אתגר השיבה אל המסורת (ביקורת ספר)

פסוקי התורה הם חומר פרשני תמידי המחייב מציאת משמעות חדשה

מאת מירון ח' איזקסון

אתגר השיבה אל המסורת


אבי שגיא. סדרת יהדות ישראלית, מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 574 עמ', 98 שקלים

לא במקרה מזכיר אבי שגיא את ההוגה הדני סרן קירקגור כאחת מנקודות המוצא של מחקרו. "מאז קירקגור הוצבה שאלת החזרה כשאלה המכרעת ביותר מבחינה קיומית. במכלול יצירותיו הפילוסופיות קירקגור חזר ושאל: האם יכול האדם לשוב אל הראשית, האם יכול הוא לאבד את הרפלקסיה ולמצוא מחדש את התום הבראשיתי, את הבלתי אמצעיות האבודה? קירקגור התחבט בשאלות אלה והשיב עליהן תשובות מנוגדות: לעתים סבר ששיבה מעין זאת אפשרית והיא אף תביעה נורמטיווית מן האדם, ולעתים סבר שהאדם נועד לחיות תמיד בגלות מחוץ למולדת הבראשיתית שלו, משום שכיצור רפלקטיווי נמנעת ממנו שיבה אל התמימות" (עמ' 17). קירקגור, שמעסיק את שגיא שנים ארוכות (וזכור לטובה ספרו החשוב, "קירקגור: דת ואקסיסטנציה, המסע אל האני", מוסד ביאליק, תשנ"ב) מדגים הן בחייו האישיים והן בהגותו, בצורה אותנטית לגמרי, את תעלומת יכולתו או כישלונו של היחיד לחיות בהרמוניה עם עצמו, למרות אופיו הרפלקטיווי המזעזע ללא הרף את התמימות האנושית. שגיא יוצא מנקודת מוצא אישית זו מתוך מודעות נמשכת להיות היחיד חלק מעם המחפש את זהותו בעברו המקורי.

שגיא מתרכז בדו-שיח הנמשך בין אדם יהודי למסורת של עמו. הוא אינו מתכוון ל"מסורת" כפי שמפרשת אותה "המסורתיות". אין עיסוקו באותה מסורת שמדחיקה או אף שוללת את האוטונומיה האנושית. לדעתו, דווקא מתוך שלילת המסורתיות המגבילה והמעוותת יכול האדם הרפלקטיווי לשוב למסורת עצמה. "בניגוד לתיאורים רווחים המנגידים חופש ואוטונומיה למסורת, החופש הוא ליבת השיבה אל המסורת. חופש זה מכונן הן את שינוי הדיספוזיציה התודעתית והן את התהליך הדיאלוגי הממשי" (עמ' 23). בתהליך דיאלוגי ויצירתי הולך ונמשך מתייחס היהודי של ההווה אל חומרי המסורת המובהקים: טקסטים, אתוסים, נורמות וכיוצא באלה. יתרה מכך, מתוך כך שההווה המעוצב על-ידי העבר דומה אצל יהודים בני דור נתון, גם היחס לטקסטים של העבר מוצא בסיס משותף נרחב למדי. לדעת שגיא, דמיון זה אפשרי גם כאשר חלק מההוגים בהווה מתייחסים לטקסטים הקדומים מתוך נקודת מוצא של קדושה, ואחרים אינם מקבלים על עצמם הכרעה זו.

המחבר רואה איפוא את האדם כיצור מסורתי. מתוך ענווה הכרחית עלינו לקבל שלעולם אין אנו מתחילים את דרכנו מההעדר. גם האדם המודרני מוצא את עצמו כיצור מחויב בתוך עולם תרבותי נתון. לשיטתו, אנו קודם כל יצורים היסטוריים ותרבותיים, ודווקא תופעת הניכור (שכה אופיינית לאדם "המודרני") היא ההוכחה לכך. כל אחד מאתנו הוא בן לעם היהודי, וככזה הוא מחויב לנקוט עמדה כלפי המסורת של עם זה, בין לקבלה ובין לדחייה. לשיטתו של שגיא, תפיסת "האדם האוטונומי" בעומדה לבדה היא מעוותת. אדם חי קודם כל בתוך תרבות המסורת, וזאת מתוך תחושה אקזיסטנציאליסטית (שדיברה על מושלכותו של האדם), מתוך תפיסה הרמניוטית (שדיברה על האופי הדיאלוגי שלנו) ומתוך הגישה הפוסט-ליברלית (הרואה באדם יצור הקשור לקהילה).

