בח"ח הביא (זו לא טעות, דווקא לשון זכר) שרלוט העתק של מאמר מבטאון חסידי. אמנם איני יודע אם הם לקחו מאצלנו, או שכולם מאותו מקור.
אבל כדי לבער אבק עבודה זרה, ראוי לפרסם:
***
המחקר הנ"ל התפרסם בעלון החסידי 'עלים לתרופה'. לאחרונה, אחרי בקשות רבות, קבלתי את המחקר מן המכון הנ"ל. הנה הוא לרשותכם.
===========
מחקר אודות אגרת רבינו עובדי' מברטנורא והספר 'דרכי ציון'
על מכתבו הנודע של רבינו עובדיה מברטנורה, הנדפס בספר 'דרכי ציון', ופורסם בהקשר להילולת רשב"י, הערתי מעל גבי במה חשובה זו (בגליון שעו) שיש להעמיד דברים על דיוקם; אין כאן - לא י"ח באייר, ולא רשב"י, ולא "עקרות שנפקדו"; אלא יש כאן - כ"ח באייר, שמואל הנביא, ו"דברים שאין להם הכרע".
בעקבות ההערה, בקשו רבים (-שבדקו ולא מצאו כתוב כן ב'דרכי ציון', אלא כפי שאכן הובא ב'עלים לתרופה' גל' שע) הסברים: מה מקור המכתב? כיצד הוסב שמואל הנביא לרשב"י? ומי ציטט חלקי משפטים והוציא דברים מהקשרם? - על אלה אאריך מעט ואפרט:
רבינו עובדיה מברטנורה עלה מאיטליה לא"י. בתום מסע ארוך - שנמשך כשנתיים וחצי - הגיע בערב פסח שנת ה'רמ"ח לירושלים. מכאן שיגר אגרות למשפחתו ולידידיו שבאיטליה, בהן תיאר את מסעו, על כל תחנותיו, וסקירה מפורטת על מצב היהודים בכל אותן מקומות, ברוחניות ובגשמיות.
מהאגרות הללו נותרו שלוש. הן ממוענות לאביו, לאחיו ולאדון אחד (שסביר להניח שהוא "האדון הנעלה מהר"ר עמנואל חי מקמרינו" הנזכר במכתב לאחיו. הלה שימש כבנקאי בפִירֶנְצָה ובידו הפקיד רבינו עובדי' את כספו בעלותו לא"י). האגרות מנוסחות בבהירות. ראייתו - חדה; סקירתו - פרטנית; ודיווחו - מדוייק, ומכאן גם חשיבותן הרבה.
האגרת המדוברת, היא זו שנשלחה לאחיו, בשלהי שנת ה'רמ"ט. העתקות ממנה מצויים כיום בשני כתבי-יד, האחד מהם משובש מאוד - חסרות בו מילים ואף שורות שלמות, כפי הנראה, המעתיק קיבל שכרו בקבלנות, וכדי לקצר עבודתו דילג על משפטים, אך עשה זאת בזהירות כדי שלא לפגום את רצף הדברים בצורה בולטת - כך שעל ההשמטות ניתן לעמוד, בעיקר מתוך השוואה לכתב היד השני (בפרוטרוט על כתבי היד, ראה ב'אגרות ארץ ישראל', יערי, עמוד 542).
אגרת זו פורסמה לראשונה בשנת תרכ"ג (-1863, ע"י החוקר שניאור זקש) ב'שנתון להיסטוריית היהודים והיהדות', מתוך אותו כת"י משובש. משם הועתקה האגרת ונדפסה שוב, ואף תורגמה לצרפתית ולאנגלית, על כל השיבושים שבה.
וכאן אנו מגיעים לספר 'דרכי ציון'. יש להקדים: הספר בכללו מעורר תהיות רבות בהקשר למקורותיו. לראשונה נדפס ה'דרכי ציון' בשנת תרמ"ו (-1886) ע"י משה יעקב שווערדשארף מקולומיי ועל שער הספר נרשם: "... האוצר היקר הזה לא האיר עוד על פני תבל בדפוס, והיה מטמון יקר ביד הרב הג'... מוהר"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א אבד"ק קראסניבראד".
