'וגר זאב עם כבש' מטלת אלוהים או האדם?

רב צעיר העיר לי באשכול אחר על כך שאין ענין לאדם להיות צדיק יותר מהחיות הטורפות בעלי חיים למזונם.

הנביא ישעיהו מנבא מצב אידיאלי בו תיפסק הטירפה הזו.

בפורום הועלו שני רעיונות פילוסופיים חשובים מאד בנוגע לאלוהים.

1. שאלוהים הוא אתאיסט בעצם רוצה לומר שאינו 'מעל' או 'מעבר' אלא כללות ההויה. יוצא מזה שהיישומים האינטלקטואליים של האדם הם בעצם ישומי האלוהים.
2. ש'הצור מתפתח פעלו' רוצה לומר שרעיון 'תמים פעלו' כולל התפתחות לקראת מצב של שלימות.

לכן כאשר מנבא הנביא ש'וגר זאב עם כבש וגדי עם נמר ירבץ' וכל המשך המקרא ההוא, ניתן להבין שהבטחה זו (שלא ניכר באופק שאלוהים מטפל בה), מוטלת אולי על האדם (בדיוק כמו המטלה של 'תורה בקרב האדם המלא דעה')?

בוגי

על פי המדע אתה אכן חיה טורפת.

שים לב, למשל, למבנה השיניים שלך, במיוחד לניבים. כמו כן אילולא היית חיה טורפת מערכת העיכול שלך לא הייתה מסוגלת לעכל בשר.

בוגי ,
האם לשיטתך , כל שימוש במידת האזריות הוא מגונה ואסור ?
או שיש מצבים בהם חובה להשתמש במידה הזו ? (אני שואל באופן כללי , לאו דוקא בקשר לאכילת בע"ח)

רבצי

מבחינת הטורף קשה לדעת כי לו ידעתיו הייתיו אבל מבחינתי כפי עולמי האידיאלי זו בהחלט אכזריות!

בוגי

האם לדעתך גם זה שבעלי חיים (מסויימים) טורפים זה את זה הוא אכזריות ?

האם, לדוגמה, הנמר הוא חיה "מרושעת" מפני שהוא טורף חיות אחרות, ואילו הכבשה היא חיה "טובה" משום שהיא רק אוכלת עשב ?

רבצי, גם על אלגוריה לאידיאל להיות אידיאלית ואוי לנו לעשות מהטירפה אידיאל!

ברוח היום, אמנם זו סטיה מהנקודה המרכזית של הנושא, אבל מ"מ קיימת כאן אותה שאלה, האם הגאולה היא מטלת ה' או מטלת אדם.
יחזקאל פרק לו
טז וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. יז בֶּן-אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ, בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם: כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי. יח וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, עַל-הַדָּם אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ; וּבְגִלּוּלֵיהֶם, טִמְּאוּהָ. יט וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת: כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם, שְׁפַטְתִּים. כ וַיָּבוֹא, אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי--בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-יְהוָה אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. כא וָאֶחְמֹל, עַל-שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה. {פ}

כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם. כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם, לְעֵינֵיהֶם. כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַתְכֶם. כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם: מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם. כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר. כז וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם.