מותר לחדש חידושים? (שיטת ר' אליעזר בהלכה)

איך ר' יהושע הרשה לעצמו לחלוק על ר' אליעזר אם ר' אליעזר היה גדול יותר מכולם? http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=66753

שמעתי את השיעור, הטענה המרכזית שלו היא, שר' אליעזר מייצג את ההסתכלות השמיימית-תורנית על המציאות: לדעת ר' אליעזר, יש לראות את כל המציאות דרך ההגדרות והמושגים של התורה. לעומתו, ר' יהושע מייצג את ההסתכלות הארצית, שלפיה המציאות עומדת בפני עצמה, ויש לפרש את התורה על-פי המושגים של המציאות. הטענה שלו מתאימה יפה למחלוקות מסויימות, לדוגמה: * בשאלה "מדוע יש לקנח ביד שמאל ולא ביד ימין", ר' אליעזר אומר "כי ביד ימין משתמשים בזמן הקריאה בתורה", ור' יהושע אומר "כי ביד ימין משתמשים לאכילה ולשתיה". היא פחות מתאימה למחלוקות אחרות, לדוגמה: * בשאלה מה צריך לעשות עם דם חטאת שהתערב בדם בכור - ר' אליעזר אומר שיש לנהוג בו כדם חטאת ולתת ממנו 4 מתנות על קרנות המזבח, ואם לא עשה כן - עבר על "לא תגרע"; ור' יהושע אומר שיש לנהוג בו כדם בכור ולתת ממנו מתנה אחת, ואם לא עשה כן - עבר על "לא תוסיף". הרב מסביר את הדברים לפי ה"צפנת פענח", אך לא ברור איך ההסבר שלו מתאים לשיטה הכללית של ר' אליעזר ור' יהושע לדבריו. ולשיטתי יש להסביר מחלוקת זו בכך, שהדין של 4 מתנות בחטאת כתוב בפירוש בפסוקים, למשל ( ויקרא ד25): "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנת מזבח העלה..." - למזבח העולה יש 4 קרנות, מכאן שצריך לתת מדם החטאת 4 פעמים כדי לקיים פסוק זה. אולם, הדין של מתנה 1 בבכור אינה כתובה בפירוש, היא רק נלמדת מכך שבפרשת הבכור לא נאמר בפירוש כמה פעמים צריך לתת (במדבר יח17): "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחח לה'". חז"ל דרשו מפסוק זה שיש לתת מדם הבכור רק מתנה אחת, אולם ר' אליעזר ייחס לדרשה מחודשת זו חשיבות פחותה מאשר לדין הקרנות שכתוב בפירוש בתורה, ולכן קבע שיש להעדיף את הדין המפורש, כדי שלא לעבור על "לא תגרע". לעומת זאת, ר' יהושע ייחס חשיבות רבה יותר דווקא לדרשה. לדעת ר' יהושע, מרגע שחכמים הסיקו את המסקנה הזאת מהפסוק, היא קיבלה מעמד של דין תורה לפחות, ויש לקיים בה "לא תוסיף".

הנה שיעור על שיטת ר' אליעזר לעומת ר' יהושע.
השיעור הנ"ל עוד  לא שוכתב ולכן ישנו רק באודיו.

ממש שווה להאזין!!!
בעמ' השני של השיעורים שלו:
http://shiurim.moreshet.co.il/web/rav.asp?ravID=42

*תנורו של עכנאי
דיון במסר של צדדי המחלוקת וההוכחות בנושא התנור
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1031805

בברכה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

פרופיסור,

ניתוח מקסים להפליא (ולענ"ד גם מבוסס בהחלט).
תודה רבה!

נחשפתי היום לאשכול זה וסברתי לבאר את נאמנותו המוחלטת של ר' אליעזר למסורת, על-פי הברקה ששמעתי לא מכבר מאחד מרבותיי, מטובי חוקרי תקופת המשנה והתלמוד, ואלו דבריו בתמצית:

במשנה מסכת ידיים (ובמקבילה בבבלי חגיגה) שנינו:
"בו ביום אמרו, עמון ומואב מה הם בשביעית. גזר רבי טרפון, מעשר עני; וגזר רבי אלעזר בן עזריה, מעשר שני [...] אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, הרי אתה כמהנן ממון, ואין אתה אלא כמפסיד נפשות: קובע אתה את השמיים מלהוריד טל ומטר, שנאמר "היקבע אדם אלוהים, כי אתם קובעים אותי, ואמרתם, במה קבענוך; המעשר, והתרומה" (מלאכי ג,ח). השיב רבי טרפון. אמר רבי יהושוע, הריני כמשיב על דברי טרפון אחי, אבל לא לעניין דבריו: מצריים מעשה חדש ובבל מעשה ישן, והנידון שלפנינו מעשה חדש; יידון מעשה חדש ממעשה חדש, ואל יידון מעשה חדש ממעשה ישן. מצריים מעשה זקנים, ובבל מעשה נביאים, והנידון שלפנינו מעשה זקנים; יידון מעשה זקנים ממעשה זקנים, ואל יידון מעשה זקנים ממעשה נביאים.
נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשר עני בשביעית. וכשבא רבי יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר ללוד, אמר לו, מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום. אמר לו, נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשר עני בשביעית. בכה רבי אליעזר ואמר "סוד ה', ליראיו; ובריתו, להודיעם" (תהילים כה,יד); צא והודיעם ואמור להם, אל תחושו למניינכם--מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו הלכה למשה מסיניי, שעמון ומואב מעשר עני בשביעית".

לדבריו, משנה מרתקת זו מתעדת את שלב המעבר של בית המדרש הטרום-יבנאי לקונספציה החז"לית.

אין זה סוד שההלכה הקדומה הייתה מושתתת על 'דבר ה'' באמצעות מציאותם של כלי ההורקה והגילוי המיסטיים שחשפו בפני העם את רצון האל, כמו הנבואה, אורים ותומים, ועוד. גם בהיעדר הנבואה (וראו מאמרו של א"א אורבך: 'מתי פסקה הנבואה') כל עוד הבית עמד על תילו הייתה ההלכה נקבעת בלשכת הגזית בצילה של השכינה ומתוך תחושה שפסק ההלכה מקבל גושפנקא אלוהית המחליפה את חזון הנביא. במובן זה הייתה היהדות ההלכית מעין 'בולה' סמכותית שלא ניתן לערער עליה משום שהייתה כזו המשקפת את דבר האל בעצמו.

חורבן הבית השני, ירידת מעמד הכהנים והעדר הריטואלים והסימבוליקה של נוכחות האל בקרב עמו, הובילו את מוסד בית המדרש למשבר מסוים, מאחר וההלכה איבדה את מקור סמכותה האלוהי שירד למחתרת.

אך טבעי שדרך ההתמודדות של חכמי יבנה עם מצב עניינים חדש זה היה באמצעות מהפכה חוקתית שסיסמתה הידועה הייתה 'לא בשמים היא': שוב איננו זקוקים לתיווכו של סקרמנט דתי כדי להעניק לגיטימציה לחידוש או מדרש הלכתי, מאחר והאל עצמו העניק את סמכותו לחכמים, וכאשר אלו מעיזים לחלוק על 'בת קול' לא נותר לאל אלא לבכות ולומר 'נצחוני בניי', וכפי שתפיסה זו מתוארת בתיאור מעורר השתאות בבבלי מסכת בבא-מציעא.

והנה, מסכת ידיים שלפנינו מתעדת עבורינו את אחת המחלוקות הראשונות המתחוללות בבית המדרש בכרם שביבנה על אודות 'עמון ומואב בשביעית'. נימוקי כל צד, לפחות בתחילה, הם הלכתיים באופן בולט, עד שלפתע משתמש ר' אליעזר בן עזריה בנשק הבלתי קונבנציונאלי בעליל, לאמור: 'הרי אתה כמהנן ממון, ואין אתה אלא כמפסיד נפשות: קובע אתה את השמיים מלהוריד טל ומטר וכו'.

טיעון זה מעורר בלי ספק סערת רגשות בקרב החכמים החוששים לגרום 'הפסד נפשות', קרי: עוון שמיימי חמור שעונשו בצידו. אולם למרות הכל מסתיים הדיון ב'נמנו וגמרו' היינו, החכמים עמדו למניין והכריעו על-פי רוב כדעת רבי טרפון.

אלא שאז, צועד רבי יוסי בן דורמסקית אל רבי אליעזר הגדול, היושב מנודה מחבריו (ואף נידוי זה מתואר באותה סוגיה בבבא-מציעא והקשר איננו אקראי כמובן) בלוד העתיקה, ומספר לרבי אליעזר את אשר התרחש בבית המדרש.

רבי אליעזר בתגובה בוכה ואומר " 'סוד ה', ליראיו ובריתו להודיעם'; צא והודיעם ואמור להם, אל תחושו למניינכם--מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו הלכה למשה מסיניי, שעמון ומואב מעשר עני בשביעית".

הביטוי 'אל תחושו למניינכם' מלמד שהחכמים חששו מאוד למניינם, שכן זו הפעם הראשונה או התקופה הראשונה שהם העיזו לקבוע הלכה במסמרות על-פי התפיסה החדשנית של 'לא בשמים היא' המבוססת על טהרת דעתם בלבד, ומה עוד שהכרעה הלכתית זו עשויה לגרום - במקרה של טעות - ל'הפסד נפשות'.

רבי אליעזר נרגש כולו שולח לחכמים את בשורתו הדרמטית שההלכה שנקבעה אצל החכמים עברה את מבחן האש השמיימי בבחינת "סוד ה' ליריאיו". גם אם החכמים עצמם לא התחשבו ברצון האל, מבקש רבי אליעזר לומר להם שהמהפכה היבנאית עולה בקנה אחד עם התפיסה העתיקה שביקשה גושפנקא אלוהית קבועה, וזאת מאחר ופסק ההלכה שנקבע ביבנה, מתאים באורח פלא ל'הלכה למשה מסיני' שקיבל רבי אליעזר בן הורקנוס 'מרבו, ורבו מרבו'.

רבי אליעזר בן הורקנוס ייצג את התפיסה 'הישנה' הטרום-יבנאית שלא העיזה לקום על כסא (כמעשה רבי יהושע בן חנניה) ולצעוק 'לא בשמים היא'. הייתה זו תפיסה שהשתרשה בצילו של הבית, אותו הכיר ר' אליעזר מקרוב, שהאות האלוהי הוא האמצעי היחיד המעניק לגיטימציה להלכה חדשה.

רבי אליעזר במובן זה היה שמרן וחכם 'פרושי' (להבדיל מחז"לי) מובהק המכיר בהלכה הבאה רק באחת משתי הצורות הבאות: או זו המקבלת השראה אלוהית או זו העוברת במסורת. כל דרך אחרת איננה בנמצא.



תוקן על ידי - פרופיסור - 19/01/2006 22:26:10

"מסקנת הגמרא היא שר"א אינו חולק על עין תחת עין ממון" - נכון אבל הוא מפרש שהממון נקבע ע"פ ערכו של המזיק, כלומר ע"פ התורה באמת היה ראוי להוציא את עינו של המזיק, אלא שמותר לו לשלם כופר נפש בעד עינו, וזה קרוב יותר לפשוטו.

"לכאורה הוא רק אינו מכיר בתת החלוקה לקבוצות לפי אבות שונים" - זה בדיוק מה שכתבתי. ברור שבאופן מעשי ידעו מה מותר לעשות ומה אסור, הרי בנ"י שמרו שבת במשך דורות רבים. הדיון היה רק על החלוקה התיאורטית של האיסורים לקבוצות.

אראל,

קיימת עמדה במחקר היום, הטוענת ששיטת ב"ש (ור' אליעזר, כמייצגה המובהק), מבטאת את ההלכה הקדומה יותר, ויש הרואים בה כמעין חוליה מקשרת בין ההלכה של כתות מדבר יהודה לבין ההלכה הפרושית.
וראה בעניין זה, למשל, את מאמרה של ורד נעם: "בית שמאי וההלכה הכיתתית", מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 45-67.

אראל,
מסקנת הגמרא היא שר"א אינו חולק על עין תחת עין ממון.
לגבי לט אבות מלאכה, הרי הוא סובר שיש שתי חטאות על אב ותולדה, אם כן הוא מחלק בין מלאכות שונות (מה עם עשיית שתי מלאכות מאותו אב. האם ר"א יחייב שתים?). לכאורה הוא רק אינו מכיר בתת החלוקה לקבוצות לפי אבות שונים.
לעצם המחלוקת, לא עברתי על כל האשכול הזה שוב, אבל ראה בספר 'לדעת חכמה' של מנחם פיש, שם הוא מסביר שר"א היה מסורתן לעומת חבריו שהיו בגישה של הכרעה עפ"י מו"מ. זוהי הגדרה טובה יותר לגישתו הכללית.