מתמיה, שהמו"ל לא ידע כי האוצר היקר הזה, האיר כבר על פני תבל בדפוס, עשרים ושלש שנים קודם? ומתמיה יותר - אותם שיבושים המצויים באגרות שפורסמו ע"י זקש מצויים במדוייק ב'דרכי ציון'?! ושלישית - כל ההוספות של זקש, שאותן ציין בסוגריים מרובעים, מופיעות ב'דרכי ציון' ככתבן וכלשונן בלא סוגריים! - אין לי על כך פתרונים. ההרגשה היא שהדברים נעתקו מזקש.
כך או כך, ה'דרכי ציון' שהודפס ויצא לאור לאחר מכן במהדורות רבות, מבוסס על כת"י משובש. רק לאחר מאה ועשר שנים, בשנת תשל"א, נדפסה האגרת בנוסחתה המדוייקת, על פי כת"י השני המלא והמתוקן, בספרו של אברהם יערי 'אגרות ארץ ישראל'.
וכעת, לקטע הנידון. בחלקה הראשון של האגרת, מזים ר"ע מברטנורה שמועות שנפוצו באיטלי' על "אותות ומופתים" המתרחשים במקומות שונים בא"י. והרי לשון האגרת (המופיע בסוגריים מרובעות הוא מכתב-היד המלא והמתוקן, והמופיע בסוגריים עגולות הוא מכתב-היד המשובש):
"חקרתני לדעת מן האותות והמופתים הנראים בהר הבית ובקברות החסידים. ומה [אשיב] לך, אחי, ואותותינו לא ראינו. והנרות הדולקות בבית המקדש אשר שמעת דעכו כבו בכל תשעה באב, גם הלום שמעתי כזאת מפי השמועה, אך אין אצלי דבר ברור, ואין צריך לומר שמעשה הספרדי [אשר כתבת, שמצא איש זקן בבית המקדש והוא עוטה מעיל, עד סוף כל הספור הארוך ההוא], הכל שקר וכזב. והנבונים כמוך, אחי, ראוי שיבחנו הדברים על אמתתם ואל ישעו בדברי שקר.
[קברו של אדוננו שמואל הרמתי הוא עד היום ביד היהודים, ובאים להשתטח שם בכל שנה ושנה] בכ"ח באייר, ביום מיתתו, (באים) מכל הסביבות ומדליקין עליו אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקין עליו נר תמיד. והישמעאלים מנשאים המקום ההוא, ויראים לגעת בכל הנקדש לשמו. וכבר היו למקום ההוא כלי כסף ובגדי רקמה וזהב [יפים ורבים] (רבים ויפים) מאד, אלא ש(עתה) כבר מכרו זקני ירושלים הרעים (את) כל ההקדשות, נכסים וקרקעות, לא השאירו שריד (ממנו). [אמנם] לא ראיתי ולא שמעתי שנעשה אות או מופת במקום ההוא שיהיה בו שינוי מנהגו של עולם, לבד מה שאומרים שהרבה עקרות נפקדו, וחולים נתרפאו בנדר או בנדבה שהתנדבו במקום ההוא, [או בתפלה שהתפללו שם נענו. וכל אלה דברים שאין להם הכרע]".
על פי הנוסחה המשובשת לא מובן על מי מוסב הקטע "בכ"ח באייר ביום מיתתו...", לכן הוסיף בעל ה'דרכי ציון' סוגריים וכתב: "(אמר המעתיק, מסתימת הדברים נראה שט"ס הוא, וצ"ל י"ח באייר, והוא יום מיתת התנא האלקי רשב"י ז"ל יומא דהלולא דיליה)".
