מנהג מכירת החמץ התמוה

(מוקדש לבעלי אסכולת פירוד החבילה)

סדר מכירת החמץ לנכרי שאנו נוהגין בו, אשר אחרי הפסח מחזיר הנכרי את החמץ לישראל, נתקן לראשונה על ידי בעל תרומת הדשן (סי' קכ):
מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית … ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו … רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט.
תקנה זו שתיקן בתרומת הדשן הובאה ונפסקה גם בשלחן ערוך סי' תמ"ח ס"ג, ודנים בו נושאי כלי השלחן ערוך.
באופן זה היתה נהוגה בישראל מכירת החמץ במשך כמאתים וחמשים השנים הבאות (לערך בין השנים ר-תק"נ), היינו או שהיה נותנו במתנה גמורה לנכרי המכירו, ואחר הפסח היה הנכרי מחזירה לו במתנה גמורה, או שהי' מוכרו לנכרי במכירה גמורה בדבר מועט ואחרי הפסח הי' הנכרי מוכרו לו חזרה בדבר מועט.
לפני כמאתים שנה התחיל להתפשט המנהג, למכור את החמץ לנכרי ע"י זקיפה במלוה, והיינו שהנכרי היה משלם עבור החמץ דמי קדימה בלבד, ואילו את שאר המעות שהוא חייב עבור החמץ זוקפים עליו במלוה, שהם נשארים עליו חוב בלבד, ואחר הפסח משלם הנכרי ליהודי את החוב שעליו - על ידי החזרת החמץ באותו מחיר המלא.
כמדומה שתקנה זו תוקנה לראשונה בתקופת בעל הנודע ביהודה בפראג (שיבת ציון סי' י), ובעל הפרי מגדים (מש"ז סי' תמח אות ו), ומשם נתפשטה לכמה קהלות.
בצורה זו בטוח היהודי המוכר שיקבל את החמץ חזרה אחרי הפסח, שהרי הנכרי ודאי לא רוצה לקנות את כל החמץ של היהודים ולשלם עבורו את מחירם המלא, ובודאי יחזיר הנכרי את כל החמץ אחרי הפסח ליהודים, וכל המכירה היא רק לזמן הפסח.
ויתירה מזו, אפילו כשיבוא הנכרי בפסח לקחת את החמץ לעצמו, לא ירשה לו היהודי, שהרי בטוח הוא שהנכרי לעולם לא ישלם לו עבור החמץ, והרי היהודי מחזיק את החמץ עד אשר הנכרי יחזירם לו אחר הפסח.
ויתירה מזו טוען בעל התניא (בסדר מכירת חמץ שלו):
וחדשים מקרוב באו לתקן לכתוב והמותר זקפתי עליו במלוה כו'. וגם זה אינו מועיל לדעת גדולי הראשונים ז"ל, וכנראה בעליל ממ"ש בזה גדולי האחרונים מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן, שלא מצא תקנה למכור בהקפה ולזקוף עליו במלוה ע"ש.
ורצונו לומר בזה, שמעצם הלכה זו שהובאה לעיל מהתרומת הדשן "שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט", ומזה שהלכה זו הובאה בלשונה לפסק הלכה בשלחן ערוך, ומזה שדנו בהלכה זו נושאי כלי השלחן ערוך, וכולם מיירי שמשלם עבור החמץ "דבר מועט"; מזה עצמו רואים אנו "שלא מצא תקנה למכור בהקפה ולזקוף עליו במלוה", והיא רק תקנה אשר "חדשים מקרוב באו לתקן".
ומוסיף רבנו הזקן וכותב שהדרך היחידה שיכולה להועיל היא דוקא ע"י ערב קבלן, אשר "לזאת אין תקנה אחרת למכור בהקפה, אלא להיות יד ישראל אחר באמצע", והיינו שכאשר הנכרי קונה את החמץ לפני הפסח מהיהודי, מקבל על עצמו הערב-קבלן היהודי לשלם את החוב הזה בלשימותו, מיד כשיבוא זמן התשלום, ועי"ז "לא יהיה להישראל בעל החמץ שום עסק בעולם עם הא"י הקונה החמץ ולא יהיה הא"י נשאר חייב כלום לבעל החמץ אלא לישראל אחר שלא היה החמץ שלו עדיין מעולם".
וגם בזה יש הרבה בעיות, שתועיל המכירה לפי ההלכה, ולכן חיזק את המכירה הזאת עם הרבה פרטים, כמו מסירה לנכרי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ, ועוד.
וגם אחרי כל זאת נראית לכאורה המכירה כאילו אינה רצינית, שהרי כל יהודי יודע שהנכרי מעולם לא חשב לקנות את החמץ, ויחזירו לו אחרי הפסח.
נשאלת כאן השאלה לבעלי אסכולת פירוד החבילה (באשכול סמוך), שטוענים שפוסקי הדורות הם המוסיפים תמיד רק חומרות וחומרות, כאלו שאינן מובנות בשכל והגיון הקר והדל שלנו.
האם לדעתם צריך לבטל גם את הקולות שהמציאו גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, בצורה שנראית לנו כעין משחק לא רציני?
או אולי דעתם, שרק החומרות דורשות פירוק החבילה, ולא הקולות, שבהם אומרים אנו: כל המרבה הרי זה משובח.