מיכי

תוקן על ידי - mdabraham - 19/01/2006 21:01:57

עלה בדעתי שאולי אפשר להסביר חלק מהמחלוקות בין ר' אליעזר לבין חבריו ע"פ שיטתו של ר' אליעזר - להתנגד לרעיונות חדשים. ייתכן שדעתו של ר' אליעזר באותן מחלוקות משקפת את הדעה הקדומה יותר, ודעתם של חבריו משקפת רעיון שהם חידשו מדעתם. למשל:

א. "עין תחת עין" - ר' אליעזר מפרש כפשוטו, או קרוב לפשוטו (סנהדרין קד.).

ב. בסוגיית ל"ט אבות מלאכה, ר' אליעזר סובר שמי שעבר על אב ועל תולדה מביא שתי חטאות, וחבריו סוברים שמביא רק חטאת אחת; דעתו של ר' אליעזר למעשה לא מייחסת חשיבות לחלוקה של המלאכות האסורות בשבת ל-39 אבות מלאכה; ייתכן שזוהי חלוקה מלאכותית שהתחדשה בתקופה מסויימת; כמובן שגם לפני כן ידעו מה מותר לעשות בשבת ומה אסור, אבל רק בתקופה מאוחרת חילקו את האיסורים ל-39 קבוצות, ור' אליעזר לא לגמרי קיבל את החלוקה הזאת וחשב שעדיין כל איסור עומד בפני עצמו.

ג. בסוגיית "תנור של עכנאי" נראה שר' אליעזר סובר שיש להשגיח בבת-קול או בסימנים אחרים מהשמיים, וחבריו סוברים ש"אין משגיחים בבת קול". דעתו של ר' אליעזר מתאימה לעולם המקראי של נבואה וניסים גלויים, ודעתם של חבריו מתאימה לעולם שהתחדש אחרי חורבן הבית, עולם של הסתר פנים.

וייתכן שזו גם התשובה לשאלה של מיימוני - מה יעשה ר' אליעזר אם ייווצר מצב חדש? - אולי הוא יילך לשיטתו ויפנה לעזרת בת-קול מן השמיים... אבל, כמובן, רק כשהשאלה תהיה מעשית, ולא לצורך שאלה עיונית בלבד.

מיימוני,

לגבי הדברים בעניין מעלתו של רבי אלעזר בן ערך, 'כמעין המתגבר' לעומת מעלתו של רבי אליעזר, 'בור סוד שאינו מאבד טיפה'

אחרי עיון מחודש באבות, ובדברי המהר"ל , נראה לי שנסחפתי כשעניתי להלבן באותה מטבע לשון – 'שיטה' אבל האמת היא שאין מדובר במקרה זה ב'שיטה' - ולא מדובר במחלוקת בין השיטות, אלא מדובר במעלה אליה האדם מגיע - למה הדבר דומה? לאדם שלמד לחשב פעולות מתמטיות מסובכות, האם כאשר תעמוד בפניו בעיה שפתרונה תלוי בפעולת 'חיסור וחיבור' הוא לא יוכל לחשב אותה?


מעלת 'כמעין המתגבר' כוללת בתוכה את 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' – ואינה מונעת ממי שהגיע למעלה שכלית גבוהה לרדת ב'רמתו' - והרי לא יתכן שמעלה שכלית מוספת תגרום לחיסרון אצל האדם.
העיקרון הוא להשלים מעלות/מידות, הלוא כן?