המעתיק לא ידע מהו כ"ח באייר. מי"ח באייר שמע, אך לא מכ"ח. נשמט מזכרונו לפי שעה דברי הטור והשו"ע (סי' תקפ). אולם, יתרה מכך, עמדה בעוכריו העובדה שהוא היה תושב קולומיי, ולא תושב ירושלים, כי לא היה ירושלמי שלא ידע מהו כ"ח באייר. היה זה יום הילולא רבתי של שתיה והוללות, הגיע הדברים שבתוך רשימת ה"תקנות והסכמות שיש לקהילה-קדושה ירושלים עיה"ק והם כתובים על לוח בית הכנסת", שהעתיק הנוסע האלמוני משנת רפ"ב (הנדפס ב'שבחי ירושלים'), היתה תקנה: "שלא ילכו שתויי יין להתפלל לרמה מקום שמואל ע"ה, וכל זמן שיעמדו שם לא ישתו יין. וזה נעשה כי היו מתקבצים שם אנשים ונשים שותים ומשתכרים, וגדרו בו משום חשש עבירה...".
אלא שאם את ההווי הארצי-ישראלי לא ידע המעתיק, מן הראוי היה שידון בנפשו: איך "מכרו זקני ירושלים הרעים את כל ההקדשות" - כיצד הגיעה רעתם של זקני ירושלים עד למירון...?!
קושיות לחוד ועובדות לחוד. בעל ה'דרכי ציון' הוא זה שהסב את הכ"ח לי"ח, אבל לא בגוף הטקסט אלא בסוגריים, כנ"ל. כשחיבר ריא"ז מרגליות זצ"ל את ספרו 'הילולא דרשב"י' הוא כבר הכניס הדברים לטקסט. ועוד יותר, הוא ציטט מן האגרת רק את הקטעים המעניינים מבחינתו: "והראשון לציון שמצינו שכותב מהנסיעה והקיבוץ הגדול למירון על ל"ג בעומר, הוא הרב רבינו עובדי' מברטנורא זלה"ה במכתבו לאחיו בשנת רמ"ט, נדפס בס' דרכי ציון, וז"ל: בי"ח אייר באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות מלבד שמדליקין עליה נר תמיד כו', שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ובנדבה שהתנדבו למקום ההוא עכ"ל". האם זו באמת לשונו של רבינו הברטנורה - "בי"ח באייר"?
מספר שנים לאחר מכן, כשהוצאת 'אשכול' הוציאה לאור את הספר 'טעמי המנהגים', שיבצו בו פרק על ל"ג בעומר, שאינו מאי"ש שו"ב בעל 'טעמי המנהגים', אלא מרש"א מרגליות בנו של ריא"ז, שתימצת את ספרו של אביו (ראה במבוא), והוא העתיק את הקטע הזה כמעט מילה במילה. שני מקורות הללו: 'הילולא דרשב"י' ו'טעמי המנהגים' - אינם איפוא אלא חד, ומהם העתיקו כל 'מעתיקי השמועה' שבדורנו. הגדילו לעשות, הרב יעקב גליס ז"ל בספרו 'מנהגי ארץ ישראל' (עמ' קמ, קמא) והרב צבי כהן בספרו 'בין פסח לעצרת' (עמ' עז, שכג) שזיכו שטרא לבי תרי, וציינו את מכתבו של הברטנורה גם ביחס לרשב"י וגם ביחס לשמואל הנביא.
השתא דאתינא להכי, אלה המנפנפים במכתב הברטנורה ש"הרבה עקרות נפקדו", נפטיר כנגדם כההיא עובדא דנפק קול בעיירה ששמערל הרויח 300 זלוטות, ותהום כל הקהילה, ויתלקטו כל יודעיו וידידיו מן העבר ומן עכשיו. לאחר בירור, נודע כי השמועה אכן נכונה, אלא שנפלו בה שלושה אי דיוקים קטנים: לא היה זה שמערל, אלא בערל; ואין האמור ב-300 זלוטות, אלא ב-300.000 זלוטות; ולא הרויח, אלא הפסיד. אף אנו נאמר: לא י"ח, אלא כ"ח; לא רשב"י אלא שמואל הנביא; ולא "אותות ומופתים", אלא "דברים שאין להם הכרע", יתר הפרטים נכונים...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
