אם נתרגם את כל ביטויי הרעיונות הנקלעים בדרכנו במשמעותם הרעיונית-עקרונית, נוכל לראות גם ב"לשם ייחוד" הקדמה נאותה לקיום מצוות!
הנביא ירמיהו מצביע על כך שתכלית האדם דעת הווה באחדות מירבית ולא יזדקק להמחשות קדושות. המצוות משרתות את המטרה הזו. לפ"ז נוכל לזהות את ה"לשם יחוד" כנתון היכול לקשר מצוה לתכליתה!
לשם ייחוד קב"ה ושכינתיה - "שכינה" לעומת הקב"ה היא השקף עצמותו של עצם הווה כמו שמשכן משקף את דיירו. מבט ישיר בהווה כמוחלט ללא צורך בהאנשה ובהמחשה משקפת כמו "שכינה" וכד', אלא להתאמץ כדי להגיע לראייתם כאחד [יחוד קב"ה ושכינתיה], הוא תכלית ה"השכל וידוע". לשם תכלית זו -מודעות להווה אחד- על המצוות להיעשות.
בדחילו ורחימו - כדי שהמצוות תביאנה לייחוד זה, דרושה עירנות היראה ומניע האהבה לתכלית - דחילו ורחימו.
ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים - השם יקוק המורה על נקודת האיחוד של כל "הוא והוא" דהיינו אחדות מציאותית שלימה. האמונה היא שככל שהאדם יגיע לשלימות עצמו כמודעות אחדותית' כך יזהה איחוד שלם בכל ההויה ["הוא והוא" - יקוק] - י"ה בו"ה, כמי שכל חלקיה מעורים זו בזה באחדות שלימה.
בשם כל ישראל - המצוות נעשות לא כתכליתן של יחיד ויחיד אלא מהיות היחיד חלק מעם המתחנך והמחנך לתכלית האחדות.
הנני מוכן ומזומן לקיים - כדי שהמצוות תשיגנה את תכליתן [השכל וידוע הווה], על האדם לגשת אליהן מתוך השאיפה לתכליתן. לדוגמא, ספירת העומר היא חלק ממצות ההכרה שהדגן -עיקר המזון- בא מאדון הכל. כך אנו שומרים על התיחסות נאותה להווה, ובכך מחזקים את הידיעה שעלינו להתאים את עצמנו ולהתאחד לו.
בדומה לכך חשבתי השבוע על המנהג שלמחרת יום הכיפורים מקדימים את התפילה בחמש דקות "צו פאפען דעם שטן" [לבלף את השטן].
במבט שטחי זה נראה כאילו בונים על בסיס טפשי שכאילו יש שטן כזה או כביכול משלחו [הווה ית'] שניתן לבלף אותו שיום הכיפורים שינה אותנו בעוד שלא נשתנינו והוספנו עוד שקר על פשע.
אבל למבין מהיכן המיתוסים מתפתחים, יוכל להתיחס לחלק הרציונלי [השווה: שמים בתורה] ולהפיק מזה. הרי הנקודה הפנימית היא להשתדל שלא להתנתק ולהישאר כמה שאפשר באוירת שיפור הדרכים. כך יביט הנבון, בעוד הראשיתי יזדקק להאנשה של שטן ובילוף.
נשלח ב-17/7/2008 23:56
ווטו
תגובה לדבריך אשתדל לשלוח בעוד כמה ימים בהודעה אישית ואם תהיה מעוניין בכך הדיון הזה ימשיך שם.
