לונדון וקירשנבאום (ערוץ 10) זה ממש גיוון

סלח לי על השאלה / מושיק קוברסקי, מקור ראשון


"סלח לי על השאלה המאוד מאוד פופוליסטית ואולי דמגוגית" – כך פתח מוטי קירשנבאום את שאלתו בענייני כלכלה לפרשן הכלכלי סבר פלוצקר. באופן פרדוקסלי יש בכנות של הפתיחה זו ביטוי לאיכות הנדירה שניתן למצוא בתוכנית האקטואליה 'לונדון את קירשנבאום', המשודרת בכל יום חול בין השעות 7 ל-8 בערב בערוץ 10. "עזוב את העובדות, אתה פשוט הורס את זה", הוא ממשיך ומבכה את נפילת התאוריות הפופוליסטיות שהוא בנה בשאלותיו, ולבסוף פונה לעמיתו ירון לונדון ושואל בייאוש מעושה: "מה פתאום הביאו (לתוכנית) פרשן חיובי?"
מי שעוקב אחרי עלול לחשוב כי אווירת החג שיבשה עלי את דעתי, וגרמה לי לקשור כתרים לאבירי 'התקשורת השמאלנית'; לכן, אני הולך להסביר עכשיו מדוע הצמד הוותיק מוכיח בתוכניתו, למרות דעותיהם המוכרות, כי ניתן (ואף רצוי) לעשות טלוויזיה טובה, עניינית, הוגנת ומאוזנת.
נתחיל באופן שבו השניים רואים את מקומם ואת מקום האורחים הבאים אליהם לאולפן. בניגוד לרוב המגישים והמראיינים בטלוויזיה וברדיו, אין אצל לונדון וקירשנבאום 'אנשי שלומנו' לעומת 'אאוט-סיידרים'. פרופסור ידוע או ראש סניף ליכוד בעיירה קטנה, רב מיש"ע או פוליטיקאי זוטר, שחקן כדורגל או מדען גרעין, כולם כאחד מתקבלים בצורה מכובדת, כמי שדעתם היא בתחום הלגיטימי וזכאית לביטוי. השאלות הקשות אכן נשאלות, אך להבדיל מתוכניות אחרות, המראיינים גם מקשיבים ומתייחסים. ה'דאחקות' שאותן החליפו עם השר בני אלון על התמיכה הנוצרית, היו כיף אמיתי. הבעת פניו של לונדון, המשקפת התעניינות אמיתית בשירתה של קרני אלדד, היתה חוויה בפני עצמה. כמה מובן. כמה נדיר.
שנית, לונדון וקירשנבאום פועלים באווירה של גילוי נאות. שניהם יונים מוצהרות והם לא מתביישים בזה. מידת הצביעות זרה להם. הנה דוגמא הפוכה. לפני כשבוע שמעתי את כרמית גיא מראיינת בתכנית בוקר ברשת ב' חבר מועצת יש"ע, על המאבק הצפוי בתוכנית הנסיגה. תוך כדי דבריו הפטיר האיש, שלתומכי הנסיגה יש ממילא תקשורת אוהדת. "מאיפה הבאת את זה עכשיו?", נזפה בו כרמית. קשה להאמין שגיא, אשה אינטליגנטית, באמת סבורה שהציבור רואה אותה ואת עמיתיה כאובייקטיבים. להבדיל, קירשנבאום ולונדון אכן אומרים את דעתם, אך גם נותנים לבעלי הדעה המנוגדת להישמע בתוכניתם באופן מנומק ומסודר, ללא הפרעות ונזיפות.
דבר בולט נוסף הוא היעדר הבולשביזם שכה מאפיין את יתר הערוצים. שמעתם פעם את גאולה אבן חולקת על עודד שחר? או את אשרת קוטלר עוקצת את אמנון אברמוביץ'? או את ענת דוידוב מתווכחת עם משה נגבי? לעומת זאת, הוויכוחים והעקיצות בין לונדון לקירשנבאום עולים לעיתים לטונים גבוהים, ולפעמים, רחמנא לצלן, אחד מהם גם יפתח חזית כנגד השני, יחד עם המרואיין. מרענן ויוצא דופן.
יש בתוכנית פינות נהדרות. צבי יחזקאלי אוסף קטעים נבחרים מערוצי הטלוויזיה הערביים באזור. לונדון וקירשנבאום מראים ערבים המצהירים על שלום (כמצופה מהם) אך לא נרתעים להראות גם את ההסתה הפלשתינית הגלויה שאותה אוהב השמאל להחביא מתחת לשטיח. את ניצן הורוביץ הם מתחקרים בסקרנות לגבי נושאים עולמיים הרי גורל כמו גם על זוטות מחיי היום יום. וכאשר קירשנבאום ולונדון אינם מבינים בנושא מסוים, למשל בתאוריית פיתול מרחב הזמן של איינשטיין, הם לא מהססים להודות בכך.
קירשנבאום ולונדון נותנים הזדמנויות רבות ללהקות בתחילת דרכן המתארחות בתוכנית, וכל זאת ברוח נעורים מתובלת בשנינות של ותיקים. "כולכם נורא כועסים, כולכם באתם מגטו, כולכם מוכי סמים, בסביבה הסתובבו מזרקים", עוקץ לונדון את זמר הראפ הצעיר, "מה באמת הרקע שלך?". "אני מיד-אליהו", מודה הזמר במבוכה. "יד אליהו? זה לא ליד אפקה?", מגיב לונדון בפליאה ושמץ סרקזם על שורשי הזעם הקדוש של הזמר - מה שלא מפריע לו להצטרף ל'גאנג' ולפרוץ מיד בראפ סוער יחד עם הלהקה.
לסיום, יש לי רק כפפה אחת לזרוק לפרנסים. אין ספק שגם לונדון וגם קירשנבאום היו מפיקים מעצמם אפילו יותר לו שובצו, כל אחד לחוד, עם מישהו מהצד השני של המפה הרעיונית. מה דעתכם על לונדון ואורבך או אליצור וקירשנבאום? לי זה נשמע נפלא.


(מקור ראשון)