logical then, and still is to this day. The manipulation of the details was not that important in reaching the final desired conclusion.
Each generation was faced with similar dilemmas. The רבינו תם had to deal with his generation's unique economic needs when he relaxed the Halachic stringency on משא ומתן ביום אידם and יינו של גוי. The ב"ח, who is the inventor of our modern fictional type of מכירת חמץ, was faced with the new economic realities of his day, in which Jews became involved in the distillery of spirits.
We can attribute the Halachic leniency in דיני כתמים to the same need of insuring the community's survival. The many חומרות in דיני נידה, many of which took on a populist nature (בנות ישראל החמירו על עצמן), threatened the propagation of the Jewish community, which forced the Halacha to remain lenient in the areas where the Rabbinate was the deciding factor in issuing the rules.
On the other hand, where there was no dire economic or survival need, the Halacha went along its natural course of החמרה, and found no need to overturn old convictions, despite the fact that many lost their validity. Swimming is still forbidden in שבת, even though the problem with חבית של שייטין is no longer an issue. Same with שחיקת סממנים. Some הלכות even adopted the intricate logic of חז"ל in order to validate new reasons for their persistence, when the old ones no longer apply.
Occasionally, you will see some trends of הקלה. But what they all share in common is one of the above criteria. When we argue about the process of החמרה in the Halacha, we are not referring to areas of life and death, but to the areas that make life more livable. In these areas, it is common to hear ''you could live with ….,'' or ''you could survive without ….'' And that is what the debate is about.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 18:51 |
|
| |
הלבן,
אדרבה, מה שהבאת על סאה בסאה היה הסבר בהיגיון השכל הקר!
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 14:34 |
|
| |
ידידי מיימוני
כל זמן שהוא "מה" ולא "אם" אני אתך.
קבל
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 12:21 |
|
| |
הלבן (וממללא וכולם)
תחילה סברתי שאנו דנים בשאלות פרטיות. אך עתה אני מתחיל לראות שהעיקר הוא המשפט האופייני הבא:
"... עיקרי ההלכות שקבעו לנו חז"ל אינם בנויים על השכל הקר שלנו, ולכן לא אנו נשפוט את ההגיון שבהם בשכלנו הדל".
השתמשתי במילה "אופייני" מפני שיש מחלוקת עקרונית ביני לבין הלבן בשאלה זו. אני סבור צריך לברר את המושגים האלו, למה הכוונה ב"שכל" וב"דל", וזה מגיע מהר מאד לשאלה היסודית מה עדיפותם של ראשונים מאחרונים וכבר היה אשכול על זה.
(כתבתי "מה" ולא "אם" ).
למרות שהדבר כבר נידון, אחזור על העמדה היסודית שלי:
אני מסכים שניתוח "קר" (שוב, מונח שטעון ביאור והבהרה, אבל ארשה לעצמי להשתמש בו אינטואיטיבית, ואני מקווה שלא ניקלע לאי הבנות בשל כך) אינו יכול למצות את גישת חז"ל.
אבל אני גם סבור שמי שלומד תורה, יכול להבין את גישת חז"ל. וממילא שכלו שוב אינו שכל "קר" וגם לא "דל".
כמובן, לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול, אך מחובת הזהירות שלא להיזהר יותר מדי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 11:20 |
|
| |
הבעיה עליה מדבר הלבן (כלומר, אני מגדיר אותה כבעיה לשיטת הרב מיימוני) מתרחבת גם בהיבטים לא 'עובדתיים', אלא פסיכולוגיים ואחרים.
למשל, הלכות רבות בתלמוד נקבעות על סמך חזקות "פסיכולוגיות", שבימינו קשה להתייחס אליהם כבעבר כמשקפות מציאות אובייקטיבית תמידית.
|
|
|
|
|