***
שאר ההודעה שאינה נוגעת לאשכול זה הועברה לאשכול הבהרה
תוקן על ידי עצכח ב- 18/07/2008 2:16:05
נשלח ב-17/7/2008 17:43
אבג"ד,
יש הבדל בין המשל לנמשל ולכן למרות שאני מסכים אתך על המשל אין זה מלמדני על הנמשל השונה ממנו. המשל הוא בסיפור בעלמא שאין שום סיבה למשכן את נפשנו למען לא ייסתר הסיפור ולא תתערער אמינות המספר. הנמשל הוא במעשה רב [רח"ו] שמשום שמירת מעמדו במסורתנו עלינו להעמיד את דבריו כמיטב יכלתנו. לכן כל שלא פירש את כוונתו להדיא [שאם פירש אין מקום לפירוש הפכי] ורק משום מה סביר שכוונתו היתה אחרת מאיך שלפי התורה שבידינו סביר אחרת, די אם אנו מעמידים את דבריו ללא כוונתו. זוהי דרכה של תורה שמצד אחד משמרת את מסורתה ומצד שני מתחדשים בה חידושים. כבר הובא לרוב בפורום בשם הגר"א שדבר זה הוא תהליך שהחל כבר עם התורה שבכתב שחז"ל מפרשים אותה לפי ההלכה גם שלא כפשטות הכתוב וכן האמוראים מפרשים את המשנה לאו דווקא לפי כוונת הכותב כפי שראיתי לאחרונה מרב האי גאון: "ודאי הרבה משניות יש שאינן הלכה ואנו מפרשים אותה אליבא מאן דאתנו" (רב האי גאון סי' צ"ט ליקוט תשובות הגאונים מובא ברשת עמ' 19/11) [וברוח הלינקים המובאים למעלה].
בחזרה לצפרדע של מהרח"ו, הסכמתי שהיה עלי להוסיף פרשן ד' [ולא כדינגו שרואה בו פרשן א'] ויתר על כן אני גם מזדהה עם התוכן של פרשן ד' שיש השפעת המחשבה על כלל הבריאה ולכן לא מופקע שיהיו לד"ת של מהרח"ו השפעה על נפש הצפרדע שתגרום לתגובתה שבסיפור. [תיאוריה שלמה כתבתי על השפעות מסוג זה בהקשר הרחב של העוה"ז והעוה"ב באשכול מיוחד לכך. כן הביא לינקזצר לינק באשכול אחר לסיפור נפלא בו "ידע אריה קונהו" ואחד הפרטים שם הוא ששב האריה למקומו לאחר תשעה חדשים היעלמות למפגש עם בעליו הקודמים ללא הודעה מוקדמת אליו על הגעתם.]
אך מה שטענתי בקיצור בהודעתי האחרונה הוא שלפי האמור שאנו מעמידים דברי גדולי מסורתנו אף אם לא מטעמם, גם אם סביר שכוונת מהרח"ו היתה כפרשן ד', כל שלא פירש כן להדיא ניתנת העדיפות הפרשנית לפרשן ג'. הסיבה לכך היא מאחר ופרשן ג' אינו מחדש השפעות שלא נודע זיהויין על פני פירוש המפרש לפי ערך חינוכי קיים ופשוט של כבוד התורה [בין מצד "הס מפניו" ובין מצד המחשה לילדים כרונו ולוגית]. לפ"ז גם אם "ביום ההוא" תתגלה ההשפעה וממילא יתפרש הסיפור כפרשן ד', עדיין כיום למי שלא מזהה בעצמו את ההשפעה ואף לא מזהה שמהרח"ו כיוון להשפעה מתוך זיהוי ולא מתוך תיאוריה, אין לו לפרש אלא כפרשן ג'.
תוקן על ידי ווטו1 ב- 24/07/2008 9:22:27
נשלח ב-17/12/2007 23:32
מיימוני כתב כאן בראשית האשכול אודות תפילת ה"לשם יחוד":
"איני זוכר אם היה אשכול על ההתפתחות ההיסטורית והמשמעות המקובלת של מונח זה, אך אם לא היה, ראוי לטפל בו"
לידיעת המעוניינים-
ישנו מאמר של משה חלמיש, בפרק השני בספרו 'הקבלה- בתפילה בהלכה ובמנהג',(עמ' 45)-
"'לשם יחוד' וגלגוליו בהלכה ובקבלה".