בני השיח של שגיא במסעו הדיאלוגי בספר זה הם בעיקר הרב סולובייצ'יק, ישעיהו ליבוביץ, אליעזר גולדמן, אליעזר שביד ודוד הרטמן. הוא בודק באמצעותם את שאלת המסורת מהיבטים שונים, כאשר לספר המשוחח הזה הוא מוסיף הוגים בולטים של הפילוסופיה הכללית (באומן, גאדאמר, קירקגור, בולטון, פוש ואחרים). רוחב ידיעותיו בפילוסופיה הכללית מרשים ביותר, כמו גם העמקות והחריפות של ניתוח הטקסטים של ההוגים היהודים בני זמננו. הסוגיות הנלמדות בספר כוללות כמובן את המפגש היהודי עם המודרניות, הן בכיוון המתוח שבו והן בצד ההרמוני שבו. בהמשך מנתח שגיא את הרלוונטיות של הציונות הדתית לסוגייתנו, וממשיך ומנתח את יחסם של ההוגים המדוברים לכתבי הקודש וההלכה. אחר-כך הוא פונה לאפשרות הפלורליזם ביהדות וליחסים בין מטאפיסיקה לפרקטיקה דתית.

קשה שלא לחוש בקרבה מיוחדת של המחבר לאליעזר גולדמן. הוגה זה, אשר נפטר בערך לפני שנה, זוכה כאן לביסוס מעמדו כאחד ההוגים החשובים של היהדות בתקופתנו וזאת לדעתי תרומה חשובה נוספת של הספר. גולדמן הוא בעיני שגיא "מודרניסט אפריורי", אשר אימץ את המודרניזם כנקודת מבט ראשונית לצורך פירוש היהדות מחדש. לתפיסתו של גולדמן, רוב ההוגים האורתודקסים לא התייחסו ברצינות הנדרשת לתופעת המודרניות והחילון. גולדמן שותף לישעיהו ליבוביץ בתפיסת המציאות של האדם המודרני, אך הוא הולך שלב נוסף בכך שהוא טוען שהאדם המאמין מפרש מחדש את משמעות עולמו הדתי מתוך מציאותו הנוכחית. מבחינתו אין האדם המודרני יכול לבסס את אמונתו על טענות מטאפיסיות או תפיסת הטבע, גם לא על חוויה אישית וגם לא על כוחה של המסורת. גולדמן מסיט את נקודת הראשית הדתית אל עולם המצוות. הוא מנסה לפתח שילוב מורכב בין מקומה של ההלכה לבין חוויה דתית של "קשר עם הטרנצסנדנטי בתוך העולם הנורמטיווי עצמו" (עמ' 93). "האמונה היא החיוב שבחוויה של 'המציאות' האלוקית, המנוגדת ניגוד גמור למציאות הרגילה ואשר רק מכוחה תיתכן מציאות מותנית" (עמ' 91). פעולתו של המאמין היא פעולה פרשנית נמשכת, שבמסגרתה מושגי מסורת כמו "התגלות" ו"מתן תורה" הם בעלי משמעות דתית ואין מענייננו לעסוק במעמדם ההיסטורי.

פסוקי התורה הם חומר פרשני תמידי המחייב מציאת משמעות חדשה. "המאמין כמאמין מחייב את הפסוקים הדתיים ואולם אין הוא מחייב בהכרח טענות מסוימות שבוטאו בפסוק" (עמ' 98). דוגמה לכך היא האופן שבו מנסה גולדמן לפרש מחדש את מושג ההשגחה. "אנחנו מצווים לראות בסוג מסוים של אירועים אצבע אלוקים ולקשר ביניהם לבין מעשינו. אין זה קשר סיבתי, אלא קריאה לחשבון הנפש, הזדמנות לתשובה. אדם מישראל, שקרה לו אסון, חייב לחשוב ברגע הראשון לא על השאלה איך זה קרה, מה היו הסיבות, אלא כיצד הוא צריך לקשר את האסון למעשיו, האסון הוא עילה לבחינת מעשיו" (עמ' 285).

אכן שאלת הפרשנות המחודשת של מושגי היסוד ביהדות עומדת במרכז הניתוח של ספר זה. שגיא מציג למשל כפתרון אותנטי של העולם המודרני את התפיסה הבאה של מעמד הר סיני: לפי תפיסה זאת איננו מתרכזים באירוע ההיסטורי אלא באירוע הנורמטיווי. כדברי ליבוביץ, "משמעותו של מעמד הר סיני הוא הכרת הצו שנצטווינו" (עמ' 394). "כאירוע עובדתי מעמד הר סיני ציין את מקורה האלוקי של התורה, כפעולת שיפוט המייחסת לתורה תוקף טרנסצנדנטי. וכמציין נורמטיווי מקבל המאמין על עצמו את התורה ללא סייג וללא שיור. בייחוס שיפוט זה לתורה, המאמין מקבל על עצמו את הכפיפות המוחלטת לה ובכך הוא מכיר במקורה האלוקי" (שם).