כאן מתאים לך יותר מתמיד להוסיף, "עולם הפוך אני רואה"

השכן

נישט,

איך מוכרים משהו של מישהו אחר? וכי חבין לאדם שלא בפניו?  אבל אם אפשר למכור את החמץ לאחר בלי שהבעלים מסכים - הפקעת את כל התורה כולה. אדרבה, ימכור הרב הראשי את חמצם של כל ישראל [כולל בעלי הטלפונים החסויים] למוחמד אבו-משו [אחרי שבירר היטב שאינו אחמד בן-שרה], וחלאס. למה צריך להטריח בעלי בתים בערב פסח לרב השכונתי? בהזדמנות, אם נכון הדבר לפניו, ימכור גם את כל החמורים [כדי שנחסוך פדיון פטר חמור], את כל היבול [כדי שנחסוך מעשרות] ואם נשאר לאבו-משו כמה פרוטות - שימכור לו גם את הרבנות עצמה.

_________________

השכן

מדין זכות היא לו,

חשבתי מדוע לא ימכרו את החמץ של הרשומים בספר הטלפונים? והחלטתי שאת זאת הם כבר עשו, אלא שהם מחפשים שמות אנשים שאין להם טלפונים, או בעלי מספר חסוי.

רק ילמדוני רבותי, איך אפשר למכור משהו של מישהו אחר*?

מציץ_ונפגע:

לגבי ה'בוכהאלטעריי' של העבירות , לגבי כלאים מצאנו שבכדי להתחייב פעמים צריך לשהות בכדי שיפשוט וילבש . אולי יש בשביל כל עבירה הגדרה מדוייקת כיצד לחלק לכמה עבירות (ונפק"מ לענין מלקות וקרבן וכו') .

*****
אידך_גיסא:

מציץ,
ברור שהזמן של דקה, וכן של שניה, הוא זמן הסכמי חילוני, וכל הקשקוש הזה הוא עורבא פרח.
למיטב ידיעתי הזמן המינימלי בהלכה הוא הזמן של "תוך כדי דיבור", היינו, הזמן הלוקח לאמירת "שלום עליך מורי ורבי". אצל סתם בני אדם - בערך שתי שניות (מדדתי!); אצל בחורי ישיבות ליטאיות - בערך שתי עשיריות שניה. והרי לך מחלוקת בשיעורים...

אידך גיסא

*****
מציץ_ונפגע:

אידך

ברור כדבריך שחלוקת השעה היא שרירותית .

הענין הוא שבכל מיני הקשרים מצאנו שחז"ל התעסקו בבוכהאלטריי של מספר העבירות (לגבי מלקות וקרבן). לגבי כל מיני איסורים בתורה מצאנו חלוקה בגופים , חלוקה בשמות ,חלוקה בזמן וחלוקה בהעלמות כדי לחלק למספר עבירות . השאלה היא האם יש קריטריון שלפיו נוכל לקבוע גם לגבי איסורים שלא נתפרש בהם כלום מה מחלקם לשנים מבחינת הזמן ?

לכאורה נראה שבהתאם להגיון לגבי כלאים שזה בכדי שיפשוט וילבש , אפשר לומר שגם בכל איסור החלוקה בזמן הוא לפי כמות הזמן שלוקח לעבור האיסור מחדש . לגבי כל איסור יש לדון מהי אותו אקט שבאמצעותו עוברים האיסור מחדש . אולי בנד"ד הגדר הוא 'בכדי שיבער' או משהו כזה . מצד שני יש לדון שכל זה לא שייך לגבי איסור כמו תשביתו מכיוון שהיא נעברת בהימנעות ממעשה .

מואדיב:
.

מכאן הוכחה דתית לסופיסטים היוונים.


ממה נפשך:

אם פרק הזמן הקצר ביותר הוא 'רגע' , כהגדרתו על ידי הרמב"ם.

משך זמן זה הוא 'נקודתי' ואיננו רציף, ולכן עברה הנעברת, נעברת רק את מספר הרגעים שנעברה.

וכעת נסב לטובתנו את הדוגמה הסופיסטית:


נניח שאני רואה את חמור שונאי רובץ תחת משאו, ושונאי - רובץ לידו.

ובידי חץ וקשת, ואני, במקום לעזוב עמו, מחליט להעזיבו מן עלמא הדין.

והרינו יורה חץ אל בעליו של חמור שונאי.

הקו בין הקשת שלי לבין בעליו של חמור שונאי, מורכב מהרבה מאד נקודות, ככל קו הנדסי.

בכל נקודה ונקודה, נמצא החץ במשך רגע אחד, ובנקודה זו הוא עומד.

כלומר, במשך אינספור נקודות בדידות, החץ עומד במקומו באויר - וכלל לא נע.

ואם כך הוא, הרי שהחץ כלל איננו נמצא בתנועה, משום שהוא רק נמצא כל הזמן במנוחה, כל פעם בנקודה אחרת.

אני אשם שבעליו של חמור שונאי נמצא מתבוסס בדמו וחץ נעוץ בחזהו ?!

*****
אידך_גיסא:

אקדמאי,
אני מסכים עם מיימוני. רוח המסחור והפופולריזציה איננה לטעמי, וגם אנכי הק' משתעשע מ"בוכהלטריית העבירות", אבל אם זו הדרך להציל יהודים מעבירה - למה לא? שיהנו גם הם.

ולגוף הנושא: הרב רוזן פרסם לפני כמה שנים מאמר ב'אקדמות' ובו הוא כותב על מושג ההערמה. לדבריו, יש כאן חכמה מרשימה: ההלכה משאירה פתח למקרים שצריך אבל יודעת לומר שלא להשתמש בו אם לא צריך באמת. ואם צריך באמת - טוב ויפה שלא כל הדברים חתוכים. אדרבא, זו מחכמתה העמוקה ומתחכומה של התורה. ועוד יש להאריך בדבר.

אבל רגע, יש מישהו שחושב שבאמת אפשר להסתדר בלי מכירת חמץ?

אידך גיסא

*****
asher177:

אידך גיסא

עיין בהודעתו של "יהוסף" בתחילת האשכול ותראה איך אפשר להסתדר בלי המכירה.

אקדמאי: 27/3/2004

חלפה שנה.
שימו לב לחידושים.

אני קורא במקומון חרדי את ההודעה הבאה:

הידעת?
על ידי מכירת חמץ ניתן להציל עשרות יהודים מלעבור על 13,789,440 לאווין.
(החשבון: 7 ימים, כפול 24 שעות, כפול 1080 חלקי שעה, כפול 76 רגעים)

1. קבל מאיתנו טופס מכירת חמץ.
2. צלצל לכל יהודי שאתה מכיר, שקיים חשש שלא ימכור את החמץ שברשותו.
3. בקש ממנו את שמו, משפחתו, וכתובתו המדוייקת.
4. מסור לנו בחזרה את הטפסים עד יום חמישי י' בניסן.

זכור! השנה אי"ה נדאג שכל יהודי ימכור את החמץ שברשותו.

ועד הרבנים העולמי למכירת חמץ, ת"ד 3111.... וכו'


האם צפו מחוללי התקנה את ההתפתחות הזו?
איזו צורה רצינית יש למכירה זו?
האם יש כאן באמת זיכוי הרבים?
מה עם מנין הלאוין הפשטני, מקובל עליכם?

*****
מציץ_ונפגע:

חידוש עצום ! בשעה ניתן לעבור לא פחות ולא יותר מ1080 כפול 76 לאוין!

אבל אנחנו הרי סופרים רק ששים שניות לששים דקות .

והאם לא ניתן לעבור על לאו ברציפות ?

*****
מיימוני:

אקדמאי

אני שותף לביקורתך, אבל:

א. מכירת חמץ באמת מצילה יהודים מאיסור.

ב. עשית מצוה אחת, אפילו באופן הזה - באופן אבסורדי, אולי דווקא באופן הזה - כמו הנחת תפילין בשוק אצל חב"ד - יכולה לקרב אדם למצוות.

יש מקום נרחב לדון בפעילות כזו, למשל בספירת המצוות שלה, ולא תמיד לשבח, ואולי זה נושא לאשכול נפרד.

בעצם היה לך אשכול כזה, אנו סטיקרים בני מאמינים. לינקזצר? על הגישה העממית למצוות - אם כי גישה שהחפץ חיים השריש ברבים מספריו. שוב נושא חדש!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

*****
אקדמאי: