כשלונו המוסכם של השכל???

לאחר כשלונו המוסכם של השכל

ברוך כהנא

http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=23480&Word=&gilayon=1976&mador=


תלמידי חכמים מקדישים היום מזמנם לעיון מעמיק בליקוטי מוהר"ן, ובני נוער לוקחים אותו בפורמט כיס בדרכם להודו. ב"בורסת ההוגים" נמצאים מניותיו של ר' נחמן בעלייה מתמדת. מה מוצאים בהמלצותיו של ר' נחמן "להתרחק מן הדעת", "משכילים" מובהקים בני דורנו, שבארונות הספרים שלהם מוצא עצמו הרבי הנערץ לצידה של מיטב ההגות המערבית בת זמנם?


גרין סילף, לדעתי, את הגותו של רבי נחמן כשניסה להתאימה ל"בני העולם החדש". מרק אינו מסלף, אבל משאיר את ההוגה הדגול במאה הי"ח, ואינו מנסה להתמודד באופן מפורש עם פריחתה העכשוית של תורתו. די בכך לעבודה אקדמית, אבל מכותב שהוא אדם חושב ומעמיק, הייתי מצפה שבנוסף לבירור המחקרי יאמר גם אמירה הגותית שתתמודד עם משמעותו של הרבי למעריציו הרבים דהיום
'רנסנס' רבי נחמן:
אנו נמצאים בעיצומו של "רנסנס רבי נחמן". כל הלומד אודותיו משתאה, כמה פנים היו לו לאיש הזה? האדמו"ר הנרדף, איש הרוח הנועז, האמן הגאוני, אלו באים כפניה השונות של אישיות אחת. תלמידי חכמים מקדישים מזמנם לעיון מעמיק בליקוטי מוהר"ן, ובני נוער לוקחים אותו בפורמט כיס בדרכם להודו. ב"בורסת ההוגים" נמצאות מניותיו של ר' נחמן בעלייה מתמדת.
לא רק דמותו האנושית תופסת את רוחנו, גם תורותיו העמוקות מדברות אל ליבנו היום יותר מכפי שדיברו לליבו של הדור הקודם, והן מצליחות לצלוח את מחסום הזמן הרבה הרבה יותר טוב מכפי שמצליחים בכך הוגים אחרים בני דורו. ניתן היה לתמוה על כך, שכן רבי נחמן היה רחוק מלהיות הוגה נאור, ליברלי. אדרבה, נראה שהיה החריף במתנגדיה של ההשכלה לכל צורותיה. כידוע, לא רק את ה"משכילים" בני זמנו פסל, אלא גם את הפילוסופיה היהודית העתיקה של ימי הביניים. פסקאות לא מעטות מפרי עטו נשמעות כהמלצה על בריחה מבועתת מכל מחשבת כפירה, או אפילו מכל סוג של מחשבה: "באמת הוא איסור גדול מאד להיות מחקרי, חס ושלום, וללמוד ספרי החכמות, חס ושלום". (ליקוטי מוהר"ן תנינא, יט). מה מותר ואפילו רצוי? "עיקר השגת התכלית, שהוא בחינת סוף דבר, הוא רק על ידי תמימות ופשיטות... ליראה את ה' ולקיים מצוותיו בעובדא כו' בפשיטות כנ"ל" (שם). והנה התמיהה הקשה: מה מוצאים בהמלצות כאלה "משכילים" מובהקים בני דורנו, שבארונות הספרים שלהם מוצא עצמו הרבי הנערץ לצידה של מיטב ההגות המערבית בת זמנם?
ואולי היא הנותנת. באופן מוזר למדי מתגלה כי לאינטואציות הגאוניות של רבי נחמן יש הקבלה מאלפת דווקא בהתפתחויות העדכניות של ההגות הכללית. באחת מאותן תהפוכות משונות שיודעת ההסטוריה של האידאות מסתבר שדברים שנשמעו בעבר כחידוד עד אבסורד של העמדה האולטרא שמרנית נשמעים פתאום כחדשניים, נועזים ופותחי אופקים. איך קרה דבר כזה?
עולם ההשכלה שהכיר רבי נחמן היה עולמה של ה"נאורות" בת המאות הי"ז-י"ח. קל לעמוד על טיבה של תקופה זו על ידי עיון בכתביהם של הוגיה הגדולים (המצויים ברובם בעברית). הקורא מתרשם מייד מן התעוזה, ההתלהבות, האמונה התמימה בכוחו הכל יכול של השכל. תן להם, להוגים המופלאים האלה, נקודה כלשהיא של ידע ממשי ומוצק והם הופכים בה והופכים בה, ומגלים עולם שלם של אמיתות ודאיות. כל שצריך הוא להתנער מן הדעות הקדומות, מן הנטיות הרגשיות האי-רציונאליות, וכד' ולפקוח עיניים אל האור. האמת נמצאת מולנו, וכל שעלינו לעשות הוא להעז ולהישיר אליה מבט. זו היתה התקופה שבה החל המדע את מסעו הארוך מן המוסכמות האריסטוטליות הישנות אל המורכבות המופלאה של היום. הוגי הנאורות - אנשים כמו דקרט, שפינוזה, ליבניץ ודומיהם - ידעו זאת היטב והאמינו שאין זו אלא שאלה של זמן עד שגם הפילוסופיה והמוסר יגיעו לרמת ודאות מדעית דומה.
עולם חדש ומופלא מתחיל כאן, התלהבות כזו, דרכה שהיא עושה גלים, ומשהו מאותם גלים הצליח לחבור לעולמה של יהדות מזרח אירופה. ה"השכלה" היתה הביטוי היהודי המזרח אירופאי לאותה התלהבות שסחפה את אירופה המערבית דאז, אלא שהיא היתה דלה בכוחה וחלשה בעוצמתה ההגותית, ועל אף ההתנגדות המעשית הרבה שעוררה בזמנה, לא הצליחה לעורר, לפחות באותה תקופה, שום הד הגותי של ממש, כמעט.
רבי נחמן הוא ה'כמעט' הזה. מן היחידים בדורו שהבינו כי אותן רוחות קלות מבשרות הוריקן ממשי. עצתו לחסידיו היתה, פחות או יותר, לחזק את הבית, לסגור חלונות ולא לאפשר לסערה להיכנס פנימה. עצות אלו לא אומרות דבר למעריציו דהיום, לפחות מבין הדתיים הלאומיים, למיטב הכרתי הם פחות או יותר מדלגים על ההמלצות החמות "לברוח" מן "השאלות הארורות". יותר מדי אנחנו נגועים ב'רעל' הזה, מכדי שנוכל להתעלם ממנו באמת. רבי נחמן מרתק אותנו דווקא בניתוח המעמיק של גבולות השכל והדעת.
איפה בהגות היהודית כולה אנו נתקלים בתורה מופלאה כמו: "בוא אל פרעה" (ליקו"מ קמא סד), המשרטטת בודאות כזו את גבולותיו של העולם השכלי? איפה עוד נמצא קביעה כה נועזת כי ביסוד המציאות כולה נמצאת סתירה לוגית של ממש שהרי הבורא יתברך נמצא בכל, ו'לית אתר פנוי מניה', ובו בזמן ממש מספר לנו האר"י כי המציאות כולה נבראה רק ב"חלל הפנוי" שממנו סילק הבורא את אורו, שהרי אורו האינסופי של הבורא היה חזק ומבהיק מדי ולא הותיר מקום לבריאת ה"עולמות".
למי שסובר שדברים אלו הם מופשטים ו"גבוהים" מדי עבורו, בא רבי נחמן ומנתח שאלות פילוסופיות עמוקות ועדכניות לנצח, ומראה כיצד הן נעוצות ב"חלל הפנוי" ממש, ומשקפות את הסתירה הבלתי נמנעת שבבסיסו. לא פילפולים פילוסופיים כל מיני שאלות על טובו האינסופי של הבורא מול הרוע המקיף אותנו מכל עבר, או הקושיות הבלתי נדלות בדבר הידיעה והבחירה, הכל בא משם. אי אפשר לענות על שאלות כאלו, וחייבים להתמודד עמן באופנים אחרים. להתחזק באמונה, להתפלל, לדבוק בצדיק, להחיות את עצמנו בניגון.
