טום קרוז של בני-ברק

מצורף קובץ

.

טום קרוז של בני-ברק


הפנים שלו מככבות על מסכי מחשב בכל בית חרדי שמכבד את עצמו * ילדים חרדים עוקבים אחר קורותיו בדריכות * הוריהם מחפשים לו שידוך * אושרי סהר (31), שחקן "הבימה" ותל-אביבי חילוני למהדרין, הוא מגה-סטאר בתעשיית הסרטים האלטרנטיבית של בני-ברק * כן, יש דבר כזה, ואפילו מאוד מצליח
רון לוין





כשאושרי סהר (31) עובר ברחובה הראשי של בני-ברק, אין כמעט איש שלא מזהה אותו. מבטים ננעצים, אנשים ניגשים, מברכים, מתעניינים. לאושרי אין טענות. זה מה שקורה כשאתה כוכב קולנוע. ולא סתם כוכב - מגה-סטאר. זה השלב שבו אתם בטח מרימים גבה. אושרי מי? איפה הוא בכלל שיחק? ובכן, אושרי סהר הוא כוכב של עולם שהוא כמעט יקום מקביל עבור רובנו, אושרי הוא לא פחות מאשר היהודה לוי של העולם החרדי.
סרטים וחרדים הם מושגים די סותרים, לפחות לפי הידע שיש לרובנו על העולם החרדי. אבל מתברר שלא כך הוא. זה שבע שנים שמתקיימת לה תעשיית סרטים שלמה בעולם החרדי. לא מדובר בסרטים שמופצים בקולנוע, בקלטות וידיאו או בדי-וי-די, אלא בסרטים שמופצים על גבי דיסק מחשב, ושצופים בהם על גבי מסך המחשב הביתי. הסרטים שמצולמים בארץ הם עלילתיים ונושאים מסרים דתיים-חינוכיים. נשים, כמובן, לא נראות בהם.
אושרי סהר, שחקן תיאטרון "הבימה", תל-אביבי וחילוני למהדרין, גילה במקרה את התעשייה הזו לפני ארבע שנים. יותר נכון היא גילתה אותו, לאחר שהשתתף בשנת 2000 בסרט סטודנטים שהופק בבית-הספר הדתי לקולנוע "מעלה" בירושלים. "אחרי שהסרט הופק קיבלתי טלפון מאיש עסקים דתי בשם אבי גרינברג שאמר לי שהוא מפיק סרטים לציבור החרדי", מספר סהר. "האמת היא שבהתחלה חשבתי שעובדים עלי ושאין דבר כזה שעושים סרטים לציבור החרדי. אבל אבי הסביר לי שמדובר בסרטים שמוקרנים באמצעות דיסק של מחשב והם בעלי אופי דתי בלבד.
"השלב הבא היה פגישה, שבה הבנתי הרבה יותר על העולם הדתי ועל תעשיית הסרטים. מדובר בסרטים שהם בעלי מסר דתי שמדבר על מוסר או על טוהר הנפש.
אין יחסים בין המינים, כמובן שאין שום רמזים מיניים ואין פריים אחד שכולל תצלום של אשה. אם זה קורה במקרה, כל הסצינה מצולמת מחדש".

