והרי לפניכם מאמרו המקיף של הרב יהודה פריס "קטניות בפסח", מתוך "תחומין" כרך י"ג, עמודים 180- 163, עליו שאל "כמתעסק".
המאמר מובא בזה לפניכם במלואו ברשותה האדיבה של הנהלת הפורום:
קריאה נעימה!
__________________________
קטניות בפסח *
ראשי פרקים
א. קטניות מדינא דגמרא
ב. גזירת הקטניות וטעמיה
ג. איסור הנאה ואיסור השהיה
ד. תערובת קטניות
ה. בליעת קטניות בכלים
ו. קטניות קלויות ואפויות
ז. חליטה
ח. קטניות טריות ולחות
ט. קטניות במי פירות
י. שמן קטניות
יא. הגדרת מיני הקטניות
יב. חומרות בפסח
יג. סיכום
* * *
א. קטניות מדינא דגמרא (1)
מדינא דגמרא רק חמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיפון ושבולת שועל) יכולים לבוא לידי חימוץ. אבל שאר מינים, כגון אורז ודוחן, אינם מגיעים לידי חימוץ, אלא לידי סרחון (גמ' פסחים לה,א; ועי' תחומין א עמ' 97, במאמרו של ד"ר פ' מונק, בהבדל הכימי שבין חימוץ לבין סרחון). אמנם רבי יוחנן בן נורי אוסר אורז, כיון שלדעתו מין דגן הוא; וכן הוא אוסר דוחן מפני שקרוב להחמיץ - אך בגמ' (פסחים קיד,ב) מבואר שזוהי דעת יחיד, וסתם משנה (בדף לה,א) היא דלא כמותו, וכך פסקו הראשונים, וזו לשון הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ב,א): "אין איסור חמץ אלא בחמשה מינים בלבד... אבל קטניות... אפי' לש אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ - הרי זה מותר באכילה, שאין זה חימוץ אלא סרחון" (וכן פסקו: הרז"ה בעל המאור כו,ב מדפי הרי"ף ד"ה כתב הרי"ף; הרא"ש פ"ב סי' יב; ריטב"א פסחים לה ועוד; וכן משמע מהרי"ף שהשמיט את דברי ריב"נ).
ברם נראה שקצת מרבותינו הראשונים הבינו שגם לרבנן ולמסקנת הגמ', שאין חייב על חימוצן של אורז ודוחן, מ"מ איסורא מיהא איכא בהם, ודינם כחמץ נוקשה (שהוא אסור מדרבנן לחלק מהפוסקים - עי' מגן-אברהם תמב,א ותמז,ה). כן נראה מהתוס' (מ,ב ד"ה רבא) שכתבו שקמח של עדשים אין דרכו לבוא לידי חימוץ כל כך, משמע שבא לידי חימוץ קצת. וכן כתב מהר"ם חלאוה (לה,א וקיד,ב) בדעת רבותינו הצרפתים. וכתב עוד בשמם, שמדלא ממעט בגמ' אלא אורז ודוחן שבאין לידי סרחון, ש"מ ששאר מינים אסורים. ומזה כלל: כל שנתפח בבישולו אסור לבשלו בפסח, דקצת חמץ יש בו (היינו, חמץ נוקשה). וכן כתב הריטב"א (לה,ב):
"יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ - ויש שפירשו, שאינם באים לידי חמץ גמור להתחייב עליה כרת, אלא לידי נוקשה, ואיכא עליה איסור דרבנן".
ויש שהבינו כן בדעת הראב"ד (בהשגות בריש פרק ה), שכתב:
"אין דבר זה פשוט, ולא הכל מודים בו - דנהי דאין עושים חמץ גמור, ואין חייבים על חימוצו כרת, נוקשה מיהת הוי, ואסור".
וכתב במגדל-עוז, שדברי הראב"ד מכוונים לדברי הרמב"ם בהלכה א' בדין קטניות. לפ"ז לראב"ד יש איסור של חמץ נוקשה באורז ודוחן. כך הבין בחק-יעקב (תנג,יד) בדעת הראב"ד. מהדיר חי' הריטב"א שבהוצ' מוסד הרב קוק העיר, שה"יש שפירשו" שהביא הריטב"א, הוא הראב"ד.
אולם נראה שאין כן דעת הראב"ד, שהרי בדפוס שלנו השגת הראב"ד הנ"ל קאי על דברי הרמב"ם בהלכה ב, בנוגע למי פירות (שלחלק מהראשונים יש בהם חשש חמץ נוקשה). זוהי גם הגירסה שהיתה לפני המגיד-משנה, ודלא כמגדל-עוז (עי' חק-יעקב הנ"ל, שו"ת חת"ס או"ח סי' קכא, כף-החיים תנג,ז ושו"ת יחוה-דעת ח"א עמ' כה בהערות).
אף מהר"ם חלאוה, שהביא דעה זו בשם רבותינו הצרפתים, דחה דבריהם, שהרי רב הונא העיד בגמ' (קיד,ב) שהיו מבשלים לכתחילה תבשיל של אורז. גם הריטב"א, לאחר שהביא דברי היש-מפרשים, כתב:
"אבל מצאנו מנהג פשוט בכל ספרד, שאוכלים אורז ודוחן מבושל, וסומכים על דברי הגאונים שאמרו שאין מחמיצים כלל, וכדאמרינן שאין באין לידי חימוץ אלא סרחון, ולא קאמר שהוי נוקשה. וכן הלכה".
גם אם שנוי הדבר במחלוקת, הרי כיון שאיסור חמץ נוקשה הוא מדרבנן, אזלינן בתר המקל, בפרט שהם הרבים.
ב. גזירת הקטניות וטעמיה
אף שהסכמת רוב הראשונים היא, איפוא, שאין חשש חמץ אלא בה' מיני דגן בלבד, מכל מקום מצאנו בראשונים, שיש שהחמירו במינים אחרים מחששות שונים. אב לכולם הוא הר"י מקורביל בסמ"ק (מצוה רכג בהגהות), שכתב:
"ועל הקטניות, כגון פוי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים איסור שלא לאוכלם בפסח. וכמדומה לי ששמעתי שלא לבשלם כי אם במים רותחין מתחילת נתינתם בקדירה. (1) וגדולים נהגו בהם היתר... מיהו קשה הדבר מאד, להתיר דבר שנוהגים בו העולם איסור מימי חכמים קדמונים, דסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו - דלא טעו בדבר שתינוקות של בית רבן שלמדו הלכה יודעין, דאיכא בהדיא בגמ' דלא באין לידי חימוץ כ"א מה' מיני דגן. ולכן נראה לקיים המנהג, ולאסור כל הקטניות בפסח - ולא מחמת חימוץ עצמו, כי טעות הוא לומר כן - אלא מטעם גזירה הוא. דכיון דקטניות מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא, אי הוי שרינן קטניות, אולי אתי לאחלופי, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא. וגם מידי דמידגן (2) הוא כמו ה' מינים. וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו ה' המינים, ולכן אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה. ולא דמי למיני ירקות, כגון כרוב וכרישין וכיוצא בהן, דהני לא דמי כלל לדגן, ולא אתי לאחלופי. ומנהג הגון הוא להזהר מכל קטניות, ואפ' מחרדל, משום דהוי מידי דמידגן. ואע"ג דבתלמודא שרי אורז, זהו דווקא בימיהם, שהיו כולן בקיאים בהלכות איסור והיתר; אבל עכשיו, בדורות אחרונים, ודאי יש לגזור כדפירשתי... ואפילו ליתנם במים רותחים מתחילה יש לאסור, דילמא אתי לאחלופי לתתן במים קרים".
מדברי הסמ"ק עולה שהטעם לאיסור הוא, שמחמת דמיון הקטניות לדגן אתי לאיחלופי בחמשת מיני הדגן. מדברי הסמ"ק המובאים בבית-יוסף סי' תנג עולה, שהחשש הוא לתבואה שתתערב במינים אלו, שהרי אי אפשר לבררן יפה. לטעם זה רמזו דברי הריטב"א, שלאחר שהתיר את האורז, כתב:
"מיהו צריך להזהר לבררן יפה, שהרי נמצא עם האורז כמין כוסמין תמיד... ומילתא דשכיחא טובא... והרבה מן החסידין נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעושים עמהם".
מדברי רבנו מנוח (על הרמב"ם פ"ה) יש ללמוד עוד טעם לאיסור. וז"ל:
"וכתוב בספר המנהגות: ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח, מפני שהם מחמיצים, ועל כן נקרא 'חימצי'(3) - ע"כ. ולא מסתבר לומר שיהיה תלוי באיסור כלל, שאין בשום קטניות בעולם חשש חימוץ. אלא הטעם, מפני שאין דרך לאכול קטניות במועד, שהרי כתוב "ושמחת בחגך", ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות".
בביאור-הלכה ריש סי' תנג כתב, שהטעמים המובאים ע"י רבינו מנוח הם קלושים. אך באור-זרוע (ח"ב סי' רנו) כתב שהר"ש מפלי"ש הביא בשם השאילתות, שמותר לבשל קטניות בין בפסח ובין בשאר יו"ט. וכ"כ בפרדס (סי' קלח). נראה מדבריהם שהיה מנהג שלא לאכול קטניות בכל יום טוב, ולאו דוקא בפסח.
