"נאמנות כפולה" של מ. ארבל

מה דעתכם:
א. בהשוואה לספריו הקודמים.
ב. בהשוואה לצוואה של חיים גרינבוים.
ג. ציון כללי.

ארדבלייר,
מצטער לומר לך, אבל ג. תבור הוא סופר הרחוק מלהתקרב לרמה כלשהי, ויעיד ה"מגאזין" כפי שקראת לו - "שעה טובה". סיפורו שווה לשאר הכתבות שמתפרסמות שם.

הוא אשר רמזתי, רק מבלי להיכנס לפרטים.
והפלגיאטים רבים הם מספור, לצערנו.

אם אני זוכר נכון את שם הספר (קראתיו מזמן), הרי "סיכון מחושב" הוא גניבה ספרותית מדוקדקת לפרטי פרטים של הספר "המרגלת היפה" של אגאתה כריסטי. (רק שאצל מ. ארבל כמובן זה לא מרגלת ולא יפה..)

זה הולך ככה:

גרעין טוב של סיפור עולה במוחו של הסופר.

הוא משקיע זמן ומאמץ רב כדי לשכלל ולשפץ את הרעיון; דואג שכל הפרטים יתאימו זה לזה וסותם היטב את כל ה'חורים' העלולים לצוץ.

אחר-כך הוא מבלה את מיטב זמנו בספריות; חוקר, בודק, מברר, וגם משוחח עם אנשי מקצוע הבקיאים בנושא.

ואז הוא מתחיל לעסוק במשימה העיקרית: כותב, מוחק, מוחק, כותב, מוחק, מוחק, מוחק, כותב.

הספר מגיע לחנויות לאחר שמלאו שבע שנים מהיום שבו עלה במוחו של הסופר הגרעין הראשוני.

הספר מצליח. הקהל רוצה עוד. גם חשבון הבנק של הסופר רוצה עוד.

בלית ברירה, הסופר נאלץ לרדות ממוחו היגע רעיון חדש. זה לא יוצא מי-יודע-מה, אבל הוא מקווה לטוב.

הוא משתדל לשפץ וללטש, אבל הזמן דוחק, וגם מערכת העיתון לוחצת, והוא נאלץ להתחיל לכתוב.

וכך, אחרי שנה וחצי, כבר נוצצת כריכתו של הספר החדש על מדפי החנויות.

לספר הראשון קוראים "קשר גורדי".

לספר השני קוראים - לבחירתכם: "שם נרדף"; "עין בעין"; "בלתי הפיך" או "סיכון מחושב".

וגם... "נאמנות כפולה".

תוקן על ידי - ש_שנהב - 01/04/2004 14:52:11

יש פתגם יהודי האומר "רק גאון יכול להעיד על גאונות של אחר".

כנ"ל, רק סופר גאון ומתוחכם יכול להעיד על סופר בכיר אחר.

שאלות לי אליך.
- האם קראת את כתביהם של כלהסופרים החרדיים, כדי ליצור בסיס אמין להשוואה?
- עד כמה אתה בקיא בספרות העולם, כדי להגדיר מהם תחכום וגאונות של סופר?

ולגבי פרגון, אנא. אין כאן כבוד והספדים, אנו עוסקים בעובדות.

המלצתי.
נסה לקרוא את כתביו של ג.תבור המופיעים במגזין שעה טובה. לעניות דעתי, זהו הקול החדש של הספרות החרדית, בהנחה שהוא חרדי.
השקעה בולטת בתחקירים, כתיבה אמינה ומקצועית, ומעל לכל, מקוריות. ספריו אינם נראים כחיקויים זולים של ספרות אחרת.
כפי שכתבתי לעיל, יש בידי תגובות של סופרים, מו"לים ואנשי מקצוע אחרים בתחום, ג.תבור מתמודד בהצלחה בזירת הספרות הכללית.

אני אובייקטיבי וגם מסוגל להשוות, משום שאני קורא בעיון ובוחן בעין מקצועית את כתביהם של כל הסופרים החרדיים, בלי יוצא מן הכלל. אני גם הולך ומבקש תגובות מקהיליית ההו"ל בארץ ובחו"ל לגבי כל ספר ראוי לשמו.

סופר פורה ומתוחכם ברמה גבוהה במיוחד.

בספריו שזורים גאונות של ממש ומסרים סמויים לא מעטים.

הם מרתקים בעליל. לפחות אלו מהם שראיתי.

אין סופר חרדי שמתקרב.

הרבה מקנאים, יש אפילו החשים פגיעה אישית מכך ש"רומו" על ידו ובעצם הוא הוביל אותם אל ההיפך הגמור ממה שציפו.

הפירגון היה למידה נדירה במחוזותנו. אין מה לומר.

אומנם ספריו דימניוניים, אבל הכתיבה שלו מעולה ואין סופר חרדי שעולה עליו.

בהשוואה לספר הקודם (שם נרדף) - מעולה!!!
דווקא סיפור חביב, מה הלחץ? אתם במתח?

תודה לארדבלייר על עבודת איסוף שמות הספרים.
יישר כוח, חוץ מאחד קראתי את כולם.
נהדרים!

א. על הפנים.
ב. בינוני.
ג. נסבל.

[כמה שטויות אפשר להכניס בסיפור אחד?]

מקומם אותי.

בסדר כרונולוגי (עם ביקורת קצרצרה):
קשר גורדי (נו, שואה), בלתי הפיך (מופרך), עין בעין (נו, אטום), סיכון מחושב (לא ברור), שם נרדף (חרפה).

נאלצתי לקרוא את כולם, כפי שאני קורא את מרבית הסיפורת החרדית, מתוקף היותי מו"ל וד"ר לספרות.
ואני אומר נאלצתי משום שהספרים לא הצליחו להתעלות לרמה שראוי לצפות מסופר שרבים מן הציבור החרדי נושא אליו עיניים.

הביצה הטובענית של מוסד-שב"כ-שואה-אטום ניכרת היטב לכל אשר תפנה.

שם נרדף, בכלל מהווה הרחבה של עיתון המודיע מתקופה קדומה, ולמרבה החרדה תוכלו למצוא שם, בין היתר: פיגועים, ערפת, לינץ' של שני חיילים, דרעי, וגם תרגיל עוקץ חביב וחסר מקוריות. ארבל מוכיח כישורים מעולים ככתב חדשות, חבל שלא גילו זאת קודם.

הספרים כולם, מלבד הראשון, ירודים מאוד מבחינת העלילה, אין בהם שום דבר חדש שהסיפוֹרת לא ידעה עדיין. אני לא מזכיר את התחקירים המדעיים עליהם מבוססים העלילות, כי אין כאלה.

הנהירה אחרי ספריו של ארבל, רק מצביעה על המצוקה והמחסור הספרותי השוררים בציבור החרדי. במקום שכולם עיוורים - בעל עין אחת הוא המלך.