כשאדם מספר לך סיפור (שנניח לרגע) שאין ביכולתך לקבל הוכחה לסיפור מסוגו, ואינך מאמין לדבריו, עליך לא להאמין לסיפור. אינך יכול לבחור לפרש את דבריו בשונה מכוונתו ע"מ שייתרצו לך קושיותיך ויעוררו קושיות אחרות כלפי המסופר, וכשאתה עושה זאת אתה רק מעורר חשד של נגיעה בדבר. ***
משפטים/מילים שלא מתאימים לפורום הוחלפו בכוכביות
תוקן על ידי עצכח ב- 13/07/2008 2:23:38
נשלח ב-2/11/2007 15:49
תודה לאבג"ד על אזכור האפשרות הרביעית שהיא הצורה האלגורית, אם כי כרוח הערת דינגו כל שלא הוכחה משמעות כזו נמוכה עדיפותה הפרשנותית.
[עם זאת יש להעיר שהבקשה היא למשמעות הדברים ולא לכוונת המחבר אד הומינם.]
נשלח ב-2/11/2007 15:06
לא כתבתי שהם ברורים או פשוטים בכלל, כתבתי בסה"כ את הכיוון לכוונת המקרה.
נשלח ב-2/11/2007 14:59
איך לא הבנתם את העמקות של סיפור הצפרדע? כנראה שאתם צריכים ללכת וללמוד בבית המדרש.
הצפרדע זו לא סתם צפרדע. זו הצפרדע שממנה למדו חנניה וחביריו מצוות קידוש ה' כפי שהגמרא אומרת על הצפרדע שעלה במצריים, לתוך התנורים ולבתים,
והצפדע הזו בא לשמוע ד'ת ותשבחות על הקידוש ה' שהם עשו במצריים. והדברים פשוטים וברורים
נשלח ב-2/11/2007 14:57
עיינתי שוב בדברים שנכתבו בראש האשכול ע"י ווטו וגם הם נראים.
"קודם" הצמצום היה "הוא אחד ושמו אחד", וכך גם יהיה לאחר התיקון "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". שמו מבטא את הרצון להשיג את הבורא ואת אחדותו בהבנה הגדולה ביותר - לקבל את כל השפע, אלא שבתחילה הרצון הזה היה חסר כוח אמיתי מצד הנאצלים ולכן התבטל כאין וכאפס ל"הוא" ונאמר שהיו באחדות גמורה.
(כל שם משמותיו מבטא את אופן השגת הנאצל, שהרי מצד הבורא אין שום חילוק של שמות. לכן המילה "שמו" מכוונת מצד השגת הנאצל שהתבטל לאחד באופן מוחלט)
לכן נעשה הצמצום (בקבלת הנאצל) ונבראו העולמות (שהעלימו את השפע ואפשרו את קבלתו בחלקים מסוימים כפי יכולת הנאצל לקבלו ולהשיגו, וכלשון האר"י:) בכדי לאפשר את מציאות השגת שמותיו, כינוייו ופעולותיו. - כשבאמצעותם הנאצלים יזכו לרצון לתפוס את האחד בפעולותיו ולהתרשם מהן, ולאט לאט לחזור לשורש ולהבנה שהכל אחד - והפעם תוך השגה אמיתית מצד הנאצל.
כמובן שסיכמתי בקצרה את כיוון התשובה אך לא הבאתי את כל הדברים - אותם ניתן בהחלט ללמוד. נדמה לי שהקל והנוח ביותר הוא להתחיל ללמוד את אחד מספריו או מאמריו של בעל הסולם (הקדמה לספר הזהר, פתיחה לחכמת הקבלה, תלמוד עשר ספירות חלק א').
נשלח ב-2/11/2007 14:39
אף אחד לא הסתתר מאחורי ההבנה המינימלית - *** כאן ההקדמות ארוכות ונצרכות יותר כשחיסרון בתחילת החכמה מונע את ההבנה בהמשכה.
משפטים/מילים שלא מתאימים לפורום הוחלפו בכוכביות
תוקן על ידי עצכח ב- 13/07/2008 2:19:38
נשלח ב-2/11/2007 14:28
ווטו
א....ד
ההסתתר מאחורי 'שורשי הצפרדע' או מאחורי 'הבנה מינימלית בכתבי הרב', לא מהווה תחליף להסבר אמין עבור הקורא הניטראלי שיקפיץ את פרשנותך מא' לד'!
ואם נתיימר לייחס ל'הרב' ידע על הצפרדעים הנזקק לפרשנותך רק משום שדיבר בצורה כזו ולא משום שביטא את הידע המבסס, אז ממילא תרד גם פרשנות ג' ותהיה עדיפה פרשנות א' (למי שחושש מפרשנות ב').
נשלח ב-2/11/2007 14:21
ובעניין ה"לשם ייחוד"
אמנם כתבתי באשכול אחר הסבר מדעתי, אם כי לפני שבועיים נתקלתי בהסבר דומה מאוד המופיע בספר "מנחת יהודה" לרבי יהודה פתיה זצ"ל. הספר לא נמצא אצלי כרגע אבל אכתוב מזיכרוני:
השכינה היא המציאות בה אנו זוכים לקבל ממנו. הקב"ה משפיע תמיד, מה שמונע מהשפע הזה לשכון בנו הם עוונותינו, נגיעותינו ורצונותינו הפוגמים בשורשינו ובכך גם ביכולת שלנו להשכין את השפע בנו - פגם ב"מלכות".
"לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכיניתיה" - הוא גילוי דעת על כוונתנו לתקן את עצמינו ואת שורשינו שיוכל לקבל את השפע ואז יתאחד עם קב"ה, דהיינו שכל המושפע ממנו יתקבל בנשפע ע"י תיקון רצונותינו בכוונה הפשוטה של קיום המצווה לשם שמים, "לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראינו" המופיעה בהמשך הלשם ייחוד.
(ההסבר המופיע שם בסעיף ה' מתאים יותר כלפי המושג "זיווג דהכאה" המופיע בכתבי האר"י).
נשלח ב-2/11/2007 13:58
הייתי מנסה את פרשן ד'
כשאדם אומר תורה גבוהה ומופשטת מלבושיה, הוא מכוון אל שורשי ענייני העולם הזה. הצפרדע ששורשו אף הוא התפתח ממקור גבוה (או שכלולות בו ניצוצות מנפש אחרת) חושק למקורו ונמשך להתקרב למקור התורה הנ"ל. אין לו השגה במילים הפשוטות, כי אם בתחושת התורה המופשטת.
אני מאמין שהפירוש האמיתי קרוב יותר לכיוון הזה.
בכל אופן, כדי להיות קרוב להבנת סיפורים מעין אלו נצרכת הבנה מינימלית בכתבי הרב, ואפשר להבין.
נשלח ב-2/11/2007 12:46
שוב מצאתי [מובאה בלינק שהביא לינקזצר בשו"ת חב"ד של] טקסט שניתן לפרשו:
א. כפשוטו לפי הקשר מציאותי הזוי,
ב. כפשוטו לפי הקשר מציאותי מצומצם,
ג. [הנראה שלא] כפשוטו אך לפי התחשבות בהתפתחויות המנטליות והשפה.
הנה הטקסט:
מסופר אודות הרב חיים ויטאל ז"ל שהלך על יד הנהר לאמירת תשליך, ואמר תורה, ולפתע הוציאה צפרדע את ראשה מן המים, ורצה בנו לגרשה, ואמר לו הרח"ו שלא יפגע בה, כיון שרצונה לשמוע תורה.
פרשן א' יפרש שמשום מה דעת הצפרדע ורצונו לשמוע תורה,
פרשן ב' יפרש שלצפרדע אין דעת ושכן ר' חיים ויטל,
פרשן ג' יפרש שברור שלא מחדשים דעת לצפרדע אלא שתופסים את ההזדמנות כדי לחבב דברי תורה בהמחשת "כאילו" [ולא גרע ממדרשים בסגנון זה, כי ישרים דרכי הווה וכו'].