להלכה כתב הטור (סי' תנג) שחומרא זו שכתב הסמ"ק, חומרא יתירה היא. וכן כתב בבית-יוסף, דלית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים. ועל כן בשו"ע (תנג,א) פסק מרן שמותר לבשל אורז ושאר מיני קטניות, ואין הם באים לידי חימוץ. אולם בדרכי-משה כתב הרמ"א, שבני אשכנז נהגו להחמיר, והוסיף בהגה בשו"ע: "ואין לשנות", וכתב בחק- יעקב (אות ט): "כל זה אינו אלא חומרא בעלמא וגדר וסייג משום פרישות".
בפרי-חדש ובביאור-הגר"א הביאו סמך למנהג ממ"ש בפסחים מ,ב "רב פפי שרי ליה לבורדיקי (נחתומים) דבי ריש גלותא לממחה קדרה בחסיסי. אמר רבא: איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי" (שמזלזלין בדבר איסור). התוס' (ד"ה רבא) פירשו בשם הערוך, שחסיסי היינו קמח עדשים, שאין דרכו לבא לידי חימוץ כל כך. הרי שאסר רבא קמח העשוי מעדשים משום חשש אחלופי.
כמה דחיות יש לראיה זו:
א. הרא"ש (פ"ב סי' כח) למד מכאן, שאדרבא "לא חיישינן דילמא אתי לאיחלופי בשאר קמח", שהרי ללישנא בתרא "רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי", וכלישנא זו קיי"ל להלכה (שו"ע תסג,ג).
ב. רש"י פירש שחסיסי הוא קמחא דאבשונא, היינו קמח קלוי (כרמל), ואין איפוא מכאן ראיה לקמח עדשים. בשו"ע, בפסקו כלישנא בתרא, פירש כפירוש זה.
ערוך-השלחן הביא סמך למנהג להחמיר מהירושלמי. וסיכם:
"נהגו אבותינו זה הרבה שנים וקבלו עליהם באיסור לבלי לאכול אורז וכו'... ואיסור זה, כיון שקבלו עליהם אבותינו משום גדר מדין תורה, אסור לנו לבטלו. והמפקפקים בזה והמקלים בזה מעידים בזה על עצמן, שאין בהן יראת שמים ויראת חטא, ואינם בקיאים בדרכי התורה".
ברם יש בין גדולי האחרונים שהתנגדו בכל תוקף למנהג זה, עיין באריכות במור-וקציעה סי' רנג. מקורות נוספים ראה בדברי ה"ר ש"י זוין זצ"ל בספרו המועדים-בהלכה, ובפרק "איסור קטניות" שבערך "חמץ" באנציקלופדיה התלמודית (כרך טז עמ' קא-קז). אשר להיתר אכילת קטניות ע"י חולים ובשעת הדחק, ראה אריכות בשדה-חמד, מע' חמץ ומצה ו,א; ערוך-השלחן תנג,ה ומשנה-ברורה תנג,ז.
לנו נותר עדיין מקום לדון, האם אותן עדות, שנהגו איסור בקטניות, נהגו בהן איסור כמו בחמץ עצמו. השאלה נוגעת לאיסורי ההנאה ואיסור השהיה (שבחמץ קיים משום בל יראה ובל ימצא); לתערובת קטניות; לכלים הבלועים בקטניות; לקטניות שאינן באות במגע עם מים המחמיצים (כגון, קלויות ואפויות) או באופן שאינו מחמיץ (בחליטה או במגע עם מי פירות). כמו"כ נדון בתוצרת הקטניות, כגון שמן.
ג. איסור הנאה ואיסור השהיה.
בחמץ מצאנו איסור מיוחד, שאין כמותו בכל התורה כולה (עי' תוס' פסחים ב,א ד"ה אור לגבי חיוב הביעור) - בל יראה ובל ימצא. לגבי קטניות כתב בתרומת-הדשן (סי' קיג) שאין איסור להשהותם בפסח, וכל שנאסר הוא דוקא לאוכלם. בבאר-יצחק (סי' יא) ביאר שלא גזרו בקטניות, כיון שאין בהן איסור כרת (ומאותו טעם לא גזרו על תערובתם, כנזכר בפרק ד).
בנוגע לאיסור הנאה מבואר בתרומת-הדשן (סי' קיג) ובשו"ת המהרי"ל (סי' כה) שמנהג איסור הקטניות הוא רק לגבי האכילה, אך מותר להנות מהן, כגון להדליק בשמן הנעשה מקטניות. כל הדיון לגבי הדלקה כזו הוא רק באשר לסמיכותו לשלחן האוכל, ובאשר לחשש שמא תיפול ממנו טיפה לאוכל (ראה להלן בפרק ד). אמנם כתב בתה"ד, שכמדומה שהעולם נהגו איסור גם בהנאה, ובמנהגי המהרי"ל כתב, שכן נהגו חסידים הראשונים - אולם תה"ד עצמו פסק להקל, וכן פסק הרמ"א: "וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם [היינו הנאה], וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית".
ד. תערובת קטניות
חמץ אוסר את תערובתו אף במשהו (שו"ע תמז,א). האם כך יש לנהוג גם לגבי קטניות; או שמא שם חזר הדין להיות ככל שאר האיסורים, הבטלים בששים; ואולי אף קיל מזה.
בתרומת-הדשן (סי' קיג) כתב, שנראה דאם נמצא גרגיר של מיני קטניות בקדרה או בתבשיל לא מחמירינן כלל לאוסרו, דאפי' באכילה מותר, דגזרה דאיסור משהו ליתא אלא בתבואה דחמשת המינים. דבריו הובאו בדרכי-משה, אשר הביא גם את דברי המהרי"ל, שהמדליקים בשמן קטניות צריכים להזהר שלא לתלות במקום שיכול לנטף על השולחן. על כך כתב בדרכי-משה, שאין המנהג כדבריו, אלא תולין ע"ג השולחן כבשאר ימות השנה, ואין לחוש שמא יטיף על האוכל, דאף אם נוטף אין לאסור, "דמיני קטניות אינן חמץ כלל, ואינם אסורים אלא משום מנהג, ובכה"ג ליכא למיחש".
דברי דרכי-משה תמוהים, הרי כבר הביא בשם תה"ד שקטניות אינן אסורות במשהו, וא"כ גם טיפת השמן שתיפול לתוך התבשיל לא תוכל לאוסרו. אולם נראה שכונת הרמ"א לרבותא, שאין צריך לנהוג בזהירות יתר בקטניות, ולא חיישינן שיתערב כלל.
להלכה כתב הרמ"א:
"מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל. וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל".
ומ"מ, אם אותו גרגיר ניכר, צריך להוציאו" - כ"כ חיי-אדם (קכז,א), ערוך-השלחן (סע' ו) ומשנה-ברורה (ס"ק ח).
לא ברור מלשון הרמ"א האם קטניות דינן ככל האיסורים הבטלים בששים, או שמא אין הן אוסרות בדיעבד כלל אם נתערבו. בחק-יעקב (ס"ק ו) דייק מלשון הרמ"א "ואם נפלו לתבשיל", דאפי' ליכא ששים מותר, ואפי' באכילה. אך מדברי תה"ד משמע לו, דדוקא בתערובת משהו אין איסור, אבל ביותר מששים אסור באכילה. והעלה, שעיקר להלכה דאפילו ליכא ששים מותר, דבלאו הכי חומרא והרחקה בעלמא הוא. מ"מ - כתב בחק-יעקב - ביטול ברוב בעינן, דאם לא כן לא מקרי תערובת כלל, דהוי כאוכל תבשיל קטניות בעין. כך אמנם פסקו להלכה בשו"ע הגר"ז (סעיף ה), חיי-אדם (קכז,א) ומשנה-ברורה (ס"ק ט). בשו"ת באר-יצחק (סי' יא) הוסיף שעכ"פ לא צריך רוב כפול, ודי במשהו יותר בהיתר.
רבים מן האחרונים שהוסיפו להשוות את איסור הקטניות לאיסורים אחרים, ומתוך כך הגיעו למסקנה שאין לאסור בקטניות כל עוד אין הן הרוב בתערובת, כמו שביארנו, מפני שעל תערובת קטניות לא גזרו כלל, וכן דקדקו מדברי חק-יעקב הנ"ל. בבאר-יצחק (שם, וכן בספר המרחשת סי' ג, ובספר חקת-הפסח לה"ר יצחק טייב תנג,ג) כתב, שלא יתכן שגזירת הקטניות תהיה חמורה מאיסור דמאי, שעליו אמרו במס' חולין (ד,א) שלא גזרו בו על התערובת. ובפרי-חדש (סי' תנג סוף אות א) כתב, דלא עדיף מחלת חוץ לארץ שמבטלה ברוב ואכלה. בספר המרחשת, בכף-החיים (אות כה) ובספר חקת-הפסח (שם) הבינו מדבריו, שאפי' לכתחילה מותר לבטל קטניות ברוב, ואפילו בפסח עצמו. ברם מדברי תה"ד והרמ"א, שעסקו "בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל", משמע שהקלו רק בדיעבד, אך לכתחילה אין מבטלין איסור קטניות בידים. והוסיף בחקת-הפסח, שאף לומר לאחר לערבו - אסור. בס' המרחשת (סוף אות ט) צירף את דברי הפר"ח לסניף להקל.
מדברי האחרונים הנ"ל מוכח שהיתר תערובת קטניות ברוב הוא משום שלא גזרו על תערובתם (כשם שלא גזרו על תערובת דמאי וחלת חו"ל). אמנם בספר מנחת-כהן (ח"א פרק ט ד"ה ונראה) כתב לגבי איסור נבלה סרוחה, שהיתרה בתערובת הוא משום שלא להפסיד את חלק ההיתר, שבה נתערבה. לכאורה, אפשר היה לומר אותו טעם בתערובת קטניות, שהיתר תערובת קטניות הוא כדי שלא להפסיד את חלק ההיתר שבו נתערבו הקטניות - אך לא מצאנו מי מהפוסקים שיאמר שזהו הטעם, אלא הטעם היחיד הוא, שלא גזרו כלל על תערובת קטניות ברוב.
לאור דברים אלו יש לדון במוצרי מזון בימינו, אשר מכילים קטניות שבטלות ברוב (כגון אלו המכילים מעט שמן קטניות) - אף אם אסור לערב קטניות לכתחילה ע"מ לבטלם, וכן אסור לומר לאחר שיבטלם עבורו, מכל מקום הרי חברות המזון הגדולות מכינות את המאכל בהיתר גמור עבור הנוהגים היתר בקטניות, ואף רושמות על האריזות שמאכל זה כשר רק לנוהגים היתר בקטניות. וא"כ, ודאי בהיתר הם עושים כן. וא"כ, אפשר ששוב אותו מאכל יהיה מותר גם לאלו הנוהגים איסור בקטניות, כדין תבשיל שנתבטלו בו קטניות, המותר בדיעבד.
מעתה, לטעם שהביאו האחרונים - שתערובת קטניות לא גזרו עליה - ה"ה כאן אין לגזור. אולם אילו היינו משתמשים בטעמו של בעל מנחת-כהן - שלא להפסיד את חלק ההיתר - במקרה הנדון, כל עוד לא קנה בן העדה הנוהג איסור בקטניות את המאכל שבו נתערבו הקטניות, עדיין אין הוא מפסיד דבר (באפשרותו לקנות מאכל מקביל, שאין בו אף תערובת קטניות), ואסור יהיה לו לקנות מאכל זה.
בכל זאת, בנדון דידן יצטרפו כמה טעמים להסיק להיתר:
א. כאמור, לדעת רוב האחרונים לא גזרו כלל על תערובת קטניות.
ב. לדעת פרי-חדש מותר אף לבטל קטניות לכתחילה.
ג. רבים מהראשונים סוברים שאיסור שאין לו עיקר מהתורה מותר לבטלו לכתחילה (עי' אנציקלופדיה תלמודית, ערך אין מבטלין איסור לכתחילה, ציון 50).
ד. אע"פ שאסור לכתחילה לבטל קטניות ברוב, י"ל שמותר לקנותם מאחר שעירבם בהיתר, מפני שהקניה נחשבת למצב של דיעבד (עי' ט"ז יו"ד קח,ד).
לכך יש לצרף את ההנחה שמדובר במוצרי מזון שהקטניות עורבו בהם עוד קודם לפסח. והרי אפי' חמץ גמור, כתבו הרבה אחרונים שמותר לבטלם לכתחילה קודם הפסח (שו"ע תמז,ד ונו"כ), וכ"ש קטניות שאינן אלא משום מנהג וחומרא בעלמא. אפילו החולקים על הפר"ח, שהתיר לבטל קטניות לכתחילה, לא נחלקו עליו אלא בביטולן בתוך הפסח, אבל קודם לפסח - י"ל שמותר לכו"ע. ואכן, כך כתב בשו"ת באר-יצחק (שם):
"נמצא איפוא, שאפילו מוצרי מזון שמעט קטניות מעורבות בהם לצורך טעם ("עבידא לטעמא") או שהן הדבר המעמיד שבמוצרי המזון, מכל מקום הם מותרים. בפרט יש מקום להיתר באותם מוצרים שאי אפשר להשיגם בלא תערובת קטניות, שאז יש בזה גם משום שמחת יו"ט".
ודאי וודאי שיש להקל במוצרי מזון שמכילים רק תערובת של שמן קטניות, שכמו שיובא להלן בפרק י, לרוב האחרונים לא נאסר כלל בגזרת הקטניות. כל שכן במוצרי מזון, אשר מעורבים בהם מיני קטניות שיש לגביהם ספק, אם הם בכלל הגזירה - כגון בוטנים וסויה. יצויין כי רוב המוצרים שמצויין עליהם שהם מכילים קטניות, המדובר הוא בשמן שמעורב בהם; ורוב השמן שבו משתמשים בתעשיה הוא שמן סויה - הרי שהצטרפו כמה וכמה טעמים להתיר לקנות מוצרים אלו, אף לצרכם של בני העדות שקיבלו עליהם את גזירת הקטניות.
שמא תאמר, אם כך בטלה כל גזרת קטניות בימינו - אשיבך: האם עלינו לחדש גזירה במקום שלא היתה שם גזירה מעולם. ותמה על עצמך: האם במקום שלא מצוי שום מין ממיני הקטניות שנהגו בהם איסור, יש להחמיר ולהדר אחר מין חדש, ולאוסרו, כדי שלא יתבטל המנהג?!
ה. בליעת קטניות בכלים.
בכל האיסורים, אם בישלו איסור בכלי, נאסר הכלי לשימוש, כיון שהאיסור נבלע בדפנותיו. הדרך להיתר הכלי הוא ע"י הגעלתו או ליבונו - כל כלי וכלי ודיניו. בכל האיסורים כך, ובאיסור חמץ על אחת כמה וכמה, כיון שחמץ אסור אף במשהו, כמובא בפרק הקודם.
באשר לאיסור קטניות כתבו בחקת-הפסח (סי' תנג) בשם המהרל"ח, בכף-החיים (אות כז) בשם הפרי-חדש, וכן כתב בזרע-אמת (ח"ג סי' מח), שלאחר מעת לעת הכלים שבלעו קטניות מותרים. הטעם הוא, שכיון שאין זה אלא מנהג בעלמא משום זהירות יתירה, לא עדיף מחלת חוץ לארץ, שבטלה ברוב משום דקליש איסורא. ואם ברוב אין לאסור, כל שכן שאין לאסור את הכלים אחר מעל"ע (ועי' עוד תשובות הרמ"א סוף סי' קלג אות טו).
יתר על כן: בהמשך דברי חקת-הפסח כתב, שיש מקום להקל אפי' בכלי בן יומו, ואולי אף לבשל בו לכתחילה, לפי שאי אפשר לבוא לידי נותן טעם. הוא מביא שהמהרל"ח סיפר על הראב"ד, שהיה מתארח אצל נוהגים להקל בדבר שהוא עצמו החמיר בו.
לכן, לא רק שבן עדה הנוהגת איסור בקטניות מותר לו לאכול אצל בן עדה המתירה זאת, ואין הוא צריך לשאול אם בישלו באותו יום קטניות באותה קדרה שממנה הוא אוכל (הובאו הדברים בכף-החיים אות כז, ובחזון-עובדיה עמ' נז), אלא אף לכתחילה מותר לאשכנזי לאכול אצל בני עדות ספרד, אפי' אם יודע בבירור שנתבשל בכלים ההם באותו יום קטניות (שו"ת יחוה-דעת ח"ה סי' לב). ומכאן תוכחת גלויה לאלו, שיש בידם מנהג מגונה שלא להתארח אצל חבריהם בפסח, אפי' שהם בני תורה, רק מחמת שיש להם מנהגים שונים. ואין זה דרכי נועם.
אולם בשו"ת יחוה-דעת ח"א סוף סי' י כתב, שהמבשל קטניות בביתו לקטן, רצוי לכתחילה שייחד כלים מיוחדים לצורך זה, כדי שלא ישתמשו בכלים ההם לעצמם, לצורך גדולים (ועי' עוד שמירת שבת כהלכתה מ,פ).
ו. קטניות קלויות ואפויות
מבואר בגמ' (פסחים לט,ב):
"ת"ר: אלו הדברים שאין באין לידי חימוץ - האפוי והמבושל והחלוט".
פרש"י: "האפוי - לחם שנאפה, כל מה ששורהו במים אינו מחמיץ. אפוי ומבושל - כלומר אפוי, אפי' הוא מבשלו לאחר האפיה אינו מחמיץ. והחלוט - ברותחין, שאין מניחין אותן להחמיץ".
כך נפסק גם להלכה - עי' רמב"ם הל' חמץ ומצה ה,ג ושו"ע או"ח סי' תסג. כדי שחיטה תחמיץ, עליה, איפוא, להיות שרויה במים עד שתחמיץ; אבל באפיה (וה"ה קליה - רש"י שם ופשוט בגמ') או בחליטה א"א להגיע לידי חימוץ. משום כך יכול היה ר' עקיבא לחלק קליות ואגוזים לתינוקות בליל הפסח (פסחים קט).
לכאורה, כל מה שמותר לעשות בחמשת המינים, ודאי שמותר גם לעשות בקטניות. שהרי מכיון שטעם הגזרה לאסור הקטניות הוא שמא יבוא להקל בה' מינים, לא עולה על הדעת שנחמיר בהם יותר מאשר אנו מחמירים בה' מינים עצמם. סברה זו כתבוה הרבה מן האחרונים - עי' דעת-תורה למהרש"ם סי' תנג; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קפג; מרחשת סי' ג ועוד. ולא עוד, אלא שאף אפו מצות ממיני קטניות, לאחר שביררום, כמו שמעיד המהרש"ם בספריו, שם.
מדברי חיי-אדם (קכז,א) עולה שמעולם לא נגזרה הגזרה על קטניות אפויות, שכן מיד לאחר שכתב שאסור להקל בקטניות משום 'אל תטוש תורת אמך', כתב: "אבל מותר לטחון ולאפותה כעין מצות". אין בזה אם כן כלל משום 'אל תיטוש תורת אמך'. וכך עולה גם מדברי הראשונים, שבדברם על גזירת קטניות עסקו באכילתם מבושלות בלבד. הריטב"א כתב: "והרבה חסידים נמנעו מלאוכלם בפסח מבושלים"; בסמ"ק - "שמעתי שלא לבשלן בפסח"; מהרי"ל - "אמר מהר"ש, דגזרינן שלא לבשלן בפסח"; בטור - "ויש אוסרים אורז וכו' בתבשיל" (ועי' עוד ר' ירוחם נתיב ד ח"ג). בתרומת-הדשן סי' קיג חזר והדגיש ג' פעמים שמיירי בקטניות שנפלו עליהם מים.
הראי"ה קוק זצ"ל (בשו"ת אורח-משפט סי' קיא) דייק כך מדברי הרמ"א עצמו, שהגהתו (תנג,א) מוסבת רק על מה שכתב המחבר מלשון הרמב"ם, "ומותר לעשות מהם תבשיל", וע"ז הוסיף: "ויש אוסרים" - כלומר בתבשיל, וע"ז קאי המנהג.
כך כתב גם הגר"ז בשו"ע שלו (תנג,ה):
"ואפי' במיני קטניות לא נהגו אלא איסור אכילה אם נפלו עליהם מים, בענין שכיוצא בזה בה' מיני דגן אסור מעיקר הדין".
וכן בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' ל), אחר שהביא מנהגים האוסרים אכילת אורז אפי' אצל בני ספרד, כתב:
"מיהו כ"ז בבישול. אבל אם עדיין לא נתבשל, מותר לטלטלו, ולא חשיב מוקצה לגביה, יען כי עתה יכול הוא לקלותו באש בלי מים, דאין כאן חימוץ. וכן ראיתי להרב מהר"ח פלאג'י שכתב, שיש נוהגים לקלות את האורז באש, ואח"כ מבשלים אותו. ובמקום רחיצה במים, עושים אותו קלוי באש בלתי מים, ואח"כ נותנים אותו בקדרה מלאה מים רותחים. ובזה אין פקפוק כלל דהוא היתר גמור. והוסיף וכתב: ולפי זה אפשר שגם האשכנזים יכולים לטלטל אורז ביו"ט, דחזי להו בקליה - כי כיון שקלו אותו, יכולים לבשלו".
היו שחששו, שמא יבואו לצאת ידי חובת אכילת מצה במצה שנאפתה מקטניות (שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סוף סי' ק; כף החיים אות יח). אולם משום כך הזהיר חת"ס (שו"ת או"ח סי' קכא) לעשות היכר בין מצת קטניות לבין מצה שיוצאים בה ידי חובה. הרי לך שנהגו לאפות מצות מקטניות, וכן עולה מתשובת באר-יצחק (סי' יא).
מתשובת חת"ס הנ"ל עולה שלא רק שאין לאסור קטניות קלויות או אפויות, בלא מים; אלא אפי' עם מים, אם מקפיד בהם כמו באפיית מצות (דהיינו שאינו מניחם עם המים יותר מכרבע שעה) אין בכך כל איסור.
מחמת סברה זו, שאין גזירת קטניות יכולה להיות חמורה מגוף מיני דגן, ומכיון שמעולם לא היה המנהג לאסור באופן זה, עשה הראי"ה קוק זצ"ל מעשה לתת את חותמו על שמן שומשום כשר לפסח הנעשה בלא תערובת מים. ועוד הוסיף וכתב (שו"ת אורח-משפט סי' קט ואילך):
"חלילה לנו למנוע את הטוב, ולאסור את המותר... כיון שאין כאן אלא מנהג, אין להפליג בו בחומרות כ"כ... עיקר הנטיה לחומרות יתרות במה שיש דרך סלולה ע"פ דרכי התורה להקל, אין זה מילי דחסידותא כלל... שזהו מדה של המתרחקים מפנימיות התורה, רחמנא לצלן מהאי דעתה... ואיך נישא פנינו נגד כל רבותינו הפוסקים שהתירו בפירוש, שלא נהגו איסור אלא ע"י תבשיל או לתיתה".
אמנם בשו"ת רב-פעלים (שם), לאחר שכתב שמותר לקלות אורז, כתב:
"מיהו מסתפק אני בדבר זה לאשכנזים, דאפשר דאינו מותר להם לקלות האורז ולבשלו משום מראית עין, דהרואהו אחר בישולו, אינו יודע שקלו אותו קודם, אלא חושב שעבר על דברי חכמים שאסרו להם לבשל אורז".
אבל כבר הבאתי לעיל, שבאפיה ובקליה מעולם לא נהגו בזה איסור. וצ"ל שבמקומו של בעל שו"ת רב-פעלים לא היו בקיאים במנהגי האשכנזים, ואין בספיקו כדי להוציא מידי ודאי של כל הפוסקים הנ"ל, שלא חששו כלל למראית עין בדבר שלא היה בו מנהג להחמיר כלל.
ומצאנו בדברי פרי-חדש (תסא,א) שאפילו בדבר שיש בו חשש כרת לא חששו למראית העין. הוא נחלק שם על בעל כנסת-הגדולה, שאסר להשתמש בקמח מצה משום מראית עין, לאחר מעשה שהיה, שאישה אחת טעתה בעקבות חברתה, ובישלה בקמח של ממש, ונכשלה באיסור כרת. הפר"ח דחה דבריו, וכתב "שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו... דכל שמותר מעיקר הדין עבדינן בפסח, ולא חיישינן למראית עין". לדעתו הסכימו בחק-יעקב (תס,טז) ובכף-החיים (תסא,לא).
אמנם היו אחרונים שהחמירו בקטניות אפויות או קלויות (כגון: שו"ת מאמר מרדכי סי' לב; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סוף סי' ק). אבל כבר ראינו שרוב גדולי הפוסקים התירו, ואף בלשון חריפה ביותר (עי' דברי הראי"ה קוק); ומה עוד שהגזירה אינה אלא חומרא בעלמא, שיש להקל בספקותיו. כל שכן, כשמדובר במיני קטניות שיש לגביהן ספק אם נכללו בגזירה כל עיקר (כגון: בוטנים, סויה וחמניות), לא עולה על הדעת להחמיר בזה.
ומעתה, הרוצה לפצח 'גרעינים' שחורים בפסח, או לאכול 'פופקורן' - יכינם בקליה בלא מים, או יקנה אותם מחברה שיש לה הכשר לפסח, ואין בזה כל חשש. ואם אפשר, עדיף להכין הכל מלפני הפסח, שאז גם אם טעם הגזירה הוא משום חשש להתערבות של מין ממיני הדגן בקטניות, כבר נתבטל האיסור קודם לפסח.
ז. חליטה
מאותה סברא שהתירו הפוסקים קטניות קלויות ואפויות, יש להתיר גם קטניות חלוטות, שהרי אפי' חמשת מיני הדגן אינם באים לידי חימוץ בחליטה, כמבואר לעיל. ברם כיון שכבר הסכימו הגאונים והראשונים שאין אנו בקיאים בתורת החליטה, וחששו שמא ניתן את החיטים במים לפני שיספיקו לרתוח היטב, ואז יבואו לידי חימוץ, לכן נפסק בשו"ע (תנד,ג) לגבי חמשת מיני הדגן: "שליכא בזמן הזה דידע למחלט, הלכך כל מין החליטה אסור". אפשר שהוא הדין יש לנהוג איסור בחליטת קטניות. מאידך גיסא, אפשר שדי לנו מה שאנו מחמירים בחליטה בה' מיני דגן, ורק בה החמירו, אבל בקטניות יש להקל כעיקר הדין. בדבר זה נחלקו הראשונים.
הסמ"ק (מצוה רכג) כתב בסוף דבריו: "ואפי' ליתנם במים רותחים מתחילה יש לאסור, דלמא אתי לאחלופי במים קרים" בשו"ת אורח-משפט (סי' קיב עמ' קכב) ביאר הראי"ה קוק, שכיון דכבר נאסרה החליטה בכל שבא לידי חימוץ, החמירו גם בקטניות. אולם לא היה ניחא לבעל הסמ"ק להחמיר כ"כ, וליתן חומר החליטה הנובע מחוסר בקיאותנו, על דבר שאינו אסור מעיקר הדין - ע"כ צירפו עוד טעם: כיון שדרך הבישול הוא במים צוננים, יש לגזור שמא יעשו כן גם בפסח, ויתבטל ע"י זה כל הסייג כולו. אבל אילו לא היתה גזירת החליטה פסוקה תחילה, לא היו מחמירים בזה כלל בקטניות.
אולם בתחילת דברי הסמ"ק כתב:
"שכמדומה ששמעתי על פולים שלא לבשלם בפסח, כי אם במים רותחים מתחילת נתינתם בקדרה". מנהג זה, להתיר חליטה". (שכאמור, בסוף דבריו בעל הסמ"ק מחמיר בזה) נמצא בהדיא באור-זרוע (ח"ב סי' רנו):
"וכן קטניות, מנהג להחמיר שלא לאוכלם כ"א כשנתבשלו במים רותחים. ואחר שמעתי כי מורי רבי יהודה (מפרי"ש) בעצמו היה אוכלם... ואחריו נהגו רבים להקל וכו'".
על סמך מנהג הקולא שהביא הסמ"ק בראשית דבריו כתב חת"ס (או"ח סי' קכב):
"וא"כ מיהת קליש ליה איסורא. וכי האי גוונא רגיל אנכי ללמד לאחינו בני ישראל אנשי הצבא, בכדי שיהיו משומרים מלאכול חמץ דאורייתא".
וראה עוד משנה-ברורה תנג,ז ושו"ת היכל-יצחק או"ח סי' נב.
לאחר שנמצא מיהו בעל הסברה המקילה - הלא הוא בעל האו"ז - שוב ניתן חיזוק לסברה זו, וכך כתב בשו"ת אורח-משפט (סי' קיב עמ' קכא):
אע"פ שהמרדכי מחמיר, מ"מ דעת האו"ז להקל. וידוע שלא היה הספר או"ז (שזכינו לאורו זה איזה עשרות שנים) מפורסם בין האחרונים, מפני שהיה כת"י גנוז. ובודאי, אם היו דבריו ידועים, היו מצרפים אותו להקל, לכל הפחות במקום שיש עוד סניפים - וכמו שהדין נותן לדון כן בדברי ראשונים שלא באו זכרונם על ספר מפורסם, כמבואר בחו"מ סי' כה ברמ"א, ע"ש. ועכ"פ ראוי לנו לצרף דעתו... בפרט באיסור קלוש כזה, שראוי ללכת בו אחר המקל.
מדברי חת"ס (שהזכיר רק את מה שכתב הסמ"ק בתחילת דבריו) עולה שאף הוא לא ראה את דברי האו"ז, ומסתבר שאילו היה רואה אותם היה מקל אף יותר. וע"ע באורח- משפט (סי' קיב ד"ה ובאמת) ביחס לגישת החת"ס לשינוי מנהגים בדברים חדשים.
נראה שבעל או"ז אינו יחיד בדעתו. מהדיר חי' מהר"ם חלאוה לפסחים (דף לה) הביא בשם חמד-משה (תנג,ב) תירוץ לקושית מהר"ם חלאוה על רבותינו הצרפתים (לעיל פרק א), שהם התירו קטניות (שיש בהם חשש חמץ נוקשה לדעתם) ע"י חליטה.
ואכן כתב בעל המרחשת (סי' ג) שאפילו אם מחמירים אנו בחמשת מיני הדגן שלא לחולטם, אין הדבר מחייב אותנו להחמיר כך גם בקטניות - אף שהגאונים אסרו את החליטה, "הא הטעם שהוא משום דאנן לא בקיאינן בחליטה, ואסור משום דלמא לא סליק להו דיקולא... ולא נחלטה יפה, ושמא נשאר מקום לא הורתח יפה, ויחמיץ. והא זה ודאי, אף אם לא סליק דיקולה בכל מקום, מיהו רובא דרובא ודאי חולטו יפה. אלא חישינן שאותו מקום יבוא לידי חימוץ ואינו בטל, דחמץ בפסח במשהו. ולא עוד אלא שאפשר שגם אין ששים במקומות החלוטים נגד המקום שלא נחלט יפה... אולם כ"ז רק בה' מיני דגן, דיש לחוש כנ"ל; אבל במיני קטניות, שעיקרן לא נאסרו אלא משום גזירה, שפיר יש להתיר בחליטה, דבזה אין לחוש שמא באיזה מקומות של הקטניות לא עלה יפה החליטה. דזה אינו, דמבואר בסי' תנג (ברמ"א) דאין לאסור את התערובת אם נפלו קטניות בתבשיל, ולחק-יעקב בטל ברוב, וכן עיקר... ומעתה אחרי דחשש חליטה הוא רק פן נשאר בו מקום שלא נחלט יפה, אבל עכ"פ רובא דרובא ודאי נחלט יפה, א"כ הוי רובא שלא בא לידי חימוץ, ועיקר האיסור הוא המיעוט. ובאיסור קטניות הא לא אסרן כלל תערובת ברוב, וא"כ בכה"ג בחליטה לא נאסרה כלל מיני קטניות... ולפ"ז יש תקנה לעשות את השמנים ממיני קטניות ע"י שחלטו מקודם ברותחים".
שוב הביא המרחשת דברי הרמב"ם (ה,יז) שהטעם לאיסור חליטה הוא שמא לא ירתיח יפה את המים. לפי טעם זה החשש של חימוץ הוא בכולו ולא במיעוטו, ולא שייך בזה ביטול ברוב. מ"מ כתב בעל המרחשת, שאין מקום להחמיר, כיון שקטניות איסורם רק מחמת מנהג, ודוקא בדגן חששו לחליטה, כיון דהוי ספיקא דאורייתא.
ועוד סברה להיתר הביא בעל המרחשת, והוא לפי הטעם שקטניות אסורות משום החשש דאתי לאיחלופי בדגן. אם כן, כותב בעל המרחשת:
"כיון דלא התרת לו אלא ע"י חליטה וזהירות שלא יבוא לידי חימוץ, לא שייך כלל אחלופי, משום דהוי כמו דאמרינן בפסחים (יא) "מתוך שלא התרתה לו אלא ע"י קיטוף, זכור הוא". וה"ה כאן - כיון דלא התרת לו אלא ע"י חליטה וזהירות, זכור הוא, ולא אתי לאחלופי בדגן".
בסיכומו של דבר, בעל המרחשת התיר ליצור שמן ע"י חליטה רק לפני הפסח. אנו שזכינו לאורו של האור-זרוע, שהקל אפי' תוך הפסח (מסתבר, שבעל המרחשת לא ראה את דבריו, שאל"כ ודאי היה מזכירו) נוכל להקל אף תוך הפסח. אולי אף בעל המרחשת היה מיקל כך, ומה שהתיר רק לפני הפסח, הוא משום שזו היתה השאלה שנשאלה לפניו. לכך יש לנו עוד לצרף את דעתו של החת"ס, וכשהמדובר הוא בגידול שספק אם נכנס לגדר קטניות (כגון: בוטנים, חמניות וסויה) בודאי שיש מקום להקל. ומ"מ כל שאפשר עדיף להכין הכל קודם הפסח.
ח. קטניות טריות ולחות
חיטה טריה מותר לכוססה, ואין חשש שהרוק שבפה יחמיצנה, אלא לאחר זמן רב, כמבואר במשנה (דף לט) ובשו"ע (תסו,א). א"כ, לכאורה מותר לאכול קטניות טריות וירוקות שטרם באו במגע עם מים. וכן כתב באשל-אברהם (תנג,ב בגליון):
"פולים חדשות אפשר דמותרים בפסח, מהא דקי"ל דהנודר מהירק אסור בפולים לחים. וא"כ דוקא ישנות הוי מידי דמידגן".
בברכי-יוסף (תנג,ב) הביא בשם בית-דוד, שפולים לחים מותרים; אך הוא עצמו הסתפק בזה. וע"ע מקראי-קדש ח"ב עמ' כז.
מסתבר, שהצירוף ביחד של קטניות לחות וירוקות עם חליטה (בה עסקנו בפרק הקודם, ומצאנו מי שהתיר אותה) בודאי יש להקל בו. ולכן הרוצה לאכול שעועית ירוקה וטריה לכבוד המועד, יבררם יפה לפני פסח, ויזרקם למים רותחים.
וגדולה מזאת ראיתי במרחשת (שם), שקטניות יבשות מותרות באכילה בפסח, ואין לחוש שמא נפל עליהן מים, דלא מחזיקין איסורא. ודבר זה מותר אפי' בחיטה (כמבואר בשו"ע תסז,ג). במקראי-קודש הוסיף, דכשאוכל אחד אחד אין לחשוש לתערובת דגן.
ט. קטניות במי פירות
מי פירות אם מחמיצים, נחלקו בזה המחבר והרמ"א בשו"ע סי' תסב. לדעת המחבר אינם מחמיצים, ולדעת הרמ"א יש לחוש בזה מכמה טעמים. אך בקטניות, שאיסורן הוא רק חומרא בעלמא, יש להקל, שהרי מעיקר הדין מותר לבשל אף מין דגן במי פירות. וכן פסק בשו"ת אורח-משפט (סי' קיא עמ' קיח), שאין להחמיר חומר של מי פירות גבי קטניות במקום שהם בלא תערובת מים.
אם נצרף לכאן את דברי בית-דוד שהובאו בפרק הקודם לגבי קטניות טריות, הרי שבודאי מותר יהיה לטגן קטניות טריות בשמן. כמו כן מותר לעשות 'פופקורן' לכבוד החג, כיון שמעשהו הוא ע"י טיגון בשמן (רק שיבררם היטב). על כל פנים כדאי להניחם בשמן כשהוא כבר רותח, שאז הרי זה כחליטה, ובצירוף דעת האו"ז אין מקום לחשוש בזה כלל. גם בזה, כל שאפשר להכין מקודם הפסח, עדיף.
מכל האמור לעיל יש להקל גם ב"עוגיות בוטנים" הנמכרות לכבוד הפסח, שהרי לישתן במי פירות, ועוד שהן אפויות.
י. שמן קטניות
עד כה עסקנו בגזירה על בישול הקטניות עצמן. האם גם המשקה היוצא מקטניות הוא בכלל הגזרה? הנפקא-מינה העיקרית היא לגבי השימוש בשמן קטניות בפסח.
