דעת תורה - חזרת הנבואה לישראל (יוסף דן)
מאמר של פרופ' יוסף דן מאתר הארץ:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=414302&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
דימויה של החברה החרדית בישראל, הן בעיני החרדים עצמם והן בעיני הציבור המסורתי והחילוני שמחוצה לה, הוא של קהילות שהשמרנות והדבקות במסורת קדומה הן עיקר מהותן. המתבוננים בחברה זו רואים במנהיגיה אנשים הנאבקים בכל מאודם, לעתים בחירוף נפש, נגד כל חידוש והתחדשות. החרדים טוענים כי דרך חייהם ומערך אמונותיהם הם אלה שהנחו את עם ישראל בכל הדורות, מאברהם אבינו עד היום, ורבים בציבור החילוני נוטים לקבל קביעה זו. מתוך כך נסתרים מעינינו תהליכים עמוקים של תמורה וחידוש המתחוללים בחברה זו, הן מתוך כוחות פנימיים הפועלים בקרבה, הן בהשפעתה של המודרניות, והן בגלל התמורות ההיסטוריות שעם ישראל חווה בדורות האחרונים, ובמרכזן השואה והקמת מדינת ישראל. הדברים הבאים נועדו להצביע על תמורה רדיקלית ומפתיעה המתחוללת לאחרונה בחברה הדתית והחרדית במדינת ישראל, תמורה המשנה בצורה רבת-משמעות את מעמדה של המנהיגות הדתית בעם ישראל.
המסורת הרעיונית של עם ישראל, על שכבותיה ודורותיה, פותחת לפנינו אופקים נרחבים של הגות ועיון, תרבות והשראה רוחנית ודתית, אך עם זאת היא מטילה מגבלות וחוסמת דרכים. יש בה, בעת ובעונה אחת, הצבעה על כיוונים אין-סופיים, ומאידך גיסא - התראה מפני הבלתי מקובל והבלתי רצוי. חלק ממגבלות אלה קבועות מימי המקרא עד ימינו, וחלק התפתחו והתגבשו במהלך ההיסטוריה. אחד התחומים העיקריים שבהם ניתן לומר כי רב האסור על המותר הוא תחום המנהיגות הדתית. בתחום זה התגבשו ביהדות, כבר בתקופה הקדומה, מגבלות חמורות שתוקפן קיים ועומד עד היום.
הקשר בין האדם לאלוהיו בתקופת המקרא התבסס במידה מכרעת על הנבואה. האל התגלה לבחיריו - מאברהם ועד משה, משלמה ועד יחזקאל - והורה להם, בדיבור ובמחזה, את שעליהם להורות לעם כולו. במשך תקופה ארוכה ומגוונת ניתנה הסמכות להבאת דברו של האל אל הציבור ואל מוסדותיו - המלכים והכוהנים - בידי הנביא הנבחר על ידי האל ונשלח מטעמו להורות לבני אדם את אשר יעשו. מטעמים שאינם מוסברים במסורת, ואינם מובנים כל עיקר להיסטוריונים, באה תקופת הנבואה אל קצה, וחז"ל קבעו כי חגי, זכריה ומלאכי הם "סוף נבואה". היה זה כנראה תהליך שהתחולל בימי הבית השני ולא התקבל מיד על דעת הכל, ואולם במשך הזמן נקבעה האמונה כי בראשית ימי הבית השני נסתלקה הנבואה מישראל. עובדה היא, כי מאז ועד היום - 2,500 שנה - לא קם בישראל נביא שסמכותו מקובלת. אף כי רבים היו בישראל שומעי בת קול, חוזי חזיונות, ואף מכונים בתואר "נביא", הנבואה כסמכות דתית לא התקבלה בישראל (נתן העזתי, נביאו של שבתי צבי, הוא יוצא מכלל זה, ובסוף המאה ה-17 התקבלה סמכותו בחוגים רחבים; אך תנועתו הוגדרה במסורת כמשיחיות שקר ונבואתו - כנבואת שקר).
סוף הנבואה הותיר אחריו אפיק עיקרי של הנהגה דתית בשלשלת הסמיכה הרבנית, שראשיתה במשה רבנו והיא נמשכת והולכת לאורך הדורות. הרב המוסמך הוא המנהיג הלגיטימי ומורה ההוראה היונק את כוחו ממסורת שראשיתה בהר סיני. המסורת מספרת על מאמציהם של חכמים לקיים את הסמיכה בתקופות של גזרות ותלאות, והיו שקידשו את השם על מנת לשמור עליה. אך למרות זאת, בשלהי העת העתיקה נקטעה שלשלת הסמיכה. קיימת מחלוקת מתי, כיצד והיכן אירעה הקטיעה, אך אין חולק כי היה זה לכל המאוחר בשלהי תקופת הגאונים, ומאז ועד היום הכינוי "רב" הוא כינוי אנושי ולא המשכה של שלשלת אלוהית והשראה אלוהית.
