| נשלח ב-24/3/2004 10:38 |
 |
| |
בגדר "תשביתו" בשעטנז
תופעה התופסת תאוצה בעשרות השנים האחרונות, היא התרבות המעבדות לבדיקת שעטנז. (במיוחד בחו"ל)
הדבר מעורר כמה שאלות:
• מנין לנו שצריך לבדוק? שהרי בנגוד להלכות שבהן הבדיקה מוגדרת (חמץ, תולעים, ניקור וכו'), בשעטנז הבדיקה שרובה בחסות הכמיה, לא היתה יכולה להיות מוגדרת עד למאה האחרונה. יש להניח שגם בחלק מהאיסורים הנ"ל המחייבים בדיקה, היתה "לקונה" שנסתמה במשך הדורות. האם זהו מצב שיש לשאוף אליו גם בעניננו?
• מה ערכה של הבדיקה? הבודק בעצמו מסתמך על ענייני חזקה ורוב ואינו בודק כל סמ"ר של החליפה. ומכיון וצורת הבדיקה אינה מוגדרת הלכתית, מי יתקע לידנו שהבגד אכן נקי משעטנז לאחר שכמה דולרים החליפו ידיים ונתפרה תוית "הכשר". (ואני לא מטיל ספק במהמנותם של הבודקים חלילה!)
• ככלל, מה צריכים להיות גבולות "האדם הסביר" בחשש לאיסורים ש(עדיין)לא עוגנו בבדיקות. לדוגמא: כמה מאמצים צריך להשקיע כהן כדי להבטיח שהוא אינו מאהיל על מת?
ברור שאדם אמור להמנע מלבישת שעטנז ולא ללבוש בגד שהוא בודאי כזה, ברם, האם האדם הסביר (ושומר ההלכה!) אמור להיעצר בפתח מעבדת הבדיקה, או רק בתוכה?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 12:22 |
|
| |
למימוני
זה אומנם לא קשור ישירות לנושא האשכול אבל...
כתבת:
הרעיונות של רוב וחזקה הם - בשימושם כאן, אולי להבדיל ממקומות אחרים - פשוט ביטוי מופשט ומשפטי יותר לרעיון שאין צורך לחוש ולבדוק אלא במקום שיש טעם לדבר. רעותא.
אלא שלזה התווסף הכלל המצוי כבר בדברי ראשונים כי "אם אפשר לברר בקלות יש לעשות זאת". כלומר, גם במקום שאין רעותא, יש לחשוש לכך לכתחילה.
מדוע הכלל הזה התקבל - זו שאלה מעניינת ביותר.
סברא שנראית לי בזה היא: אם אפשר לברר בקלות שחזקה מסויימת היא תקפה, זה אומר שגם אפשר להוכיח בקלות במקרים מסויימים שהיא לא תקפה. עובדה זו עצמה מערערת את החזקה. חזקה שעלולה לא לעמוד במבחן יחסית פשוט, מאבדת מתוקפה
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 00:40 |
|
| |
אשר
כבר היה אשכול כזה של מסתברא, שבו טען כי התפיסה הראשונית שעולה מן התורה היא שאין זה פסול לייחס תכונות שונות, אנושיות, לאלקים - אם הבנתיו.
אני, אין צריך לומר, חולק עליו. אלא שהדברים אין מקומם כאן, כדברי אריה שאג.
***
אריה שאג
בדבריך הראשונים, היטבת לבאר את מה שרציתי לומר. שאופן ההנהגה שלנו בחיינו משתקף גם בסגנון יחסנו להלכה.
בתגובתך השניה, תהית מדוע כשבאתי להסביר מתי צריך לבדוק ומתי לא חזרתי למושגים של רוב וחזקה ואם אפשר צריך לברר.
סבורני שאין בכך פסול, ואיני כופה מושגים ישנים או חדשים על המקורות או על המציאות.
הרעיונות של רוב וחזקה הם - בשימושם כאן, אולי להבדיל ממקומות אחרים - פשוט ביטוי מופשט ומשפטי יותר לרעיון שאין צורך לחוש ולבדוק אלא במקום שיש טעם לדבר. רעותא.
אלא שלזה התווסף הכלל המצוי כבר בדברי ראשונים כי "אם אפשר לברר בקלות יש לעשות זאת". כלומר, גם במקום שאין רעותא, יש לחשוש לכך לכתחילה.