*****
הנני מטמיע כאן אשכול בן שתי הודעות שלא צלח, בו נתפרש בדומה.
בתקולנוהמת: מופת?12/8/2003
קראתי בעיתון מפתח העיר ידיעה על ר'שלומק'ה זווילער שהיה בביקור בכותל וראה איך מאבן אחת נוטפת מים (תופעה שחזרה ע"ע לאחרונה ב.ק.נ.)
ופשוט התפעם ואמר 'שכינה בוכה הכותל בוכה'.
שאלתי היא, הלא ברור שמדובר במקרה אינסטלציה
איך זה אם כן שצדיק נשגב טועה לומר שמדובר במופת (דוגמא)
*****
ווטו1:
נאמר בתורה שהשם ניהג רוח קדים לקריעת ים סוף. וכי מפני זה נשאל וכי בגלל רוח נושבת נשבח את השם?
התשובה פשוטה שהכל מיד השם כולל הרוח הנושבת וזה שהרוח נשבה ברגע בו עמדו בני ישראל על ים סוף ועי"ז עברו בו, אנו מחשיבים לחסדי השם.
בחז"ל נאמר שהשכינה בוכה על החורבן. נזילת אינסטלציה היא גם מהשם. כאשר דבר כזה קורה בכותל המערבי, טבעי לשייך את התופעה למאמר שהשכינה בוכה אם כי כל נבון מבין שאין בכי השכינה כבכיית אדם שנוזלים ממנו דמעות, אלא מצב הוויתי עצוב מאד.
זו התעוררות על דרך האסוסיאציה!
תוקן על ידי עצכח ב- 01/09/2008 10:34:46
נשלח ב-1/9/2006 13:32
בט 77 במחילה מכבודך שים לבך להיכן אתה נגרר. אתה מביא סימוכין ואסמכתא לתפילה מחכמי יון בעלי האסכולה הפוליתאיסתית הקלאסית. להשתמש בתפילה בדימוים יוונים? ואפילו הם רק דימויים? אחד מתלמידי רב גדליה הביא בפורום זה רעיון גדול של רב גדליה הוא טען כי כשאדם מתפלל שמונה עשרי בדביקות ועוצם את העיינים תוך כדי כך הדמות שהוא מדמה לעצמו שהוא עומד לפניו..... זו היא עבודה זרה( תלמידי רב גדליה מוזמנים לתקן )
אבן עזרא קהלת פרק ה
(א) אל תבהל - אל יוציא פיך מלין לפניו בביתו בבהלה ולבך אל ימהר כי אם תביננו כי הלב כמו אובד ותועה בעסקי העולם על כן אמר משיח ה' מצא עבדך את לבו ודע כי האלהים נצב עליך ורואה אותך ושומע דבריך כי הוא בשמים בגבהי מרום הגבוהים ואתה על הארץ ואין למטה ממך על כן יהיו דבריך מעטים שלא תסתכן כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפלה קצרה ויוצא; אמר אברהם המחבר, הנה נא הואלתי לדבר, כי בעבור היות כבוד המקום מלא כל מקום ולא יוכל האדם להשמר בכל מקום הוכן לו מקום שיהיה לו קבוע לתפלתו והוא חייב לכבדו גם חייב הוא האדם להודות ולשבח לאלהיו בכל רגע כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע שיחיינו ויתענג בהרגשות רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי העולם הושם לו זמן שיתפלל בו והם עתים ידועים ערב ובקר וצהרים כי כל מי שיש לו עינים ידע עת צאת השמש ועת נטותו ועת בואו על כן חייב אדם שיתפלל שישמור פתחי פיו ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך, בידו להחיות ולהמית על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפלתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם ולא יסמוך על המחבר ברצונו הראשון כי אין אדם אשר לא יחטא או המעתיקים חטאו,
למען גילוי נאות אני לא נגד הקבלה נהפוךהו אני חסיד גדול שלה. אבל לא בתפילה ולהמוני העם כמונו.
