היש פוליטיקה א-להית?

המושג 'פולטיקה א-להית' נוצר בבית המדרש של הרצ"י קוק, אביהם הרוחני של תנועת גוש אמונים ומפעל ההתנחלות. המשמעות שלו, שבניגוד לקו המנסה להפריד בין דת לפוליטיקה, הרי שבמדינת ישראל, 'יסוד כסא ה' שבעולם' להתנהלות הפוליטית משמעות דתית וממילא, שומה על כל מבקשי ה' להטביע את חותמם האמוני בה. מפעל ההתנחלויות הוא ביטוי של הלך הרוח הזה.

תפיסת עולם זו שונה מהתפיסה שאפיינה לדעתי את היהדות החרדית עד שנות ה - 80, ואשר ראתה במדינה גוף חילוני חסר משמעות מבחינה הלכתית-דתית, ואשר להתנהלותו אין משמעות דתית הלכתית. פועל היוצא של הגישה היה הימנעות של נציגי אגו"י מהשתתפות בממשלה וניטראליות בענייני מדיניות ציבורית.

גרסה אחרת של תפיסת עולם זו נוסחה על ידי י' ליבוביץ'. ואולם, מסקנתו הייתה שניטרול הזיקה בין הדת למדינה אין פירושה התנזרות ממעורבות בניהול המדינה, אלא הפרדת תחומים, מעין: היה יהודי בביתך, וציוני חילוני במדינתך.

בשנות ה - 80 החל ביהדות החרדית תהליך של כרסום האתוס המסורתי. מי שנתנה את האות לכך הייתה תנועת שס והנהגתה הרוחנית אשר לא בחלה במעורבות בהנהגת המדינה חרף חרדיותה ויחסה המסוייג (?) לכאורה אליה. אין ספק שהיות מנהיג התנועה רב ראשי לשעבר, ובעל פסקי הלכה משמעותיים בשאלות מדיניות תרם לכך.

במקביל, הושפעה מכך החרדיות האגודאית הקלאסית. אנשי דגל התורה הרבנים רביץ וגפני שהחלו לנהל רומן עם התקשורת ועם השמאל תוך החצנת קו מדיני מתון מבית מדרשו של הרב שך. ובמקביל, חב"ד וחוגים חסידיים אחרים שהחלו בהתקרבות לאנשי ההתנחלויות ולחוגי הימין, שאחד משיאיה היא הירתמות חב"ד למען בנימין נתניהו בבחירות 96.

דומה, שכיום אין חולק בקרב היהדות האורתודוכסית על כך שאף ענייני מדיניותה של מדינת ישראל החילונית, הם שאלה דתית-הלכתית.

התשובות לשאלה, נשארות שונות. ועל כך בהמשך.

תוקן על ידי - ממללא - 25/03/2004 13:35:54

כרגע ודאי שאין .
תאורטית יכולה להיות .
וכבר היו דברים מעולם באופן כזה או אחר . (תקופות מסוימות במלכות בית דוד משל.)

השאלה העיקרית היא , איזה סוג פוליטיקה תיקרא בעיניך "א-להית" ???
ולטעמי זה דורש דיון מרוכז יותר .

ממללא

האם אתה מדבר אך ורק על מדיניות חוץ ובטחון ? ישנם עוד סוגיות , כמו מעמד סמכותה של המדינה בעיני ההלכה , צורת הממשל וכמובן שאלת הדת והמדינה . נדמה לי שצריך לדון בסוגיות השונות בנפרד.

דבר אחד ברור - ההלכה התפתחה בזמן שליהודים לא היתה מדינה וכתוצאה מכך היא לא התמודדה עם הצדדים הפרקטיים של הנושא .

דוגמה אחת היא פסק דינו של הרמב"ם שכאשר עורכים מצור על עיר יש להשאיר רוח אחת פרוצה כדי לאפשר לרעבים להימלט . כפי שהעיר הפילוסוף המדיני מייקל וולצר ההלכה הזאת היא חסרת הגיון צבאי (אלא אם כן פוסלים את השימוש במצור מכל וכל). לדבריו ההלכה הזאת אופיינית לעם שחווה מצור ומעולם לא ערך מצור לאחרים.

גו"ג,

לעת עתה אתייחס להיבט אחד העולה מדבריך, לפיו קיים זיקה ישירה בין שאלת היחס למדינה כשלב בגאולה לשאלה ששאלתי.

אני סבור שהעניין עקרוני עומד בזכות עצמו: האם התורה רואה ב'התערבותה' בשאלות מדיניות מצב רצוי.

מסתבר, שבניגוד לעמדה הרווחת הסוברת שכן כבר בתקופת הראשונים היו דעות אחרות - ר' בהרחבה במאמרו של א' רביצקי שהתפרסם בספרו 'חירות על הלוחות' שמצייר שם מס' מודלים שונים (הידועים שבהם הם הר"םן בדרשותיו והאברבנאל ה'מאוחר' עליו גם אהב להסתמך ליבוביץ').

ממללא,
ראשית, הגישה שהבאת בשם ליבוביץ' משקפת תקופה מוקדמת יחסית בחייו; דומני שבגיל מאוחר יותר הוא התייאש מהרעיון של הלכה חדשה.

שנית, קיימת אבחנה בסיסית בין אסכולות המאמינות שאנחנו היום במצב של גלות, למרות העצמאות המדינית ולמרות שהיום חלק גדול מעם ישראל מצוי בארץ, לבין אסכולות שרואות בהקמת המדינה שינוי בסיסי של המצב הזה - בין בגרסת "ראשית צמיחת גאולתנו" ובין בגרסה מתונה יותר, שרואה את המצב כמצב שאינו גלות אבל גם עדיין לא גאולה.

שלישית, ניהול מדינה הוא עניין מורכב וסבוך בהרבה משאלת השטחים (שהיא ליבת המחלוקות שהבאת), אף שלעתים נדמה לנו כך; האיסור להתגרות בגויים, אם הוא רלבנטי ואם לא, אין לו דבר וחצי דבר עם שאלת זכות השביתה, חינוך פרטי או ממלכתי, איכות הסביבה, מיסוי ותקצוב ואלף שאלות אחרות. ברובן של שאלות אלה אף גוף או זרם אינו מציג עמדה דתית, ודאי לא הלכתית.

סיווג אסכולות:

א. המדינה כיהודית מחוייבת להלכה כמות שהיא בידינו. אין פער בין ההלכה הקלאסית לבין הדרישה ההלכתית בימינו. הפועל היוצא היא תפיסה ימנית קיצונית שאינה נרתעת ממרכיבים א-מוסריים (כהנא וחלקים מהימין הקיצוני וחב"ד).

ב. כיוון שבגלות יש איסור גג להתגרות בגויים, הרי שעיקרון מנחה זה אמור להנחות את המדינה בכל שאלה ושאלה (העמדה הליטאית הרבנית).

ג. אין בידי ההלכה להתמודד עם ניהול מדינה מודרנית. ההלכה בנויה על מציאות שונה לגמרי ויש צורך בהלכה חדשה (ליבוביץ').

ד. המדינה טמאה ואסורה. ההלכה היא שיש להתעלם מקיומה (סאטמר).

קיימות גם גישות ביניים. למשל, גישה שאפשר לשמוע אצל חוגים מקרב האורתדוכסיה המודרנית ותלמידי הרב סולוביצ'יק היא גישה שמשלבת בין ה'גישה הליטאית' ל'גישת ליבוביץ'', לפחות ברמת העיקרון.

לתחושת המתבונן מהצד, דומה לעיתים שכל עמדה פוליטית ניתן לעגן בהלכה.

האמנם?