מדוע הכלל הזה התקבל - זו שאלה מעניינת ביותר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 00:34 |
|
| |
מיימוני
א. אהבתי את תשובתך,
ב. ישנם כמובן ראשונים שמסבירים את הגמרא הנ"ל, סכנה שיקבל מכה בראש מהמזוזה התלויה כמקל (נדמה לי שכך כתבו בתוס', ובתוספת ביקורת על רש"י - שהרי מצות לאו ליהנות נתנו, אני אומר את זה מזיכרון ויתכן שאני טועה).
ג. כל מה שרציתי זה להביא את הדיעה הנ"ל כתגובה לדבריך מי שלובש כלאים שאין תפילתו נשמעת ורצית לומר שזו גישה תמוהה, לכן הבאתי את דעת רש"י הנ"ל, שמראה שהמאמר ההוא לא כ"כ תמוה.
אבל אני מסכים איתך שלדעת הרמב"ם זאת לא גישה נכונה, אם כי יכול לבוא הטוען ולטעון ובמידה מסוימת של צדק שהרמב"ם בגישתו ה"אנטי ספיריטואלית" ינק ממקורות זרים. וזאת לא דעת היהדות המקורית, קשה כמובן לומר את זה, אך הדברים קשים בכל מקרה.
ואולי נאלץ ללכת בדרך של ביקורת המקרא כפי שנאמר באחד האשכולות לאחרונה שהיו רמב"ם א' ורמב"ם ב' 
בכ"א אולי היה כדאי לדון באופן נפרד בשאלה הזאת, כלומר התנגדותו הטוטאלית של הרמב"ם לכל ביטוי שיש בו מן ההגשמה, ושאיפתו להפשטה מקסימלית של המושג ה'.
לפעמים בניגוד למקראותולמאמרי חז"ל רבים.
והדברים עתיקים.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 00:17 |
|
| |
מיימוני
What I would like to hear some more about is how the Halacha has developed the phenomenon of ''seeking'' out possible transgressions. It can be argued that we shouldn't have to look for ''problems'' at all, except in areas in which the Torah explicitly mentions the need to ''seek out,'' such as with חמץ. In fact, the duplicity of לא תאכל חמץ and לא יראה can be interpreted that only in this particular area the Torah mandated the need to look for something.
In other areas, such as תולעים, דם, שעטנז, בשר בחלב, and many others, it can be argued that the only problem the Torah has is with active transgressions, not passive ones. If I am eating a fruit, and I don't see anything that should indicate there is a worm inside, why bother to look?
You raised some of these questions, but you responded by referring to such conventions as רוב and חזקה. My point is that perhaps there is no need to fall back on these conventions. Of course, I am not suggesting anything הלכה למעשה, if it's against accepted Halachic standards, but it would be interesting to see the development of this process.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 23:53 |
|
| |
מיימוני
The original topic of this cluster is a very interesting one, and I hope it wouldn't get sidetracked to a discussion about שדים ומזיקין.
You raised a very interesting point about the tendency today to examine things more closely, due to the general inquisitive nature of the modern consumer. Perhaps, this point could shed light on an array of other trends in the Jewish religious community, such as the proliferation of קובצים תורניים and ספרי הלכה. You just have to compare the range of self-help books to get the idea.
Also, the tendency of החמרה, which was discussed in many clusters here, can be viewed in that light. We pay more attention to our food, clothing, and dwellings than at any time before. So, it is only natural that a religious person should pay more attention to his/her religious affairs, especially in Jewish ritual, where daily life and religious duty are not mutually exclusive.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 23:20 |
|
| |
אשר
זו אינה הפעם הראשונה שבה אנו נתקלים בשאלה מה פשר המזיקים שנזכרים בגמרא.
כידוע לך היטב, דעת הרמב"ם שונה לגמרי משל רש"י, והוא סבור כי אין מזיקים ואין שדים.
כיצד ניישב בין שיטה זו לבין הגמרא?
בשעתו, ציינתי כי יש לכך שלושה הסברים אפשריים, והבוחר יבחר, לפי הבנתו ויראת השמים שלו:
א. ניתן לפרש את כל הסוגיות באופן רציונליסטי. זו דרכו של המאירי.