אי אפשר היה לשמוע דברים כאלו כל עוד חייתה בלבבות האמונה בכוחו של השכל. אבל אנחנו היום, החיים לאחר כישלונו הפחות או יותר מוסכם לקיים את הבטחותיו, מוצאים אצל ר' נחמן תובנות מאירות עיניים להבנת המשבר שבו אנו חיים. מה שהצחיק (במקרה הטוב) את בני העידן המודרני, מחייה את נבוכי הפוסטמודרניזם.
רבי נחמן במחקר:
המחקר האקדמי לא התעלם מדמותו הגאונית של הצדיק המיוסר, ונראה שדמותו והגותו נחקרו יותר מכל אלו של שאר הוגי החסידות. יחד עם זאת, רוב המחקרים שהתפרסמו סובלים, לדעתי, לפחות מאחד מבין שני חסרונות: או שהם מתמקדים בדמותו של רבי נחמן ומטשטשים את עוצמתה של הגותו (כאילו לא היו "תורותיו" אלא יומן אישי מתוחכם לתיעוד חויותיו הרגשיות), או שהם משליכים על הגותו את לבטיהם הרוחניים ומדמים לראותו כבן עולמם הרוחני. פייקאז' בולט בקבוצה הראשונה, וייס וגרין בשנייה. אברהם גרין הגדיל לעשות וכלל בספרו על רבי נחמן פרק בשם "צדיק לבני העולם החדש", שבו מיטשטשים כלל ההבדלים הלא זניחים בין הצדיק מן המאה ה-18 המזהיר את תלמידיו כי "הולך אפיקורסות גדול על העולם... (ו)ראוי שכל אחד ישכיל ויחוס על עצמו לישאר קיים חזק באמונתו" (שיחות הר"ן, לה) לבין משכיל פוסטמודרני שאינו מוכל לוותר על שמץ מהשכלתו המערבית ומחפש איך אפשר להחיות את עולמו הרוחני באמונה פרדוכסלית של "אף על פי כן".
לימוד בעיון, חסרון בהגדרות:
צבי מרק, שהעשיר לאחרונה את ספריית המחקר החסידי בספר חשוב על רבי נחמן, מצליח לדעתי להתגבר על שני החסרונות הללו. הוא עושה זאת בטכניקה פשוטה של בחור ישיבה, כלומר: לוקח את הטקסט ברצינות ולומד אותו בעיון. בספר נמצא דוגמא - ראשונה בספרות המחקר כולו - של ניתוח תורה שלמה מ'ליקוטי מוהר"ן', בנסיון לחשוף את המירב מעושרה ההגותי הרב. ניתן להצטרף לביקורתו על המחקר הקיים, שבו "דברי ר' נחמן נקלעו והופרדו לפרודות, לתאים, למשפטים ולביטויים, על אף שהבנתם הנכונה היא תלויית הקשר ומבנה" (מיסטיקה ושגעון, 176). מכיוון שכך הוא מצליח לא פעם לתקן שגיאות שכבר השתרשו במחקר. אני, למשל, אוהב מאד את מאמרו של וייס על ה"נשיא" בתורת רבי נחמן, וקיבלתי כפשוטה את טענתו כי ה"שתיקה" שרבי נחמן מצווה עלינו להחזיק בה מול קושיות "החלל הפנוי" היא אכן הודאה באמיתותן של הקושיות הללו. מרק מראה בדיון שיטתי כי שתיקה זו אינה אלא הודאה במוגבלותו הבסיסית של השכל, וכי מעבר לעולם הרציונלי משתרע עולם מלא ועשיר שאין לשכל כל נגיעה בו (שם, 227) מרק מבטא זאת במשפט יפהפה: "כבדות הפה של הצדיק עלולה להטעות, ואכן הטעתה חוקרים חשובים שראו את שתיקת הצדיק, ולא שמעו את שירתו, אך הבנה מעמיקה של שתיקתו מלמדת שאין הצדיק שותק כלל ועיקר, אלא פיו מלא שירים וניגונים" (שם, 271). שתיקתו של השכל פותחת פתח לעולם מיסטי עשיר ומלהיב שהיה סמוי מעינינו לאורך כל תקופת ההשכלה. אלא שעם כל השבחים, קשה להתעלם משני חסרונות בספר הזה. האחד מתודי, והשני "סתם" פספוס מצער.
החסרון ראשון הוא העדר בירור יסודי של חלק ממושגי המפתח שבהם נעשה שימוש. למשל: מרק קרא לספרו: "מיסטיקה ושיגעון ביצירת רבי נחמן ובכתבי מחברים בני דורו". אולם מהו, בעצם, שיגעון? מרק מתחמק מלהגדיר: "בסוגי השיגעון שפירטתי אין כוונתי לזיהוי פסיכולוגי מדוקדק... אלא לדמיון כללי בין תופעת הדיבוק לבין סוגי שיגעון המכונים כך היום בציבור הרחב" (שם, 18).
מי זה "הציבור הרחב"? ממתי מציעים בעבודה אקדמית הגדרה כל כך ערטילאית?
ובאמת, אי בהירותה של ההגדרה יוצרת מכשלות רבות בגיבוש החומר המרתק שמרק מביא לכלל תמונה בהירה. בין "סוגי השיגעון" שהוא מביא יש הגדרות קליניות מובהקות, הגם שלשונן, כמובן, ארכאית (שם, 7). יש "מעשי שיגעון" שעובד השם צריך לעשות במכוון במקרים מסויימים (שם, 107), ישנה התשוקה העזה שגם היא נתפסת כסוג של שיגעון (שם, 66) וישנה התעלות מעל השכל המאפיינת את המיסטיקה. האם ניתן להציע מערכת מושגית מסודרת הכוללת את כל אלו ללא הגדרה ברורה יותר של תחום העיסוק? אתמהה.
'השלכת הדעת' וקשיים מתודולוגיים:
אותה בעייתיות עצמה נוגעת לשאלת הגדרתה של ה"דעת", אלא שכאן הבעיה היא דידקטית ולא מהותית, לדעתי. הדעת היא בהכרח מושג מפתח בעבודה שמטרתה בירור יחסו של ר' נחמן לשיגעון ולמיסטיקה, שהן שתי תופעות נפשיות החורגות מן העולם התודעתי השגור. ואכן, לאורך רוב רובו של הספר מביא מרק שפע מקורות העוסקים רובם ככולם בצורך "להשליך" את השכל השגור, ולהתעלות מעליו למדרגות שהתודעה המוגבלת אינה יכולה להעפיל אליהן. (ראו למשל פרק ו' כולו, ועוד במקומות רבים בספר). מרק מסיים את ספרו בדברים הבאים: "העבודה הדתית, לא רק שאיננה מושתתת על השכל והדעת, אלא כל כולה מבוססת על הנכונות להשליך את השכל, ולוותר על הדעת".
דברים כדרבנות. אולם יושרו האינטלקטואלי של מרק אינו מאפשר לו להשמיט מספרו ציטוטים בעלי מגמה הפוכה: "כל זמן שאין מאיר הדעת בבני האדם ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם..." (345). כיצד ניתן לתרץ דברים אלו עם מגמתו הכללית של הספר? מסביר מרק: "עולה מכאן, איפוא, כי הדעת שעליה מדבר ר' נחמן אינה משנה תאולוגית ולא ברור פילוסופי, אלא הפנמה עד כדי תחושה של קיום הא-ל. (346).
מתוך הסכמה להגדרה, אני שואל: איך ניתן לטעון ש"העבודה הדתית אינה מושתת על השכל והדעת"? ודאי, מדובר בשאלה רטורית, שכן התשובה ברורה לי לגמרי: מדובר בשתי רמות שונות של עבודה דתית. עבודה שגרתית ומקובלת מבוססת על הדעת, עבודה מיסטית עליונה מתבססת על השלכת הדעת ועל נכונות "להשתגע". אולי חלק מן החידוש הקוסם בדברי ר' נחמן הוא ההצהרה שבדורותנו, לנוכח הסופה הרציונליסטית אי אפשר להחזיק מעמד בעבודת השם ללא ה"שיגעון" המיסטי.
אני יודע בודאות שדברים אלה מקובלים גם על מרק. הוא עצמו כותב אותם אגב דיונו בתורה "אנוכי" שם הוא מסביר כי "זיהוי משה עם הדעת (כמקובל במסורת הקבלית-חסידית, ב.כ.) נכון למדרגת משה בחייו, אך למשה עצמו ישנה מדרגה נוספת, גבוהה יותר, ומושגת דווקא על ידי השלכת הדעת וסילוק השכל..." (120).
הקושי נעוץ כולו באופי הכמעט אגבי שבו מובאים הדברים. מרק נוטה לצלול הישר לתוך הדיון התורות העמוקות ביותר, בלי להקדים לכך דיון מפורט בהגדרות המושגים שבהם הוא משתמש. היה מקום להוסיף לדברים דיון מסודר בהופעותיה השונות של הדעת, במדרגותיה, בהכרחיותה, ובהכרחיות העליה ממנה למדרגות הגבוהות יותר. כאמור, הביקורת כאן היא כולה מתודית, הדברים נמצאים ומובאים לאורך חלקיו השונים של הספר, ורק קיבוצם תחת הגדרה אחת בולט, לדעתי, בחסרונו.
החסרון השני נובע דווקא ממעלותיו של הספר, שכן אני סבור שלמרות אי אלו ליקויים מתודיים, כגון זה שציינתי כאן, הספר צועד צעד חשוב בהבנת רבי נחמן, ומצביע בבהירות על הנקודה המרכזית העושה את משנתו עדכנית כל כך. דווקא משום כך הייתי מצפה כאן, אולי במעין פרק סיום, לנגיעה יותר אישית ועדכנית במפורש.\לנגיעה יותר ברורה ומפורשת בנקודה זו.
גרין סילף, לדעתי, את הגותו של רבי נחמן כשניסה להתאימה ל"בני העולם החדש". מרק אינו מסלף, אבל משאיר את ההוגה הדגול במאה הי"ח, ואינו מנסה להתמודד באופן מפורש עם פריחתה העכשווית של תורתו. זה דווקא בסדר לעבודה אקדמית, אולי אפילו משובח, אבל מכותב שהוא אדם חושב ומעמיק, הייתי מצפה שבנוסף לבירור המחקרי יאמר גם אמירה הגותית שתתמודד עם משמעותו של הרבי למעריציו הרבים דהיום, ובפרט לאלו שאינם 'חסידים' במובן הישן.
מיסטיקה ושגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, צבי מרק, הוצאת מכון הרטמן וספריית עם עובד, תשס"ד

כיוון שהוזכרו כאן הנערים הנושאים ה'ליקוטי מוהר"ן' בדרכם להודו, אבקש להציג את עמדתי גם כן כחילוני:
יש אצל רבי נחמן הבנה מעמיקה לנפש האדם. אני לא יודע אם זה כישלון של השכל, כיוון שהמדע הוכיח שהשכל מצעיד אותנו מדי יום אל כיבושים חדשים. מאידך גיסא, למדנו כי האדם בודד בעולם המתקדם. המדע אינו מספק תשובות לשאלות קיומיות ואינו נותן מענה לתחושות ולצורך להאמין.
אני נושא מהדורת כיס של ה'ליקוטי תפילות' של רבי נתן מנמירוב. התפילות שחוברו בידי רבי נתן בנויות גם כן על אלמנטים המדברים עמוק אל נפש האדם ואל רצונו להתקרב אל בוראו.
ואם כי אני מסופק אם בורא עולם יקשיב לתפילותיו של אפיקוירוס שכמוני, אני בכל זאת נושא את הספר עמי כשאני קורא (לא דובר) את התפילות וחש קרוב למשמעותן וקרוב לבורא עולם, בדרכי.

(אני מתנצל על הסנטימנטליות)

מאמר חשוב מאוד שמתאר את אחת מנקודות המפתח של "המהפכה החסידית" שעוברת על הציבור הדל"י
ואין לי אלא להצטער שלציבור החרדי זה עדיין לא הגיע,ותעיד על זה הפורום שלנו כאן שעל אף פתיחותו אינו מרבה בדברים על תורת החסידות ...