בעניין ה'שיטות' ראה מה יש למהר"ל לומר:

בספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ה הוא כותב:

"אבל עתה בדור הזה אינם עוברים על זה שאינם שומרים את התורה גם שיהיה משכחים התורה בשביל רבוי תורה, שאין הדבר כך כלל הן יהיה הרבה הן יהיה מעט תחלת למודם התורה שלא תשאר אצלם התורה כלל, ועל זה יתאונן האדם כי גלה ממנו כבוד התורה הודה והדרה ואנחנו ערומים בלא תורה, אוי לאותה חרפה ולאותה בושה וכלימה שנשתנינו מכל הדורות שהיו. והכל בשביל שיאמר שהוא מחדד עצמו בפלפול, ואף אם היה הדבר כמו שאמרו הלא אמרו בפרק הרואה (ברכות ס"ג ע"ב) הסכת ושמע הס ואחר כך כתת, פירש רש"י ז"ל שתוק והאזין לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך ואחר כך תחתכנה והקשה עליה מה שיש לך להקשות ותרץ תירוצים עד שתתישב לך כדרבא דאמר רבא לעולם ילמד תורה ואחר כך יהגה עד כאן, הרי לך כי אף אם היה פלפול של אמת צריך שיהיה קודם אליו הגרסא, ומכל שכן כי איך יאמרו שהם מחדדין אין זה אלא שמטפשין טפשות גמור והרי עינינו רואות החדוד הזה ומה שהעלו בידם, והנה הבחורים רכי השנים אם היה בהם גרסא דינקותא אין ספק כלל שהיו רגילים ויודעים כמה וכמה מסכתות קודם שיכנסו לחופה לישא נשים, ועתה אין להם מאומה בידם, והכל בשביל שלמודם תוס' דבר שהוא הוספה וכי לא היה טוב יותר שיקנה גוף התלמוד קודם, והכל בשביל שנדפסו התוספות אצל הגמרא. ואלו נדפסו פסקי הרא"ש ושאר חדושים שחברו האחרונים מנוחתם כבוד אצל הגמרא היו הכל לומדים על שטת ההלכה אף הנערים הקטנים, כי מה לנערים אל דברים אלו שדבר זה גורם לו שאינו עומד על שטת ההלכה על בוריה, כי איך הגדולים והקטנים ישוו יחד בלמודם, ואם אומרים לאבי הנער שיניח ללמוד את בנו שטת ההלכה ולא ילמוד עדיין התוספות, כאלו אומרים לו שלא ילמוד כלל כי אין האב חפץ רק בשם, והנה הארכנו בזה בפרק שני גם במקום אחר ובכמה מקומות עוררתי בלב נשבר ונדכה על שבר התורה, כי לגודל התקלה והמכשול הזה אשר הוא תחת ידינו לא יספיק לדבר מזה. ואם היינו מספרים לא היה אפשר לספר כי היה משמע שאין עוד חסרונות רק אלו, והיה גורם המספר הזה טעות בני אדם שיאמרו שאין עוד ולא יאמרו תנא ושייר רק מאי דתנא תנא ומאי דלא תנא לא תנא. ואני אומר שכל אשר נראה החסרון ותקלה הכל מתחדש מזה, ועיקר שדבר זה גורם סלוק המעשים ויראת שמים מן הדור הזה עד שלא נמצא יראת שמים. כי המעשים כבר אמרו (קידושין מ' ע"ב) גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ואין הפירוש כמו שמבינים כי כאשר לומד תורה ידע אח"כ לקיים התורה על ידי שלמד התורה, וזה אינו כי בשביל כך אין גדול התורה, אבל הפירוש הוא כי התורה היא פועלת שיצאו המעשים לפועל, כי כל שכל הוא שפועל בגשמי ולכך התורה שהיא שכלית פועלת באדם הגשמי שיצאו המצות שבתורה לפועל, ומפני שהתורה היא עלה ופועל למעשה המצות כמו שאמרנו בשביל כך אמר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה כי התורה היא עלה פועלת, וידוע כי העלה גדול מן אשר הוא עלול. ודבר זה שייך לומר כאשר התורה היא עמו ואצלו כי כל דבר הוא פועל במה שהוא אצלו ולכך אמר הכתוב כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, כי כאשר התורה קרוב אליך שהיא בפיך שאתה חוזר עליה תמיד ולכך היא תמיד גם כן בלבבך דבר זה גורם שתהיה התורה נעשית בפעל כמו שפירשנו למעלה דברי חכמים. וכאשר נתרחקו מן התורה שאין התורה עם האדם אין כאן מעשה המצות כמו שהוא נראה בדורנו. וכמו כן לא נמצא יראת שמים כאשר אין עמו התורה כמו שאמרו (אבות פ"ג) אם אין חכמה אין יראה, ופירוש זה כי היראה כאשר האדם יש לו קירוב אל השם יתברך אז מקבל יראתו דומה למלך בו"ד אין האדם מקבל יראתו רק כאשר מתקרב אליו, ואין האדם מתקרב אל השם יתברך כי אם על ידי התורה כי האדם הוא בשר ודם ומצד שהוא בשר ודם אין קירוב כי אם על ידי התורה השכלית, ובזה יש קירוב לאדם אל בוראו ואז מקבל היראה. ואל יעלה על דעתך שהאדם הוא נחשב בעל תורה בשביל שאם יש לפניו משנה או גמרא שיכול לפלפל ולישא וליתן להקשות ולעקור הרים, אל תאמר כי זה בעל תורה שהרי אין התורה עמו רק שהוא חכם ויודע לפלפל, אבל מה שייך לומר עליו שהוא בעל תורה. רק אם התורה היא עמו קודם ויכול לפלפל ולישא וליתן בתורה זהו שהוא חכם בתורה אשר היא עמו, אבל שיקראו שם בעל תורה כאשר הובא לפניו שיטת הלכה והוא מקשה ומתרץ בה מה שייך אליו שם בעל תורה דבר זה אינו כלל רק שהוא חכם ויודע לפלפל, ולכך אם אין תורה עם האדם אין יראה, והדברים האלו ברורים שדבר זה הוא גורם הסתלקות יראת שמים כאשר אין התורה עמנו. לכן לומדי תורה המרבים בישיבה חזקו ונתחזקה בעד תורת אלהינו ועמדו נא בפרצה הזאת ותלכו בעקבות הראשונים ותהיו אתם עמודי התורה ותקבלו שכר כולם כדכתיב (תהלים קי"ט) הפרו תורתך עת לעשות וגו', וכאלו עשאו לדור כולו שהוא בלא תורה. ואילו כל הימים דיו אין יכול האדם לכתוב ולספר מה שגרם דבר זה. ובמקום שהיו בארצות אלו חכמים גדולים אשר כל העולם שותים מימיהם ובעלי מעשים כמו רש"י ור"ת ובעלי תוספות נשמתן תחת כסא הכבוד, ויש להם מהלכים עם חכמי הלב הראשונים התנאים והאמוראים, ועתה בארצות אלו בעונתינו הרבים והעצומים נשתכחה התורה לגמרי והוסרה מהן הן התורה הן המעשים, והאחד סבה לשני. וברור אצלי כי מי אשר יפרוש מזה ומכריע גם כן אחרים להחזיק התורה, וירחק ויבטל הדבר שהוא מבטל התורה לכלות ימי התלמידים בדברי הבל ושקר ואין שמים לב כלל שתהיה תורת אמת נשארת עמהם עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, ומי שמחזיק הדבר שהוא כמו קוץ מכאוב וסילון ממאיר לתורת משה, ברור אצלי שהוא נמנה עם אותם המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק ונחלה עם אשר זכרם לחיי עולם הבא, והוא ברחמיו יחזיר אותנו לתורתו אמן".