ב. ניתן להכריע כי רש"י צדק ולא הרמב"ם, כי יש מזיקים ויש שדים, והרמב"ם טעה בזה. יש כאלו בפורום שסבורים כן, ומפורסם שכן היא דעת הגר"א.
(לפי שיטה זו, למרות שאסור לומר על האמוראים או הראשונים שטעו, על הרמב"ם וההולכים בדרכו -מותר...).
ג. ניתן להניח כי היו אמוראים שהאמינו שיש שדים - אבל הם טעו.
יתכן שגם רש"י האמין בשדים, וגם הוא טעה בזה.
ליבי נוקש וידי מרתתות בשעה שאני מקליד את המלים האלו של האפשרות השלישית, אבל מן היושר האינטלקטואלי ולכן גם יראת שמים מחייבת להביא את האפשרות הזו בחשבון.
הרמב"ם ודאי שלא היה נבהל ממנה. האם לא כתב הרמב"ם בתשובתו המפורסמת על האסטרולוגיה, כי אין האסטרולוגיה אלא אמונת הבל, גם בקשר ליהודים וגם בקשר לגויים.
ואם תשיבנו מן הגמרא, שמשמע ממנה לפעמים הפוך, יאמר לך:
אפשר שלא הבנת מה כתוב שם (זו דרכו של המאירי וזה הנסיון שעשה לפרש את הסוגיות כדעת הרמב"ם)
או שאותו חכם טעה באותה שעה.
(וכבר אמר ר' נחמן כי זו טעות לחשוב שחכם אינו טועה, או שאם הוא טועה, שוב אינו חכם).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 21:14 |
|
| |
מנחות לב:
ואמר רב יהודה אמר שמואל: תלאה (למזוזה על הפתח) במקל – פסולה; מאי טעמא? 'בשעריך' בעינן.
תניא נמי הכי: 'תלאה במקל או שהניחה אחר הדלת (שקבעה בכותל אחורי הדלת) - סכנה (מן המזיקים: שאין הבית משתמר בה עד שיקבענה בצורת הפתח כהילכתה), ואין בה מצוה;
דברי רש"י בסוגריים.
לתשומת לבכם מיימוני ווטו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 18:04 |
|
| |
היה פעם אשכול על "חמירא סכנתא מאיסורא" וחושבני שנוגע לשאלה [לינקזצר?].
הנקודה היא מאחר והתעלמו ממה שהיה פעם כנראה תחושה פשוטה שהרבה מהמצוות הן פשוט ביטויים להתייחסות נכונה למציאות ולחינוך האדם והפכו אותן לכוחות מיסטיים כאילו "מי שלובש כלאים אין תפילתו נשמעת" זה משהו פיזי בעצם הלבישה ולא "התיחסות מול התיחסות בי אלוקים ואדם", איבדו את הפרופורציה כפי שהעיר מיימוני!
אין זה אומר שאין מעלה ביראה גדולה מעבירה לירא באמת לסטות מהקשר הנכון עם האלוקים, אך שלילי מאד להשוות את היראה כ"יראה מאש" ויש להדגיש שזו יראה אחרת שאצל מי שמבין את תוכנה היא לאין ערוך גדולה מהיראה מאש כפי שהצביעו חז"ל ממעשה תמר והחכם [ר' עוקבא בר חמא ואשתו שנכנסו לתנור?] ש"מוטב ישליך עצמו לכבשן וא ילבין פני חברו".
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2004 11:42 |
|
| |
אנשל
העלית שאלה חשובה ביותר, לא רק במסגרת ההלכה לבדה, אלא גם בנושאים משיקים ומחקריים, כגון הסוציולוגיה של ההלכה - כי יש ביניהם משוב.
הנה כמה שאלות מאותו סוג:
א. האם צריך לבדוק את האתרוג בזכוכית מגדלת?
ב. האם צריך לחפש בפירות כמו תפוזים ותותים אחרי כנימות בגודל שהעין אינה מבחינה בהן, או רק בקושי?
ג. האם יש צורך לבדוק פירות אם אין בהם תולעת? (הערה: מעיקר הדין, מותר לאכול פרי עם תולעת שנולדה בו, אם לא יצאה וחזרה - למרות שאיני מבין איך אפשר לעשות זאת. ).
ד. האם צריך לבדוק ביצה לפני שלוגמים אותה אם אין בה דם?
חלק משאלות אלו הופיעו כאן ובמקומות אחרים.
לפני שאענה, אוסיף לרשימה, כי הכל קשור כאחת.
ה. האם צריך לשאול את השוחט אם הוא יודע הלכות שחיטה ואינו עלול להתעלף, או שניתן לסמוך על כך שהיה ושחט ומן הסתם הכל בסדר? והאם צריך לבדוק את הריאות של הבהמה כדי לראות שאין בהן סירכות?
ו. מי ששכר בית ביום יד בניסן, האם צריך לשאול את המשכיר אם בדק את החמץ בלילה הקודם, או שאפשר לסמוך על חזקה שבדק?
ז. האם צריך לעשות תקנה לנישואין שייערכו רק בערב היום שלמחרתו יושבים בתי דינים, כדי שאם הבעל חושד באשתו שנכשלה וזינתה בזמן האירוסין של תורה יבוא להתלונן למחרת ולא יירגע בינתיים?
הבאתי את הדוגמאות האלו, שחלקן מוכרות מהגמרא, כדי להראות כמה כללים יסודיים:
1. מעיקר הדין, סומכים על הרוב. רוב שוחטים בקיאים הם. רוב בהמות כשרות הן. רוב יהודים שומרי מצוות בודקים את החמץ. רוב נשים נישאות בכשרות.
2. חכמים תיקנו, לפחות במקרים מסויימים, שלא לסמוך על הרוב אלא לברר.
3. במשך הדורות, התקבל הכלל כי "כל מה שאפשר לברר בקל יש לברר ולא לסמוך על הרוב".
השאלה הגדולה היא עד כמה יש ליישם אותו.
מה זה "קל"? עד כמה "לא לסמוך"?
עתה נחזור לנושא שלנו.
4. אפשרויות הבדיקה מאז הופעת הטכנולוגיה התרבו מאד.
לכן, יש בהחלט לדון מהי "קלות" ומהי, כפי שציין אנשל, "יסודיות", אך ברור שהשאלה על כשרות בגד אינה זהה בימינו למה שהיתה בימי התנאים.
מצד שני, מאותה סיבה עצמה של הופעת הטכנולוגיה והייצור ההמוני, האפשרויות והחששות של כלאים ויותר מזה - כלאים בכמויות קטנות שקשה לזהות - גדלו בהרבה.
5. תפיסת הבירור שלנו השתנתה הרבה מאז ימי חז"ל.
אנו מורגלים לבדוק ולברר כל דבר. אין אדם קונה מוצר הביתה בלי שעמד על טיבו ומי ייצר אותו. אנו יודעים כי כל דבר עשוי מגורמים קטנים, שכל אחד מהם עלול להיות חשוב או בעייתי. בין אם זה בבדיקות רפואיות, או טיבו של מאכל, או בכל תחום שהוא. ואיני מתכוון כאן לשאלות הלכתיות, אלא מסחריות ואחרות שנובעות מעצם הרגלי חיינו, כגון לוודא שמוצר דיאטתי אינו מכיל סוכר אלא תחליפים ואין בו יותר מאשר סך מסויים של קלוריות. זו דוגמא שבאה ללמד על הכלל.
כיון שאנו רגילים לבדוק דברים רבים ברמת מעבדה, הנטיה הראשונית שלנו היא לבדוק גם פרטים הלכתיים ברמה דומה.
לפיכך, לפי ריבוי החששות, לפי השיפורים ביכולת הבדיקה, ולפי הרגלי חיינו, נראה שיש להיזהר יותר.
איני אומר שמי שקנה אצל חייט המקובל עליו שהוא צריך לחזור ולתת לבדיקה את הבגד, אך לא באתי אלא להצביע על העקרונות הכלליים שמעורבים בסוגיא זו.
ודוק כי לא התייחסתי כלל לשאלות שאינן הלכתיות, כמו החשש כי מי שלובש כלאים אין תפילתו "נשמעת" (זו כמובן קביעה תמוהה ביותר, כי, כפי שהגמרא אומרת, אפילו רשע שברשעים, כגון גנב בפתח המחתרת -נשמעת תפילתו), מיסחור של שירותי הלכה והפיכתם למקור פרנסה חשוב, ועוד.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