מדברי תרומת-הדשן, שהתיר להדליק שמן של קטניות מפני שלא נהגו איסור אלא באכילה ולא בהנאה, מבואר, דשמן קטניות עכ"פ אסור באכילה. ואם כן, הרי שלמדנו מדבריו, שגם המשקה היוצא מקטניות הוי בכלל הגזרה. וכן מוכח מדברי המהרי"ל, שאסר לתלות מנורת שמן מעל גבי השולחן, מחשש שמא יטף לאוכלים. וכן מוכח מדברי הרמ"א, שכתב:
"וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם ואינם אוסרים אם נפלו לתבשיל" - משמע בפשטות שבאכילה מיהא, השמן אסור. וכן דייק בעל חיי-אדם (נשמת-אדם שאלה לג).
אולם אין דיוק זה מוסכם על כל האחרונים. במרחשת, בדונו אודות היתר שמן קטניות, כתב (שם אות ב): "שמנים הנעשים ממיני קטניות לא הוי אלא זיעה בעלמא, ולא אסירי". לדבריו, דבר שנאסר רק בתורת נדר (ומנהג איסור הקטניות אינו עדיף מנדר), המשקה היוצא ממנו מותר. הוא חולק איפוא על בעל חיי-אדם, וסובר שמשקה היוצא מהקטניות אינו בכלל האיסור.
אבל עדיין אין זה מספיק להתיר אכילת שמן קטניות, במלואו ובלשונו שהרי מבואר בסמ"ק, שאחד מטעמי האיסור הוא מחשש תערובת תבואה בקטניות, וחשש זה עומד בעינו גם בשמן העשוי מקטניות. משום כך ראה בעל המרחשת להוסיף:
לפי טעם האיסור של חשש תערובת, לענ"ד ע"כ לא אסרו אלא כשבא לבשל מהם כמו שהן בעין בפסח, דבזה יש חשש שמא לא בררן יפה. ואם אפילו בררן עד שלא נשתייר מהן אלא אחד מאלף ג"כ אסור, דחמץ בפסח במשהו. אבל, היכא דבררן יפה וטחנן ועשה מהם קמח, לענ"ד לא גרע מכל תבואה שיש בה חיטים שצמחו (כמבואר בשו"ע סי' תנג) שבוררן וטוחנן קודם הפסח, ומותר לאוכלה בפסח, משום שכיון שבררן עד שיהיה ששים בתבואה נגד החיטין שנצמחו וטחנם קודם פסח, הוה ליה לח בלח, ונתבטל קודם פסח, ושוב אינו חוזר וניעור כמבואר בשו"ע תמז,ד, ע"ש. וכיון שכן, ודאי שה"ה גם בקטניות - אם בררן יפה עד שיהיו ששים בהם נגד התבואה המעורבת בהם, וטחנן ועשה הימנו קמח, שפיר מותר לאוכלו בפסח, שאין בזה שום חשש כלל. וא"כ מכ"ש אם עשה מהם שמנים, דהוי לח בלח ממש, דודאי מותר כה"ג בפסח.
הרי לפי דבריו, המשקה היוצא מהקטניות לא נכלל בגזירה.
אבל עדיין עלינו לישב דברי תה"ד, מהרי"ל והרמ"א, שלכאורה משמע מהם שיש איסור באכילת שמן קטניות את זאת יישב בעל המרחשת, שדעתם להחמיר רק בשמנים שלא נזהרו לבררן יפה קודם הפסח, ובהם יש חשש שמא לא היה ששים כנגד החמץ שאולי מעורב בהם קודם לפסח.
ואכן מדברי הרמ"א בדרכי-משה עולה שלא מדובר בשמן שנעשה במיוחד לשם פסח, וממילא לא נתברר מפני חמץ שאולי מעורב בו, שכן לשונו היא: "ואין לחוש שמא יטיף השמן על האוכל... ואין לאסור מכח חשש שעשו חמץ באותן כלים שעושין בהן השמן".
גם בשו"ת באר-יצחק (יא), בשו"ת מהרש"ם (ח"א ס' קפג) ובשו"ת אורח-משפט (שם) כתבו שהרמ"א מיירי באופן שלא בררו יפה או שלתתו אותם במים (וכן יש להסביר בדברי הגר"ז סעי' ה).
ומעתה, לפי דבריהם נסתרו כל הוכחותיו של בעל חיי-אדם שיסד את דינו על דברי תה"ד. ממילא, כל שבררו את הקטניות היטב לפני פסח, מכל חשש תערובת ונזהרו מלתתן במים, או שחלטם, אין במשקה היוצא מהן (כגון שמן) כל חשש איסור (וע"ע במקראי-קודש עמ' רה בהררי-קדש, שמצא סתירה בדברי החיי-אדם).
עוד סברה להקל הובאה בשו"ת באר-יצחק (סי' יא), שבדברים שנאסרו משום "אתי לאיחלופי" (שהוא אחד מטעמי האיסור של קטניות בפסח) לא שייך להחמיר כשעושה מעשה המוכיח שהוא מודע לחשש. ראייתו היא מגזירת תקרה שבסוכה (סוכה טו) –
"דאם מפקפק אחת מהנסרים ומסכך בהם, אף ביש בהם רוחב ד טפחים, עם כל זה לא שייך בזה גזרת תקרה דבטלה בהכי... כיון דעביד מעשה המוכיח שהתקרה פסולה לא גזרו ביה... וליכא למיגזר משום זימנא אחרינא, שהרי המעוות תיקן, ומכ"ש שלא יעוות... אלמא בגזרת חז"ל היכא דעושה מעשה המוכיח דידע הפסול לא גזרו בזה אטו זה... וכ"ש בגזרת הגאונים (קטניות). ובפרט דהא חשש רחוקה לחוש דיבוא לאכול חמץ בפסח, המבואר בתורה בפירוש שלא לאכול חמץ. כל שכן דיש להקל בזה דהיכא דעשה מעשה המוכיח, ובירר מקודם בפסח הדגן מן הקטניות... דודאי כיון דעשה מעשה המוכיח לזה לא שייך בזה גזרה כלל... ומנא לן דגזרו בכהאי גוונא... אין לדחות ראיה זו מסוכה, דשאני הכא, דבגזרת תקרה שבעל הבית היושב בסוכה יודע מעצמו שתקנה, משא"כ ביי"ש ששותים ממנו אחרים - דהא התם בסוכה ודאי דמותרים גם אחרים לצאת ידי חובת סוכה בסוכה זו שבעל הבית פקפק א' מהנסרים לשם הכשר סוכה. וא"כ ה"ה בנידון דידן דמותרים גם לאחרים לשתות, משום דזה לא נכנס כלל מעולם בגזרה שגזרו".
עוד כתב שם, שגם הטירחא של הכשר ונקוי כלים לשם הפסח נחשב למעשה המוכיח. לפי סברה זו כתב, שגם כל קמח קטניות שנעשה לשם פסח אחר שבררו אותם, שרי.
במקראי-קודש (עמ' רה) צרף הרצ"פ פרנק זצ"ל את סברת באר-יצחק להלכה להקל בשמן קטניות (של בוטנים), "אם נעשו לכתחילה 'בהכשר' לשם חג הפסח 'ונבררו' מחשש תערובת דגן היטב". בהררי-קודש שם הוסיף, שעדיף שלא יבוא עליהם מים, אף כי, כאמור, לדעת באר-יצחק עצמו אין צורך בזה.
על פי רוב כל השמן הנאכל אינו נאכל אלא בתערובת. ממילא ניתן להוסיף עוד סניף לקולא, והוא דברי בעל פרי-חדש, שהתיר לבטל קטניות לכתחילה (ראה לעיל פרק ד), והרי מוצרי המזון שמעורב בהם שמן קטניות נוצרו עוד קודם לפסח. בודאי לדינא שומעים אנו לדברי המקלים - חדא, דרבים הם; ושנית, שנסתרו דברי המחמיר. ובפרט בדין זה דאינו אלא חומרא בעלמא, ושי"ל שבכה"ג לא היה בכלל המנהג, הבו דלא להוסיף עלה כמ"ש החק-יעקב, ובדבריהם הלך אחר המקל. ולפ"ז כל שמן הנמכר בחניות לפני הפסח, אשר נדפס עליהם 'כשר לפסח', מותר לאכילה אפי' לנוהגים איסור בקטניות.
ומכ"ש בשמן ממיני הקטניות שיש לגביהם ספק כגון שמן סויה, כותנה או חמניות, אין סברא להחמיר בזה כלל. וביחוד שמן סויה, שהוא השמן הזול, יש להקל בו, שהרי התורה חסה על ממונם של ישראל, ואיך נעמוד בדין לפני דיין האמת אחר שגרמנו לישראל קדושים להוצאות מיותרות, במקום שאין סברא להחמיר. ובפרט בימי החג שההוצאות מרובות למען יוכלו להרבות בכבוד יו"ט.
יא. הגדרת מיני הקטניות
מה הם המינים שכללו בגזירת הקטניות? הסמ"ק הזכיר פויי"ש (מלה בצרפתית, וכנראה זהו החומוס), פולי (פולים), ריי"ש (אורז), עדשים ושומשמין. תרומת-הדשן הזכיר בנוסף גם זרע קנבוס ופשתן. בחק-יעקב ובחת"ס נזכר טירקישן וויץ (תירס), ויש (חק-יעקב אות ט) שהזכירו גם את הקימל והכמון. מאידך גיסא הזכירו מינים שאינם בכלל הגזירה - כגון, הרמ"א כתב שזרע אקלינא, וענים אלינדר אינם מיני קטניות ומותרים.
