עבודת אלילים חדשה מרצפות שדרך עליהם ר"י

שמעתי ברדיו קול-חי מפי הצלם החרדי שוקי לרר עוד במוצ"ש, שמה שקרה הוא שכמה תלמידים מובהקים ביקשו לקחת לעצמם חלקים מהמרצפות שמתחת למקומם של שנים מראשי הישיבה בעבר.

הוא סיפר בהתלהבות איך אנשים הגיעו יום לפני ביצוע השיפוצים וסימנו בכתב על מרצפות - "תפוס".

כשאני נזכר בכך שאחד מראשי הישיבה נהג להתחמק מלתת ברכות ליהודים בנמוק ש'אני לא רעבע', יש פה לענ"ד איזו אירוניה.

באופן אישי, אני חושב שיש בבני אדם 'יצר' להיתפס לחפצים קדושים, עם או בלי מרכאות. כל עוד שזה לא חורג מגבולות ההלכה ולא גורם רעה לאחרים, אני לא חושב שיש להילחם בכך.

תוקן על ידי - ממללא - 01/04/2004 11:30:03

כשגרתי באמריקה, אהבתי את הספריה הגדולה בשדרה החמישית.
מדובר בבנין ישן עם עיטורים על התקרה, קירות ספוני עץ וגם כשחידשו אותו הקפידו שלא יראה "מודרני" אלא ישמור על הרגשת קשר לעבר.

חזקה עלינו שתלמידי הישיבה אינם עמי ארצות הרואים קדושה בבלטות ישנות, אלא רוצים לשמור על סממנים חיצוניים לקשר לדורות הקודמים של גדולי תורה.

כל המבקר בבית הכנסת הגר"א בשכונת שערי-חסד בירושלים יראה כי בחדר המשמש את "מנין הרבנים" (החדר הצפוני בקומת הקרקע) הושאר הריצוף המיושן, בעוד שבשאר הבנין הוחלף הריצוף למרצפות רגילות.

לפי מה שספרו לי, בשעה ששיפצו את בית הכנסת בקשו חלק מן המתפללים במנין הרבנים שלא להחליף את הריצוף. איני יודע אם טעמם היה סנטימנטלי (לשמר את תחושת הרציפות והקשר לדורות הקודמים של מתפללי המנין, שאכן היו מיקירי קרתא דירושלם כידוע) או אולי הלכתי (מטעם איסור נתיצת בית הכנסת).

נראה שהשאלה עוסקת יותר בכוונת הלב מאשר במעשים. במשפחתי עוברים חפצים שונים זה דורות. חנוכיה, גביע, ספרים וכו'. כולנו מתייחסים אליהם בכבוד השמור למזכרות עתיקות, ואולי גם כסמל להמשכיות ולמסורת. עבודת אלילים? ממש לא.

שימור כסאו של ראש הישיבה, הדום רגליו או מרצפות מקומו, אם הוא בא כדי לשמר את זכרו ולהעניק למקום תחושה של המשכיות - מה רע? אם הוא הופך לסגולה, מקום של התעלות, הפוקד עקרות, רופא חולים וכו' - הרי לימדנו תורה חזקיה המלך, שכיתת נחש הנחושת, והודו לו חכמים.



אוי לשכן ואוי לשכנו

בת קול

מואדיב פתח את האשכול שלו ללא קשר לאאוטסיידר.

אאוטסיידר

ראיתי את הסיפור הזה בח"ח. בישיבת פוניבז' ביקשו להשאיר במקומן את המרצפות באיזור בו ישבו ראשי הישיבה, ולא להחליפן עם שאר הריצוף.

הדבר נעשה בוודאי מתוך כבוד והערכה לראשי הישיבה, שחלקם בעולם שכולו טוב.

אמנם, אני סבור שיש בזה מן הצדק. ייחוס קדושה או חשיבות כלשהי לחפצים דוממים הוא תהליך שיכול להתחיל מסיבות נעלות - כמו כאן, אהבה וכבוד לחכמים - וסופו בעבודה זרה ממש.

היכן להעביר את הגבול? אני מן המחמירים, אך במקרה זה לא הייתי פוסל את בקשת התלמידים מסיבה זו (וכמובן מנהלי הישיבה הם שצריכים
להחליט).

אולי יהיה בנותן טעם להביא שני סיפורים:

באחד מספרי תולדות הגר"א מסופר על יהודי שהגיע לבית המדרש שבו התפלל, ולפתע חש התרגשות מיוחדת בתפילה.
רק לאחר מכן נודע לו כי היה זה במקום בו נהג הגר"א לעמוד ולהתפלל.

האם זה סיפור חינוכי, או לא? (ואפילו לא התייחסתי לשאלה אם הוא אמיתי...).

ולהבדיל -

באחד מספרי הליקוט של קואנים ומסורות מן המזרח הרחוק, מסופר על מסדר בודהיסטי, שבו היו מקפידים להתנתק מכל קשר לחפצים פיזיים.

באחת השנים, עמד למות ראש המסדר הקודם, מסדר שהצטיין במידה זו. אולם היה בידיו עותק נדיר של מגילה שעברה מדור לדור במסדר ובה דברי מייסד המסדר. המגילה היתה תמיד בידי ראש המסדר, וגם סימלה את מעמדו.

כעת, על סף מותו, קרא ראש המסדר לתלמידו הגדול ביותר, ובידים רועדות מחולשה נתן לו את המגילה.

התלמיד נעץ בה במגילה מבט, והשליך אותה כלאחר יד לתוך האש שבערה באח.

ראש המסדר הגוסס פלט צעקה:
מה אתה עושה?

והתלמיד, יורשו, ענה בשקט:

מה אתה אומר?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שלום לכולם

נראה שפתחו לחומרא כבר שלושה אשכולות חופפים ומואדיב לקח מאאוט את הרעיון ולא הביא גאולה