הלל ווידוי ביום אחד

האם ביום העצמאות יש להגיד "הלל"? כמובן: יש להודות לה' על כך שנתן לנו מדינה.
האם ביום העצמאות יש להגיד וידוי? כמובן: המדינה, למרבה הצער, לא מקיימת את תורת ה', וכל אחד מאיתנו נושא באחריות, ישירה או עקיפה, למצב זה. יום ההולדת של המדינה הוא היום הטוב ביותר להתוודות על כך.
ולכן אני נוהג כבר כמה שנים להגיד ביום העצמאות גם "הלל" וגם וידוי.
אך בכל פעם שאני מספר את זה לידידיי, הם טוענים שיש בכך סתירה פנימית.
ואני לא מבין - איפה הסתירה? נכון שבדרך-כלל לא אומרים הלל ווידוי באותו יום, אבל זה לא אומר שיש כאן סתירה פנימית!

בעל

החסיד כמו יתר יושבי הגלויות. חייב למצא לעצמו הסבר שיניח את דעתו, מדוע הוא ממשיך לשבת בגולה? כש הוא מתפלל לשוב לציון.

וכבר יהודה הלוי כינה את תפילתם לקריאת התוכי ושירת הזרזיר.,

הם לא תינוקות שנשבו-  הם השובים

חסיד
הקינות של ירמיהו נאמרו על עם עובד עבודה זרה שגלה מארצו, ומכאן שאם עם, אפילו עובד ע"ז, שב לארצו אין זו סבה לקינות אלא לשמחה. ק"ו שאין לנו כיום באה"ק עע"ז.

_________________

יש ת"ח פעיה"ק מאנסי תצ"ו שנוהג לומר ביום העצאמעס חלק מהקינות של ת"ב (במקום לאומרם בת"ב) וטענתו היא שהתהליך הזה שקיבל ביטויו בקום המדינה ששם "ישראל" יונח על בני העם מבלעדי הקשר שלו לרבש"ע, החל כבר בחורבן ביהמ"ק.

_________________

נובו ייקח קצבאות והואיל והוא אדם חשוב הרי קיי"ל בקידושין שאם אשה נתנה מתנה לאדם חשוב זה נחשב כקבלת קידושין והיא מתקדשת בכך.

ובכן, נובו, איך אתה אומר תודה למדינה? אידך גיסא

אז תגיד ביום ירושלים.

אם הלל ביום העצמאות לא היה מתפרש כהזדהות עם אושיות המדינה, היה ניתן לדון בו בהקשרים של הודאה על הנס וכו'. אבל זה ברור שהלל דוקא ביום זה, יותר מבטא הזדהות עם הדגל מאשר הכרה בנס (שלא אירע דוקא ביום זה), או אפילו הכרת תודה למדינה.
כשרופא איש מר"ץ מטיב עימי, אני שולח לו זר פרחים, אבל לא מצביע למפלגתו.
כך בדיוק עשיתי כאשר נעזרתי בח"כ דתי שאינני תומך ברעיונותיו, שלחתי לו מכתב תודה, והצבעתי למפלגה היריבה, התואמת את השקפתי האדיאולוגית.
א"ב של הגיון!

מציץ ושלויימלע

לא פספסתי, אלא עניתי, ואף שניתי: גם הצד הנכשל יכול לראות בכשלונו תוצאה של התערבות אלוקית, ואין לי כל בעייה בזה, ואדרבא, גם זה נכון (וגם כאן, הדבר מורגש במיוחד אם כשלונו מתאפיין בהרבה גורמים שקשה להסבירם בדרך הרגילה). אבל מה רצית, שנקבע ימי הלל והודאה על הכשלונות והאסונות? עוד לא באנו למדרגה של הודאה ראויה על הנצחונות וההצלחות, ואתה דורש את מה שגם צדיקים גמורים לא משיגים?

