| נשלח ב-17/4/2004 21:47 |
 |
| |
הריגת כינה בשבת וסיפורו של הר"מ לוי ז"ל
לפני מספר שנים נלקח מעמנו הרב משה לוי ז"ל, ר"מ ישיבת 'כסא רחמים' בבני ברק, ובעמחב"ס שו"ת 'תפלה למשה' וספר 'מנוחת אהבה'.
הר"מ לוי נתחנך בישיבת הישוב החדש בת"א. עם סיום לימודיו בישיבה, נכספה נפשו ללמוד בישיבת 'כסא רחמים' הספרדית בבני ברק, בראשות הר"מ מאזוז.
ישיבה זו ידועה בשיטת הלימוד הייחודית שלה, אף בקרב הישיבות הספרדיות, וזאת כדרך 'ישיבת האם' שלה ששכנה בתוניס. כך למשל, חציו של סדר הצהריים מוקדש ללימוד טור-ב"י על הסדר, לפי נושאים, ובמנותק מלימוד הגמרא הסדיר בישיבה. כמו כן, לא נלמדת מסכת אחת ע"י כל הישיבה מדי שנה/זמן אלא לכל שיעור יש מסכת קבועה הנלמדת על-ידו (בשיעור א' לומדים תמיד מסכת שבת, בשיעור ב' בבא מציעא וכיו"ב).
עם השנים התגדל הר"מ לוי והיה לר"מ בישיבה. במשך שנים רבות, לימד שוב ושוב מסכת שבת והיה לבר סמכא בתחום. ספרו 'מנוחת אהבה' היה לאחד הספרים המפורסמים בימינו בהלכות שבת. בשם ראש ישיבה חשוב מאחת הישיבות הדתיות-לאומיות שמעתי כי בעיניו זהו הספר המומלץ ללימוד הלכות שבת בימינו, הלכה למעשה.
קורטוב על ייחודיותו של הר"מ לוי אפשר ללמוד מסוגיית הריגת כינה בשבת, ממה שהגה וכתב בה, ועם מה שנאלץ להתמודד לאחר מכן, וכדלקמן.
תהא תורתו נר זיכרון לנשמתו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2010 02:58 |
|
| |
במשנה בכתובות קד. וברש"י שם עולה ברור כדבריו של הרב לוי, כי אי אפשר בלי מסורת משותפת שכ"א מנמק אותה אחרת להבין כיצד לפי שתי הדעות יש הבדל בין בית אביה לבית בעלה, כאשר באחד מהם מפסידה כתובתה בדיוק לאחר כ"ה שנים, בעוד הנימוקים שונים לגמרי, ע"ש.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 18:47 |
|
| |
שנרב_ב
תודה רבה, בע"ה בשמחתך אשיב לך כגמולך.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 13:19 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 07:40 |
|
| |
ישנו מכתב מהרב אהרן פלדמן על נושא זה. וקראתי אותו פעם באישהוא מקום ברשת, וגם העירו שם שלפי דבריו משמע שההלכה נקבעה מתי שהוא בין זמנו של הרב דסלר לזמנינו.
האם ידוע לכם היכן מכתב זה פורסם ?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2005 22:58 |
|
| |
בגמרא (שבת קז:) לא נאמר שהכינה נוצרת מהזיעה, אלא רק נאמר שם שכיון שאיסור ההריגה נלמד מאילים מאדמים שהם פרים ורבים - ומכך אנו למדים שגם כל אלו שיש בהם איסור זה יהיו דומים להם בכך - כלומר שהריבוי יהיה מזכר ונקבה - ואלו הכינים הינם 'אנדורגניים' ואין בהם חלוקה זו ומשום כך אינם דומים לאילים ולכן אין בהם איסור הריגה כפי שקבעה אותו התורה, וכל תוספת ההסבר על כך שהכינים נוצרים מאליהם מהזיעה והעיפוש אינה מדברי הגמרא אלא מפירושי הראשונים.
ההיקש לאילים היה מקובל אצל חז"ל במסורת, וגם ר' אליעזר שנחלק שם על חכמים ואוסר את הריגת הכינה, לומד את ההיקש לאילים בדרך שונה אבל אינו חולק על עצם הלימוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2005 08:36 |
|
| |
להעיר,
זכורני כשלמדנו מסכת שבת,בסוגיא דכינים,הראני אחד החברים דברי רש"י על אתר,שמהפך לשון הגמרא באופן תמוה,ובזה מצא מפתח להבנת דברי חז"ל.ויישב בזה כל התמיהות.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2005 14:51 |
|
| |
יורשה לי לחזור לנושא המינים שנולדים מהזיעה וכיו"ב, ולא מזכר ונקבה. שהרבו כאן לדון בנושא הריגתו בשבת.