זה למעלה מאלף שנה, הסמיכה לרבנות היא חיקוי חיצוני אנושי של הענקת ההשראה האלוהית למנהיג הדתי, וממילא סמכויותיו של הרב הבלתי-מוסמך או המוסמך-לכאורה מצומצמות לאין שיעור לעומת הסמכויות שהעניקה הסמיכה המקורית. דיני נפשות, מלקות וקנסות הופקעו מידיו של בית הדין נעדר הסמיכה, ובעיקרו של דבר - קבלת דינם של רבנים היא ביטוי לרצונו של האדם, ולא קבלת חיוב אלוהי מובהק. הרמב"ם קבע כללים לחידושה של הסמיכה בעידן הגאולה, והיו חכמים שניסו לחדשה - ידוע בייחוד ניסיונם של חכמי צפת בשנות השלושים של המאה ה-16, שעורר מחלוקת קשה ודעך כעבור דורות מעטים. גם שר הדתות בממשלת ישראל הראשונה ומנהיג תנועת המזרחי, הרב יהודה ליב הכהן מימון (פישמן), ניסה לחדש את הסנהדרין בירושלים מיד לאחר הקמת המדינה. הוא כתב מאמרים, הניח אבן פינה לבניין הסנהדרין, כתב ספר - וכל מכריו ומוקיריו התעלמו מכך בנימוס אך בהחלטיות. משמע, המנהיגות הדתית, לפחות מאז תקופת הגאונים, היא פרי אישיותו, דעותיו, כוחו והשפעתו של כל מנהיג ומנהיג, ולא תוצאה של תואר מסוים או של בחירה אלוהית. הציבור היהודי הוא שבחר למי להאזין ואת מי לקבל.
יש לציין כי התואר "רב" איננו מבטא מנהיגות דתית כוללת. הרב הוא בקי בהלכה היכול לייעץ בענייני ההנהגה הדתית, הן זו שבין אדם למקום והן זו שבין אדם לחברו, בחינת מי שמפרש ומיישם את הוראותיה של ההלכה למקרים הפרטיים שבחיי היום-יום. התואר "רב" איננו מקנה שום סמכות חברתית שמחוץ לפרשנות ולפסיקה על פי ההלכה. היו רבנים רבים בתולדות ישראל שקנו מכוח אישיותם וגודל רוחם עמדת מנהיגות חברתית נרחבת יותר, אך זו נוספה על כישוריהם הרבניים ולא נבעה מהם. רוב הרבנים בכל הדורות מילאו את תפקידם כמורי הלכה במשמעות המצומצמת, והשאירו לאחרים את הטיפול בצרכים החברתיים והפוליטיים של הקהילה. התודעה כי סמכותה של הרבנות היא וולנטרית, וכי ההשראה האלוהית נסתלקה ממנה משעה שנקטעה שלשלת הסמיכה, היתה מושרשת עמוק בלבותיהם.
יוצאת מהכלל היא מנהיגותו של הצדיק החסידי. חסידות הבעש"ט, שהתבססה בשלושת דורותיה הראשונים על מנהיגות דתית כריזמטית שנבעה מכוחם הרוחני של מייסדיה, גיבשה בשלהי המאה הי"ח ובראשית המאה הי"ט את תורת הצדיק, שקיבעה מנהיגות שושלתית העוברת בירושה מאב לבן (או אב לחתן) זה כמאתיים שנה. הצדיק נערץ על ידי בני עדתו כדמות על-אנושית, הקשורה קשר מיסטי עמוק עם עולם האלוהות מחד גיסא ועם נפשותיהם של בני העדה מאידך גיסא, והוא משמש מתווך בין האלוהות לאדם, ומורה הוראה בענייני יום-יום ובענייני הנהגת הציבור מכוח ההשראה האלוהית העוברת לאחר מותו לבנו. עבודת האלוהים החסידית מתווכת על ידי הצדיק, והוא עומד במרכזה של החוויה הדתית החסידית. הוא מכונה "רבי", אך אינו צריך להיות רב, ורבים מן הצדיקים לא היו רבנים; הוא צריך להיות בנו של צדיק, כפי שנקבע כבר בראשית המאה הי"ט - "אין צדיק אלא בן צדיק". למותר לתאר את ההערצה המופלגת ואת הציות המוחלט של החסידים לצדיקיהם.
דווקא לנוכח תופעה מרשימה זו בלטה בדורות האחרונים העובדה שהיהדות הלא-חסידית לא מיסדה מערכת מנהיגות הניזונה מקשר ישיר עם האלהות. קמו לה מנהיגים נערצים מאוד, הן בקהילות האשכנזיות והן בקהילות הספרדיות, אך לא נוצרה שיטה המעניקה באופן ממוסד כוח הנהגה והוראה הנשען על קשר ישיר עם מקור הסמכות הכולל, האל עצמו.
אבל נראה שאנו ניצבים עתה בעיצומו של תהליך, שבו משתנה התמונה הזאת מכל וכל. בשנים האחרונות קונה לה אחיזה התפישה, כי יש דרך אחרת שבה יכול מנהיג דתי יהודי להגיע למגע עם האל, לדעת את רצונו ואת כוונותיו ולהודיע לשומעי לקחו את דבר ה' - "דעת תורה". נושא זה זכה לשורה של מחקרים מפורטים ומעמיקים בשנים האחרונות, שהצביעו על שורשיו באידיאולוגיה של אגודת ישראל בעיקר בפולין (אך גם בהונגריה) בראשית המאה שעברה. "דעת תורה" שימשה בעיקר את החוגים שגיבשו את הפעילות הפוליטית של החרדים באירופה והקימו את "מועצת גדולי התורה" של אגודת ישראל. הנטייה היתה לייחס את תוקפה של "דעת תורה" לחוות דעת קולקטיווית של קבוצת רבנים, ופחות לדעתו של חכם יחיד, אם כי גם תופעות כאלה אירעו בדורות האלה. תפישה חדשה זו השתרשה בארץ-ישראל בעיקר בקרב הרבנים ה"ליטאיים", המתנגדים, ראשי הישיבות והממסד הרבני (כנראה בעיקר בסביבתו של הרב אליעזר ש"ך), והתקבלה בברכה על ידי חלק מן הממסד הרבני הספרדי (הדבר איננו רלוונטי לעדות החסידים, שכן צינור ההתקשרות שלהם עם האל נקבע כבר לפני מאתיים שנה, בתורת הצדיק שפיתחו).
"דעת תורה", לפי המשמעות המיוחדת המתגבשת בשנים האחרונות, היא פסיקה רעיונית של רב בתחומים שאינם הלכיים, וללא מערכת הנמקה הלכית. לגבי הפסיקה ההלכית קיימת מסורת מוצדקה של דרכי ההתדיינות ופסיקה; "דעת תורה" היא תחום שאין לו מסורת של דרכי התדיינות ופסיקה, והדברים משמשים בעיקר בתחום הפוליטי, האישי והרעיוני. בימינו מתפשט יותר ויותר הנוהג שלכל פוליטיקאי דתי (ולעתים גם לפוליטיקאים שאינם דתיים במלוא מובן המלה) יש רב ויועץ, המנחה אותו, מכוח השראה אלוהית, בענייני יום יום: להצטרף לקואליציה או לאו, לדרוש תיק זה ולא תיק אחר, להצביע בעד או נגד סעיף זה בתקציב וכיוצא באלה. אין הוא עושה זאת מכוח משמעותו של פסוק או מאמר חז"ל, אם כי יכול הוא לעטר את דבריו בדרשה קצרה. התוקף לדבריו הוא האמונה כי אדם זה, מכוח התורה שלמד ותואר הרבנות שניתן לו, הוא בן בית בעולם העליון ודעתו מיוסדת על קירבתו אל האל.
תופעה זו קנתה לה אחיזה ביהדות הלא-חסידית רק בשנים האחרונות, ועדיין לא נתגבשו תוויה והנמקותיה. מעט נכתב על כך בחוגי החרדים, ורק לאחרונה החלו להופיע מחקרים רעיוניים והיסטוריים על שורשיה. קשה לדעת בשעה זו אם המדובר בתופעה שולית, או בראשיתה של תמורה מרחיקת לכת ורבת משמעות. ואולם אפשר כבר לומר כי היום, במדינת ישראל, נבעו סדקים מובהקים בתפישות המסורתיות בדבר סוף הנבואה ואובדן הסמיכה. רבנים ושאינם רבנים נוהגים בחיי היום-יום על סמך ההנחה, כי רב באשר הוא רב זוכה לגילוי שכינה, וכי מכוח התורה שלמד, האל מגלה לו את צפונותיו (ראוי להדגיש כי בניגוד לפולחן ה"מקובלים", הפורח גם הוא, ב"דעת תורה" אין יסודות מאגיים מובהקים). יש בתפישה זו משום הענקת עוצמה רוחנית חסרת תקדים לרבנות כממסד ולכל רב כיחיד, בניגוד קוטבי למצב שהותווה במסורת באלף השנים האחרונות.