אשר לסובייקטיביות: לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וברור שבני אדם, מכח מוגבלותם, רואים יותר את ההתערבות האלוקית באירועים חריגים מאשר בשיגרה (וכבר ביכה על כך החזו"א באמונה ובטחון, פרק א). אכן, מדי פרוס עלינו חודש אדר אנו שומעים כי המסר של פורים הוא שגם על הישועות ה"טבעיות" כביכול צריך להודות ולהלל וכו', וגם זה נכון, אבל גם פורים היה בבחינת אירוע חריג, ומצד שני לא מצינו שקבעו יום הלל והודאה מיוחד על כך שהשמש זרחה הבוקר ושהדוור הביא את הדואר. על הדברים הרגילים אנו מודים בתפילות הרגילות, וכנראה דיינו בכך. בסקאלה הזאת, ברור למדי שהקמת המדינה, הצלת שארית הפלטה והצלת הישוב בארץ - קרובות יותר ל"נס פורים" מאשר זריחת השמש והגעת הדוור. אידך גיסא

ואני אוסיף:

אם הסכמת שהכל סובייקטיבי, ממילא הכל רק ענין של סמנטיקה. המונחים 'כשלון אנושי' מכאן ו'התערבות אלוקית' מכאן אינם אלא הבדלי תחושות. שאותן נוכל גם לכנות X  או Y או כל מה שנרצה.

מייציץ,
נגעת בנקודה חשובה. בכל רגע בעולם מתקיימים זה מול זה אלוהי המנצחים מול אלוהי המנוצחים. ולפעמים זה אותו אחד, וידוע שבזמן מלחה"ע הראשונה בה שירתו יהודים רבים בשני הצבאות המנוגדים, נפסק להלכה שעל שניהם להתפלל לנצחון הצד שלהם.
כנראה איד"ג סבירא ליה כמאן דאמר "להצלחה - אבות רבים (איש איש בשם אלוהיו) והכשלון - יתום". (אם כי ישנה עדיין בעיה קטנה... שכידוע ה' שלנו הוא גם אבי יתומים...) תוקן על ידי - שלויימלע - 02/05/2006 2:28:39

איד"ג

פספסת את עיקר הנקודה שלי (כנראה לא הדגשתי אותה מספיק). בדרך כלל ניצחון והצלחה לצד אחד מהווה כשלון לצד השני. אם יש בך נטייה לראות בכשלונות משהו אנושי רגיל בעוד הצלחות נוטות יותר לכיוון העל טבעי , הרי נמצאת אוחז בחבל משני קצוותיו , שבו אותו אירוע הוא בו זמנית התערבות מלמעלה ופרי כשלון אנושי רגיל.  

מציץ,

קושיא מוזרה. וכי אמרתי שבהיסטוריה של עמים אחרים אין הקב"ה מתערב?? עיני אינה צרה בהם... ואדרבא, גם הם צריכים לנהוג בהלל והודאה על תקופות הפריחה שלהם, וגם בזה אינני שולל את זכויותיהם!

אז היכן נגמרת העשייה האנושית ומתחילה ההתערבות האלוקית? לא יודע, וכבר כתבתי זאת, אבל אין לי להאמין שההיסטוריה היא שילוב של שניהם, בדרגה כלשהי.  אני חוזר וטוען, כי ההגיון התיאולוגי מחייב, שבמקום שבו דרושות יכולות גבוהות יותר, ניטה יותר לחפש את ההתערבות האלוקית, ובמקום שבו מספיקות יכולות אנושיות נמוכות יותר - ניטה יותר להגביר את המימד האנושי (ובצדק דייק שלויימלע שכתבתי "ניטה לראות" ושאר לשונות סובייקטיביות, כי באמת אין לי שום קריטריון "אובייקטיבי" לזיהוי התערבויות אלוקיות!). מכל מקום, אם יש מושג של נס, שבו ההתערבות האלוקית גלויה לגמרי, ויש טבע, שבו ההתערבות האלוקית נסתרת לגמרי - יש גם גווני אפור, וכנ"ל.

כשלעצמי, אין לי בעייה תיאולוגית להניח שגם בטעויות, בשטויות ובמעשים עקומים יש התערבות אלקית, במיוחד אם הם באים מצד ההנהגה ("לב מלכים ושרים" וגו', "ויכבד" וגו'), או מצד הקולקטיב. בכל אופן, את זה מסוגלים אנשים לעשות היטב גם בלי ההתערבות הזאת (ואכן, אם מדובר במקרה דנן בשליחות אלוקית, אין לי אלא לשאול מדוע הנושאים האחריות מבצעים אותה בכזה "הידור מצווה").

אידך גיסא

א"ג

על זה הדרך , כדי שאוסף פלאחים ימחץ בפני כוח קולוניאליסטי שבא מהמערב , לא צריך כלום , רק קצת נחשלות , אבל כדי שאותו אוסף פלאחים יוכל להחזיק מעמד מול הרעבה והפצצות ללא כוח צבאי כנגד כל הסיכויים , זה נס שלמעלה מדרך הטבע. או, השתלטות על אירופה כנגד כל הסיכויים בסדרת מלחמות בזק , זה למעלה מן הטבע , אבל לאבד את אירופה , את זה כל אידיוט יודע. ולחילופין תבוסה במלחמה של עמים תבוסתניים, מול כוח רענן ותוקפני , זו תוצאה טבעית של מדיניות פיוס קצרת רואי , אבל גיוס כל הכוחות בשעת החושך הנורא ביותר והתגברות על הרוע כנגד כל הסיכויים , זה בלתי אפשרי ללא סיוע מלמעלה.

ההיסטוריה מלאה בסיפורים על עמים צעירים ורעננים שעלו על הבמה וכבשו כיבושים אדירים ואז התחילו בתהליך של שקיעה איטית , כך היה עם המוסלמים , כך היה עם הרומאים, עם המונגולים, עם העותומאנים,עם המתיישבים באמריקה וכן עם עוד עמים רבים. כנראה שכל עם מסוגל מדי פעם להוציא מעצמו כוחות כבירים ולזכות בתהילה.  ואם תאמר שרגעי התהילה הם תמיד תוצאה של התערבות מלמעלה , בניגוד לזמני השקיעה , הרי יש בכך חוסר קונסיסטנטיות , שכן בדרך כלל כאשר זה קם זה נופל ושקיעתו של זה היא תהילתו של זה.

כדי להציל את הקונסיסטנטיות של מה שאתה אומר , נצטרך לומר אחד מהשניים:

א. כל העמים מסוגלים להצליח מדי פעם הצלחות מדהימות , מה שאין כן העם היהודי שהוא עם של אדיוטים ולא יוצלחים , אם הוא מצליח במשהו , זהו סימן ברור להתערבות מלמעלה.

או לחילופין,
ב. השאלה האם אירוע כלשהו הוא פרי התערבות עליונה , היא עניין סובייקטיבי לחלוטין. לשון אחרת , ממילא כל העניין לא נועד אלא כמו שהרחיב מוהר"ר דאמב בקונטרסו הנ"ל , אלא כדי לעטוף את המדינה בהילה של קדושה , שאם מלמעלה מסכימים עם המדינה , מי אנחנו אנשים קטנים שנוכל לבקר אותה (וכמו שרמז אריק , שהצלחת המדינה היא קושיה עצומה על שיטת סאטמר) , או לחילופין לתת לחרדים פתחון פה שחלק הממית עצמו באהלה של תורה (שבזכות זה מתערבים מלמעלה לטובתנו) כחלק היוצא לקרב.  אי לכך יש לתת לכוהני הדת של כל עם ולשון לקחת את החלק שלהם בניצחון. תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 01/05/2006 18:34:53