לקטניות יכולה להיות הגדרה בוטנית, כמו זו שבה נעשה שימוש בהלכות כלאים. אך יתכן שבגזירת הקטניות כלולים רק אותם המינים שהיו בזמן שנגזרה הגזירה, ושלגביהם שייכים החששות שהזכירו הפוסקים, דהיינו: מינים שעושים מהם פת או מעשה קדירה; והוי מידי דמדגן (שנאספים בכרי כדגן); ושמצוי בהם תערובת חיטה. שאר מינים, אף אם נקראים קטניות, מותרים.
בסמ"ק כתב שהגזירה לא חלה על כל הירקות, "כגון כרוב וכרישין וכיוצא בהם, שהללו לא דמי כלל לדגן, ולא אתי לאחלופי". אך מאידך גיסא כתב: "מנהג הגון להזהר בכל הקטניות כדפירשתי, ואפילו מחרדל, דהוי מידי דמידגן", מלשון זו דייק הרב ש' גרוסמן בספר "סידור פסח כהלכתו" (טז,א הע' 2 - עמ' קפב):
"ונהגו שלא לאכול כל מיני קטניות... דאסרו כל מה שנקרא קטניות. ולכן גם מינים שלא היו בזמניהם אסורים, וכל סוגי הקטניות שלפי הבוטניקה מוגדרים כקטניות – אסורים".
ברם לשון הסמ"ק היא: "ומנהג הגון להזהר בכל הקטניות כדפרשתי" - המלה 'כדפרשתי' באה לצמצם את חלות ההגדרה "כל הקטניות" שנכתבה קודם לכן, וכלל בה רק אותן קטניות שפירש בשמן לעיל. אמנם את התוספת שכתב הסמ"ק, "אפי' מחרדל משום דהוי מידי דמידגן", אפשר להבין בשני אופנים:
א. גם חרדל הוא מין ממיני הקטניות, ואעפ"כ כדי לכוללו בגזירה יש צורך להביא טעם לכך, ובמקרה החרדל הטעם הוא "דהוי מידי דמידגן". לפי"ז אין להכליל בגזירה כל מין ממיני הקטניות, אא"כ שייך בו הטעם לאיסור.
ב. חרדל אינו מין ממיני הקטניות, ואעפ"כ אף הוא נכלל בגזירה משום "דהוי מידי דמידגן". אילו היה מין ממיני הקטניות היה נאסר אף ללא טעם זה. הרב ש' גרוסמן אכן סובר כאופן זה, ומכאן שלא רק מיני הקטניות כולן נאסרו, אלא אף כל מין אחר ששייך בו טעם האיסור שבקטניות, אף אם הוא עצמו אינו ממיני הקטניות.
אולם אף לפי ההבנה השניה, אדרבה, מכאן מוכח שלא ההגדרות הבוטניות הן הקובעות, אלא תקיפותם של הטעמים - במקרה החרדל: דהוי מידי דמידגן - אך כל עוד לא קיים הטעם, אין לאסור, אפילו אם המין מוגדר באופן בוטני כקטניות.
נמצא איפוא שהטעמים שנאמרו לאיסור מלמדים, שרק אותן קטניות ששייך בהם טעמים אלו הן שיכולות להיכלל בגזירה. כך עולה מדברי מור-וקציעה (סי' תנג) המתיר שבת, קצח וכוסבר, שהם מיני תבלין "ואע"ג דדמו קצת לדגן, מ"מ משונים הם בתואר וידועים לכל וניכרים בשמם וטעמם וצורתן". כן מוכח מספר המנהגים לרבינו איזק טירנא, שהתיר "קומון הנקרא קמיל... אפי' למאן דאסר בכל מיני קטניות מטעם גזרה... דאתי לאחלופי... וגם מין דגן הוא... מ"מ מותר, דיש בו ריח ולא אתי לאחלופי." וכן יש לדייק מלשון הגר"ז בשו"ע שלו (סע' ד), "ולא נהגו איסור אלא במיני קטניות שהתבשיל הנעשה מהם מתחלף בתבשיל הנעשה ממיני דגן שהם דומים זה לזה, ששניהם נקראים מעשה קדרה".
מטעם זה היו שהתירו את הבוטנים, אע"פ שמבחינה בוטנית הם ממשפחת הקטניות, אך מ"מ אינו מידי דמידגן, וגם לא עושים מהם מעשה קדירה (הרב פרנק, מקראי-קודש עמ' רד). וכן הקלו בחמניות, מפני שלא עושים מהם מעשה קדירה או פת (שו"ת בית-שערים או"ח סי' רטו).
יתר על כן: אף אם נמצא בימינו מין שטעמי הגזירה שייכים בו (כגון: רגילים לעשות ממנו קמח), אבל מין זה לא היה מוכר כשנגזרה הגזירה, גם אז אין לאסור מין זה. כך השיב הר"מ פיינשטיין (אגרות-משה או"ח ח"ג סי' סג) לשואל שרצה לאסור בוטנים מפני שעושים מהם קמח באיזה מקום, וגם נזרעים בשדות כשאר מיני קטניות. תשובתו היא:
"אין זה ענין כלל, שכל הדברים העושין מהם קמח נאסרו ממנהג זה. דאין לך דבר העושין ממנו קמח כתפוחי אדמה... ומעולם לא חשו לאסור זה. וכן הטעם שמיני חיטים מתערבין בהם... אינו כלל, דהא... עניס וקימעל... דקשה לבודקם... ומ"מ לא אסרום כמפורש ברמ"א... אין לנו בדבר, אלא מה שמפורש שנהגו לאסור, וכן מה שידוע ומפורסם... כיון שלא תיקנו בקבוץ חכמים לאכול דברים שיש חשש שיתערב בהן מיני דגן ודברים שעושין מהם קמח, אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים, לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו, ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויים אז, שלכן תפוחי-אדמה, שלא היו מצויין אז, כידוע, ולא הנהיגו ממילא לאוסרם, אינם בכלל האיסור... אף שיש אותו הטעם ממש... וכשנתרבו תפוחי אדמה לא רצו חכמי הדור להנהיג לאוסרן, אולי מפני הצורך, ואולי מפני שהטעמים קלושים... לא רצו להוסיף לאסור עוד המינים שניתוספו אח"כ. רק אי אפשר להתיר מה שכבר נהגו לאיסור".
מטעם זה נראה שסויה, אף שנתרבה מאד השימוש בה בשנים האחרונות, מכל מקום כיון שלא היתה מוכרת לדורות שבהן נגזרה הגזירה, אין לאוסרה מחמת קטניות. וכן מורה לרבים מו"ר ה"ר דב ליאור, רבה של קרית-ארבע וראש-הישיבה בה (4).
המינים המצויים בימינו ונזכרו אצל הראשונים ככלולים בגזירה, הם: אורז, דוחן, פולין ועדשים (סמ"ק, ועי' שו"ע הגר"ז סע' ג); שומשום (תה"ד, ועי' מרחשת סי' ג) וחרדל (רמ"א תסד) (5).
תירס נאסר אף הוא (חק-יעקב ס"ק א, חת"ס או"ח סי' קכא וערוך-השלחן תנג,ג) כנראה משום שהיו עושים ממנו קמח. כמו כן נאסר החומוס (שו"ת רב פעלים ג,ל).
בחמניות נחלקו האחרונים - במרחשת (סי' ג) החמיר, ובשו"ת בית-שערים (או"ח סי' רטו) נטה להתירם.
בוטנים - במקראי-קדש הסכים שמעיקר הדין מותרים, אלא שנהגו להחמיר. באגרות-משה הקל בהם. נראה שהמנהג קובע, ויתכן שהתרת נדרים תועיל למי שנהג להחמיר.
סויה - בספר "סידור פסח כהלכתו" הנ"ל אסרם, אולם, כאמור, משתמע מדברי אג"מ שאינם אסורים. יצויין, כי ביררתי בחברת "שמן", ונאמר לי שבתהליך הייצור של שמן-סויה עוברת הסויה קליה בחום (וראה על כך לעיל פרק ו), וכמו"כ אין הסויה באה במגע עם מים בתהליך הייצור.
שעועית ואפונה - לט"ז (תנג,א) י"ל שאסור כחרדל, מפני שהם בשרביטים, וכן החמיר ב"סידור פסח כהלכתו" - לטעמו שהוי מצד הבוטניקה כמין קטניות. אבל כאמור אין זה מוכרח. ומ"מ אם הם טריים ויבשים אין להחמיר בהם כנ"ל, וכש"כ בחליטה.
כותנה - בשו"ת מנחת-יצחק (ח"ג סי' קלח) החמיר, אולם במקראי-קודש הקל.
תפוחי-אדמה - בנשמת-אדם סי' כ נטה להחמיר, אך האחרונים דחו דבריו, ופוק חזי מה עמא דבר, שלא שמענו מי שיחמיר בהם.
כבר ביארנו לעיל, שבכל המינים שיש בהם ספק או מחלוקת, יש להקל במוצרים שרק מעורב מהם מעט מלפני פסח. וכן יש להקל בשמנים שלהם, כגון שמן סויה או כותנה. וכמו כן ודאי שאין להחמיר במינים שיש בהם ספק כאשר הם קלויים, אפויים או חלוטים. ולכן יש להתיר חמניות ובוטנים קלויות.