כיצד אפשר להבין תופעה חדשנית ובלתי צפויה זו? אחד ההסברים שיש להביא בחשבון נעוץ בעובדה הידועה כי תנועות יריבות נוטות במשך הזמן להידמות זו לזו. הערצת הצדיק על ידי עדתו ופסיקתו בכל ענייני היום-יום (לרבות בתחומים פוליטיים בשני הדורות האחרונים בישראל) השפיעה כנראה גם על מתנגדי החסידות, ורבניה של המתנגדות לא יכלו לראות עצמם נופלים בכוחם ובהשפעתם מאלה של צדיקי החסידות. אך יש הבדל בין "דעת תורה" להוראתו של צדיק חסידי, שתוקף דבריו נוגע רק לבני עדתו ולא לכלל האומה. אנו רואים יותר ויותר גילויים של הערצה אישית ודביקות פיסית בראשי ישיבות ופוסקי הלכה, ואימוץ מנהגים שהיו קודם לכן אופייניים להערצת הצדיק החסידי בלבד. אפשר להבין ללבם של רבנים לא-חסידיים, שאינם מוצאים נימוק מדוע הצדיקים החסידיים זוכים להערצה גדולה כל כך ואילו הם מתבקשים לנהוג צניעות יתרה.
אין להתעלם גם מגורמים ארציים וחומריים יותר לתופעה זו: מדינת ישראל העניקה לממסד הרבני מעמד חברתי וכלכלי שאין לו תקדים, ולו בקירוב, בכל תולדות ישראל. הסמכויות שנלקחו מן הרבנים בגלל העדר הסמיכה ניתנו להם על ידי המדינה, שעיגנה את סמכויותיהם בחוקיה, העניקה להם מעמד וקביעות, מנעה פיטוריהם, הבטיחה להם פנסיה נדיבה ואיפשרה את התרחבותה של רשת הרבנים המקומיים, השכונתיים והעירוניים, וכן את בתי הדין הרבניים. המדינה הישוותה את מעמדתם של הרבנים לזה של שופטים, והיקנתה להם בכך יוקרה ומעמד חברתי. החברה החרדית בכללה איננה משופעת באמצעים, ומרבית בניה מתקיימים בצמצום וצניעות. על רקע הדלות הכללית בולטת שכבת הרבנים עובדי המדינה, הנהנית מרווחה, ביטחון כלכלי ומעמד איתן. הם עומדים בראש מערכת מסועפת של משגיחי כשרות ושאר משמשים בקודש, דבר המעמיק להם עוצמה ושררה. החרדים ברובם חיים בשולי החברה הישראלית, ואילו הרבנים נהנים מהשפעה וכוח שתוקפם מוצק גם לגבי החברה החילונית, הנזקקת להם בענייני אישות. יתרה מזאת: כוח האכיפה של המדינה עומד לרשותם של בתי הדין הרבניים בעניינים הנתונים לסמכותם, והם יכולים להפעיל במידת הצורך את המערכת השיפוטית, ההוצאה לפועל ואף את המשטרה. תופעה זו, הנסמכת על כוחה של המדינה ומוסדותיה החילוניים, היא חדשה לחלוטין, ואין שום דבר הדומה לה בכל תולדות הרבנות בכל הדורות. בדרך כלל התפרנסו רבנים מקצבות זעומות שהעניקו להם קהילות דלות וקשות-יום. מצבם בישראל הוא חידוש קיצוני, ואין להתפלא שעל יסודו צומחות תופעות חדשות ומפתיעות.
משמע, סמכותם של הרבנים לדבר בשמו של האל, כאילו היו נסמכים וכאילו שרתה עליהם רוח הקודש, הוחזרה להם מכוחו של הרוב החילוני במדינת ישראל. זקיפות הקומה שהעניקה המדינה לרבנים בתחומים הכלכליים והחברתיים עשויה להשפיע על תפישת עצמם והערכת מעמדם. בדרך מוזרה ובלתי צפויה זו חוזרות כנראה הנבואה והסמיכה לעולמה של היהדות במדינה המחודשת.
 |
|
|