אזכיר כאן בקיצור גם את ניתוחו המאלף של שגיא ביחס למסה "היהודי הבודד והיהדות" של אליעזר שביד. לדעת שגיא מדובר ביצירה חדשנית, העוסקת בעמקות בשאלת הזהות היהודית בעידן של משבר. פעולתו הפילוסופית של שביד היא אכן מסע אישי בתוך המורשת היהודית. הנחתו של שביד היא, שהיחס ליהדות אינו שאלה תיאולוגית או מטאפיסית אלא שאלה של זהות. נקודת המוצא היא חוויית הבדידות האישית. אולם בכך המסע רק מתחיל: "האני שב ובוחר בעצמו כפי שכבר עוצב וכפי שהוא יכול להיות. זהותו היא זהות דינמית שגבולותיה נמתחים בין העבר לבין העתיד" (עמ' 114). היהודי הבודד נתון במציאות היסטורית תרבותית נתונה, ומסעו הקיומי הוא אל העבר, "אל ההינתנות הבסיסית של היהודי" (עמ' 115). הבחירה המודעת בהיסטוריה היהודית פירושה מחויבות כלפי מקורותיה, כאשר האדם כבעל חירות מעצב את יחסו המסוים כלפי המקור באופן חופשי.

מובן שהדברים מורכבים וקשים. מצד אחד ישנה משיכה (וכמעט הכרח) לגשת למסורת מתוך פתיחות וחירות. מצד שני אנו עלולים להיתקל אצל חלק מההוגים ב"אזורי דמדומים", שלגביהם אין המעיין משוכנע בעמדתם הפנימית ביותר. אקח כאן דוגמה מעצמי, כאדם המחויב לעולם היהדות וההלכה מתוך הכרעה אישית נמשכת. לגבי, חלק חיוני בהכרעה זו הוא הכרה פנימית במקורה הפלאי של התורה, וממילא של כל הנובע ממנה. אין לי עניין בהתייחסות מחקרית פרטנית לכל המופיע בתורה, אבל יש לי עניין עקרוני ב"נגיעה אלוקית" כלשהי שמטעמה מופיעה התורה בעולם. ניסוח זה (שהוא על אחריותי בלבד) יכול להיות בוודאי מקובל רק על חלק מההוגים המודרניסטים שמביא שגיא. אני חותר בספר הזה לנסות ולחשוף מהי עמדתם הסופית של הוגים כליבוביץ וכגולדמן בסוגייה זו.

ספרו של שגיא הוא שיחה נמשכת עם ההוגים המובאים בו, וממילא לאורך שיחה זו התחושות הפנימיות של הקורא אינן אחידות. מה שברור לגמרי הוא הכרעתם של כלל ההוגים הנדונים בספר לחיות בתוך המסורת היהודית, ולפרש אותה מתוכם ואת עצמם מתוכה. זהו ספר נבון, אנושי ומורכב מאוד של שיח אנושי וייחודי מתוך כלי הפילוסופיה המושחזים ביותר ומתוך מחויבות עצומה להיסטוריה היהודית, שהרי אפילו המהפכנים שבתוכנו פועלים בתוך אותה היסטוריה. ייתכן מאוד שבפרספקטיווה היסטורית רחבה יותר הוגים כמו ליבוביץ, גולדמן והרטמן אינם מביאים לפנינו את מכלול הרבדים הפנימיים שלהם במחויבותם לאמונה ולהלכה, אלא בעיקר את הרבדים הרלוונטיים בעיניהם למאפייניו של האדם המודרני. כך, למשל, אפשר אף לטעון ש"מורה נבוכים" אינו ממצה את עולם האמונה של הרמב"ם, אלא בעיקר מבטא את ניתוחו של הרמב"ם למפגש בין התורה לפילוסופיה היוונית.

הרומן של מירון ח' איזקסון, "הדירה ברחוב שלמה המלך" יראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=407473&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

אכן לא מספיקההכתבה בשביל לעמוד על המסר

פוקר,
אני מבין שאצלך יש שתי אפשרויות: או "משהו תורני" או "סתם".
זהו אחד מספריו הטובים ביותר של שגיא, אם לא הטוב שבהם. גמרתי אותו לפני כשבוע.

אידך גיסא

כל ספרי החסידות מבוססים על 'ראשית' על התחלתו של כל דבר לשמור על החינניות שישנה בכל התחלה
כמו חתן שנה ראשונה שתמיד יהיה באותה התלהבות ושמחה וכו'

אין כאן כל חדש


האם מדובר במשהו תורני , או סתם

המשפט : " פסוקי התורה הם חומר פרשני תמידי המחייב מציאת משמעות חדשה" נחמד אבל לא ניתנה דוגמא.