(תודה למי שכיון אותי לדברי המהר"ל)

עוד משהו ,
בנוגע לשאלת שיוכו של ר"א לב"ש .
א. ראוי לזכור שהוא למד בבית מדרש , שהיה במובהק של ב"ה . (בית מדרשו של ריב"ז , שהיה מתלמידי הלל כמובא במסכת סוכה למשל.)
עם זאת נראה שהיה לו אופי , מעט "שמותי" .
ב. ראיתי מקור מענין בהקשר הזה , באבות דר' נתן , פרק ט"ו .
"והם (דהיינו תלמידי ריב"ז) אמרו שלשה דברים
ר, אליעזר אומר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך , אל תהי נוח לכעוס ,שוב יום אחד לפני מיתתך "
וממשיך ומפרש כל אחד מהדברים לגופו עד שמגיע ל:
"ואל תהי נוח לכעוס , כיצד ? מלמד שיהא עניו כהלל הזקן ואל יהי קפדן כשמאי הזקן "
וממשיך לפרש "מה היתה ענוותנותו של הלל הזקן וכו'" בסיפורים שאני מניח שרובינו מכירים ממסכת שבת . (אם כי יש מעט שינויי גרסאות מענינים.)

כלומר נראה שר"א יצר איזה שילוב בין הגישות של ב"ה וב"ש , וזה תמצית חידושו .