אמנם משום לא ראיתי מי שיעיר, שהרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ב הי"ג-ח) לומד מכאן גם להלכה של תולעת הפירות ושרץ המים שבכלים, שאם לא פירשו מותר לאכלם, מטעם "שאין נבראים מזכר ונקבה".
ומה שלא הצלחתי להבין הוא, שבהלכה זו כולם מתירים למעשה, ולא ראיתי מי שיטען שהלכה זו אינה נכונה.
ואפשר הסיבה לזה, כי כאן לא נאמר הטעם הזה בתלמוד, אלא ברמב"ם, שלמד אותה מדין הריגת כינה בשבת, ששם נאמר הטעם בתלמוד.
ואולי יש מי שדן בזה, ולא הגיע לידי?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2005 08:11 |
|
| |
הטיעון המעניין:
אלו היתה סנהדרין ...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2005 02:29 |
|
| |
בס"ד
אני הכרתי אישית את הרב משה הלוי ז"ל והייתי מפיץ את-
ספריו "מנוחת-אהבה "על הלכות שבת ת"ח יקר ונפטר בגיל 39 כמו הרמח"ל ואמרתי שהיה בו ניצוץ הרמח"ל שנפטר גם כן בגיל 39 ואח"כ שמעתי שהר"מ מאזוז שליט"א הספיד אותו ואמר
ר' משה חיים לוי ר"ת רמח"ל שנתנוצץ בו ניצוץ הרמח"ל.
ושמחתי שכיוונתי לדעתו.
בברכת-התורה הצ' שי בוארון
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2004 12:56 |
|
| |
אריק,
אין המקור לפני. לפי השיטה שהבאתי, אם הטעם של תרופה אינו מובא כסיבת הדין אלא כהסבר מאוחר אפשרי שלו, יתכן שכן.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 12:26 |
|
| |
במסכת יומא נאמר שר' יוחנן עשה בשבת תרופה מסוימת לצפדינה שנחשבת כפיקוח נפש. אם אנו יודעים היום שתקופה זו אינה מועילה, האם יבוא מישהו ויאמר שהיו לחז"ל טעמים אחרים שמותר לעשות תערובת זו בשבת ויהיה מותר לעשותה גם היום?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 12:10 |
|
| |
מיימוני,
למעשה, חלק ניכר מהמחקר האקדמי של התלמוד כיום, עוסק בניסיון הזה לחשוף רבדים שונים בטקסט התלמודי, כאשר, לעיתים קרובות מועלות טענות לפיהן הסבר מאוחר של מקור מוקדם הוא שינוי משמעותו המקורית של המקור המוקדם.
האם מדובר בשינוי מודע או בלתי מודע? אני סבור ששאלה זו יכולה להישאל בכל שלב ושלב בתולדות ההלכה הכתובה. כך, לגבי מדרשי ההלכה של התנאים קיימת אותה שאלה, האם המדרשים יוצרים הלכה שאינה קיימת או שמא מקיימים הלכה שכבר קיימת, ויש מחלוקות בין החוקרים בדבר. ברור, שלפחות חלק מהמדרשים הם מדרשים יוצרים וחלק מדרשים מקיימים. השאלה היא לגבי כל מדרש, לאיזו קטיגוריה הוא שייך. לענ"ד, אין ביכלתנו לקבוע באופן נחרץ לאיזו קטגוריה. וכך הוא לגבי פרשנות אמוראית להלכות ומקורות קדומים.
האם יש בכך בכדי לשנות את ההלכה? לדידי לא, וזאת כיוון שאני תופס את אלמנט המסורת של כלל ישראל כאלמנט העיקרי בעיצוב ההלכה. לשיטתי, גם אם הלכה מסויימת נוצרה ב'טעות', הרי שהפיכתה לחלק מהפרקטיקה הנוהגת מספיקה בעיני להופכה לחלק מההלכה. לכן, איני רואה כל טעם בחשיפת מקורות קבליים לעניינים שהפכו יסודיים וחשובים מבחינה מעשית.
אגב, אני מדמה את זה למנגנון אבולוציוני שדוחה הלכות מסויימות וקולט אחרות.
|
|
|
|
|
|