יב. חומרות בפסח
כבר כתב היעב"ץ (בתש' ח"ב סי' סה), שבכל יום מתחדשות חומרות חדשות בדיני פסח, אך כתב שאין הציבור יכול לעמוד בזה. בכל זאת נהגו המוני העם, ישראל קדושים, בחומרות רבות. משום כך יש שעשוי לשאול: למה נקל כ"כ בדיני קטניות, הרי סוף סוף חג הפסח הוא רק לימים ספורים, מה בכך ששבוע ימים נחמיר על עצמנו גם בדבר שיש בו צדדים להקל ע"פ הדין?
בעיני מחשבה זו היא טעות חמורה, ומן הנכון לבאר מה הן דרכי ההוראה באשר לחומרות שלא מן הדין.
כבר לימד אותנו הרא"ש (נדה פ"י סי' ג) כלל חשוב בהוראה:
"אין לנו אלא מה שמוצאין אנו בהש"ס. אם אדם חשוב מרוב ענותו ופרישתו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה, ינהג מדת פרישותו לעצמו; אבל לא ניתן לכתוב בספר להורות בו לדורות הבאין... כ"ש שלא יורה אדם להחמיר מדעתו, אם לא שיביא ראיות ברורות מן הש"ס".
וע"ע בתשובות הרא"ש (ב,יז) שכתב: "הבא להחמיר, עליו להביא ראיה ברורה וחזקה, כי התורה חסה על ממונם של ישראל".
למדנו מדבריו שני כללים. ראשית, אדם הרוצה להחמיר לעצמו, יבדוק עצמו האם באמת כונותיו לשם שמים ועושה רק מחמת מידת פרישות וענוה. ודאי צריך אדם כזה להשוות מידותיו, ובכל עניניו לנהוג בפרישות וענוה שוה (עי' ט"ז או"ח תעג,ו). המבחן לבדוק אם אכן ליבו לשם שמים, יכול להיות בכך שהוא מסתיר חומרותיו והנהגותיו משאר בני אדם. כ"כ החיד"א במחזיק-ברכה (תסז,ה) שאף שכל אחד מחמיר לעצמו בהלכות פסח כאשר תאוה נפשו, את הצנועים חכמה להחמיר בביתו ובחומותיו, וכל שיכול יתחמק מלגלות מסתריו לבני אדם. מכאן, שאדם שאינו מצליח להסתיר חומרותיו שנוהג על עצמו, אלא הולך ומתפאר בהם, מעיד על עצמו שאינו מהפרושים שהתירו לו להחמיר על עצמו.
שנית, רק לעצמו מותר לו לנהוג כך, ואסור להורות לאחר חומרא שלא כדין. כבר הזהירו על כך רבים מהאחרונים - עיין שו"ת חקרי-לב (חו"מ מהדו"ב דף קפ סע' ז) שכתב: "ולדידי חזי לי, דדוקא ת"ח בביתו רשאי להחמיר על עצמו נגד מרן, אבל דיין ומורה צדק אינו רשאי להורות נגד מרן." ועיין בית-יוסף יו"ד סי' תמז בדין נטל"פ, שכן נהג המהר"ם להחמיר על עצמו, ולהורות לאחרים להקל.
בשו"ת בתשובה מאהבה (ח"א ס' קפא) כתב, שמי ששגג והורה לאיסור לאחרים שלא כדין, חמור עונשו ממי ששגג והורה להקל שלא כדין - שהאחרון חטא בין אדם למקום ושב ורפה לו; אבל הראשון חטא בחטא שבין אדם לחבירו, שאפילו יום הכיפורים אינו מכפר.
בנושא שאנחנו עסוקים בו במאמר זה - קטניות - כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח-משפט (סי' קיב עמ' קכג), שעיקר הנטיה לחומרות יתרות במה שיש דרך סלולה ע"פ דרכי התורה להקל, אין זה מילי דחסידותא כלל, אלא זו מדה של המתרחקים מפנימיות התורה. בודאי שנכונים הדברים כאשר מחמת חומרא זו יאבד ממונם של ישראל. אז בודאי יתן המורה ע"כ את הדין, וכמ"ש הרא"ש בתש', שהרי התורה חסה על ממונם של ישראל.
וכן עיין בשו"ת יביע-אומר (ח"ב כג,יג) שכתב:
"ואמינא ולא מסתפינא, כי המורה לאחרים להחמיר, ולא ביש ליה על דאמר על מותר אסור, אלא שסופו לומר על אסור מותר." וטעמא דמילתא, מפני שאדם המורה שלא כדין להחמיר, הרי הוא מתרחק ממדת האמת, וע"כ נותן לעצמו מקום להכשל גם לקולא, ח"ו. ועיין עוד בספר חזון-עובדיה (עמ' סד הערה כו) שכתב: "ולא מן השם לאבד ממונם של ישראל ולהעמיס עליהם חומרות שלא מן הדין שלא קבלו לא הם ולא אבותיהם, כי אנן בדידן נקטינן כהוראות מרן בכל דבריו".
בענין זה ראיתי סיפור מרגש על רבי אברהם אבוש, רבה של פרנקפורט (מובא בספר שרי המאה ח"א עמ' 195), שפעם אחת באו לפניו השוחטים של פרנקפורט, בדין שאלה בריאה שהרמ"א החמיר בה. והיה הדבר בערב חג, וגם היה הפסד מרובה לטבח העני. חברי בית הדין הורו להחמיר ולהטריף, אולם רבי אבוש היה בדעתו להקל. תמהו חברי בית הדין ואמרו: איך אפשר להתיר ולהכשיר נגד דעת הרמ"א? ענה רבי אברהם אבוש ואמר: נוח לי לאחר אריכות ימי ושנותי, שיהיה לי דין תורה עם הרמ"א וחבריו, ולא עם הטבח העני הזה. הטבח הוא איש פשוט, וקשה יהיה לי להתוכח עימו לפני בית דין של מעלה, אם יתבע אותי לדין על שהטרפתי את בהמתו וגרמתי לו הפסד מרובה. ברם, עם הרמ"א וחבריו, מובטחני כי כשאציע, לפניהם את ראיותי, אבוא עמם לידי הסכם.
בח"ו משרי-המאה (עמ' 112) מספר הרי"ל מימון, שבעת שהסמיכו הרב יחיאל עפשטיין (בעל ערוך-השולחן) ביקש ממנו, שילמד אותו אורחות חיים בהנהגת הרבנות. אמר לו הרב עפשטיין:
"כשתבוא לפניך שאלה באיסור תורה, עליך לחשוב מקודם כי שאלה זו בחזקת היתר עומדת. ורק לאחר שתעיין בראשונים ולא תמצא איזה צד היתר, מחויב אתה לאסור. ולדאבוני מכיר אני כמה רבנים, והם גדולי תורה, אבל משום שיראתם קודמת לחכמתם, הם דנים בראשונה על שאלה מתוך השקפה שיטתית שהיא בודאי טריפה ואסורה, ועל ידי זה הם נכשלים כמה פעמים להפסיד ממון של ישראל שזהו חטא יותר חמור מעבירה שבין אדם למקום".
לאור הנזכר, ולאחר שהעליתי לדינא, ע"פ דרכי התורה והפסיקה, מה שמותר בגזירת הקטניות, איך נבוא להחמיר שלא מהדין?!
יג. סיכום
1. אין כל איסור בקטניות קלויות או חלוטות. נהגו איסור רק בקטניות מבושלות במים. יש עדיפות לקלות או לחלוט הקטניות לפני הפסח.
2. אין איסור בקטניות טריות שלא באו במגע עם מים. עדיף לבשלן בחליטה או לטגנם בשמן רותח.
3. עיקר לדינא להתיר אכילת כל שמן העשוי מקטניות (שמוכשר לפסח), ובפרט יש להקל בשמן סויה.
4. לא גזרו על קטניות שנתערבו והתבטלו ברוב. לכן מוצרי מזון (הכשרים לפסח) המכילים מעט קטניות, הבטלות ברוב, מותרים באכילה - בפרט אם מעורב בהם שמן קטניות בלבד.
5. מותר להאכיל קטניות לקטנים, וה"ה לחולים.
6. מותר לאכול תבשיל שבושל בכלי שבשלו בו קטניות בו ביום.
7. מותר להשהות קטניות בבית בפסח, וא"צ לחשוש שמא יתערבו, או שמא יאכלם בטעות.
8. אין מנהג אלא במינים שגזרו עליהם בלבד, ואין להחמיר במינים נוספים, כגון סויה.
_______________
* עיבוד מתוך מאמר מקיף שנכתב על אותו נושא.
1 פעולה זו נקראת "חליטה".
2 פי': נאספים לכרי, כדאיתא בנדרים נה,א, דקרי לקטניות מידי דמידגן.
3 דמה שזהו החומוס.
4 קבלתי ממנו בכתב את הדברים הבאים, הנוגעים לחיבור זה: "הריני לציין בשמחה את קבלת הקונטרס שלך, הדן באיסור קטניות בפסח לעדות אשכנז. נהנתי מאד מטיב העבודה שלך ומגודל היקיפה, וביחוד מהקליעה הנכונה לאמיתה של תורה, כפי שמוצאת את ביטויה לאורך כל החיבור. אין לי ספק שראוי החיבור הזה לעלות על שולחנם של מלכים - מאן מלכי רבנן - ותזכה שיפוצו מעינותיך חוצה לזכות את הרבים".
5 הט"ז (תנג סוף ס"ק א) כתב שזהו מפני שהם בשרביטים. וצ"ע, שבסמ"ק מבואר שהטעם הוא מפני שהוי מידי דמידגן.
תוקן על ידי - נישטאיך - 11/04/2006 12:09:48
 |
|
|
....
!! 