קומדיה כשרה
סרטו הראשון של סהר, שהפך לשלאגר היסטרי, קרוי "התערבות". הסרט מספר על צעיר חילוני (ששמו ברק) שהתערב עם חבריו כי יוכל להתחפש לחרדי ולהישאר שבוע ימים בישיבה דתית בלי שישימו לב לכך. הצעיר אכן מגיע לישיבה, ובסופו של דבר הוא מתאהב בדת וחוזר בתשובה. הסרט, שיצא ב-2001, צולם במשך כמה שבועות בבני-ברק ובירושלים, והפך ללהיט. סהר הפך לכוכב העדה החרדית. "כולם היו בטוחים שאני דתי, ובעקבות הסרט הראשון קיבלתי מעבר לביקורות הטובות גם הצעות שידוכים, אבל ברגע שיודעים שאני חילוני, השידוך נעלם מיד", מספר סהר.
אחרי ההצלחה של "התערבות" הוחלט להפיק סרט נוסף ושמו "חיילים ללא מדים". הסרט ממשיך לעקוב אחר קורותיו של ברק הצעיר לאחר שחזר בתשובה. העלילה סובבת סביב נסיונותיו להישאר בישיבה לאחר שקיבל צו גיוס. הוא מנסה להסביר למפקדים בצה"ל כי אהבתו הגדולה היא לדת, ולבסוף הוא נקלע לסיטואציה שבה הוא מגלה את אומץ לבו, שבעקבותיה הוא גם מקבל אות גבורה מצה"ל וגם חוזר לישיבה.
איך היה להסתובב ברחובות בני-ברק אחרי הסרט השני?
"בכל פעם שעברתי שם, או שהיינו מצלמים סצינה לסרט נוסף, התגובות היו מאוד חמות. לציבור הדתי אין פוזות. הם אנשים מאוד ישרים וחמים. הם גם ביישנים למדי. אני חושב שכולם היו בהלם מזה שאני לא דתי, אבל מעבר לכך כולם בירכו ורצו לדעת מה יהיה הסרט הבא.
איך זה לעשות סרט כזה?
"כמו שהתגובות בקהילה הדתית יותר מאופקות ופחות עם פוזה, כך גם עשיית הסרטים במגזר הזה שונה לחלוטין. קודם כל הצוות מאוד קטן. המפיק לא מתבייש להגיש כוס מים לשחקן שעובד קשה, וכולם ממש משפחה אחת. הצילום נעשה בנינוחות, בלי לחץ, ויחד עם זאת משתדלים לא לבזבז זמן ויש הרגשה נפלאה בסיום כל סרט".

הפלשתיני שחוזר ליהדות
בסרטים שהיא עושה, הקהילה החרדית, מתברר, אינה מנותקת ממה שקורה במדינת ישראל. סרטו השלישי של סהר נגע, לא פחות ולא יותר, בבעיה הפלשתינית. הסרט "הסוכן הפלשתיני" מתאר בחור ערבי שחבריו מתכננים פיגועים ביהודים והוא מרגיש שזו לא הדרך הנכונה. במקביל, בשב"כ בודקים ומוצאים שאותו בחור הוא בן לאמא יהודייה שנולדה בתוניס ושנאלצה להסתיר את יהדותה מפחד המוסלמים. הצעיר אינו שש לשתף פעולה עם השב"כ, אולם לאחר שהאמת על יהדותו יוצאת החוצה, הוא עושה זאת ומביא ללכידת המחבלים. בסופו של דבר הוא יוצא לדרך חדשה כיהודי לכל דבר. עם זאת לא ברור מסוף הסרט אם הוא הופך לאדם דתי - דבר שעורר ביקורת בקרב הצופים. "קיבלנו ביקורת על כך שהסרט לא מסתיים בכך שהבחור הופך לאדם דתי, אבל חוץ מזה היתה ביקורת נפלאה על הסרט ועל התפקיד", מספר סהר. "אין ספק שהציבור הדתי אוהב ורוצה לשמוע את המסרים האלה, וכל עוד הוא יקבל אותם, הוא גם ירכוש את הסרט".
והציבור הדתי אכן רוכש. הסרט "התערבות", למשל , נמכר בהיקף של 5,000 עותקים . את המספר הזה אפשר לתרגם למספר גדול הרבה יותר: בממוצע 90 אלף צפיות, לפי מפתח של שש נפשות למשפחה שצופה לפחות שלוש פעמים בסרט. הסרט מדובב בימים אלה לאנגלית.
הסרטים, שהתקבלו בהסכמה שבשתיקה על-ידי הרבנים, אורכים בדרך-כלל כשעה עד שעה וחצי. בכל חודש נוצרים כחמישה-שישה סרטים חדשים וניתן להשיג אותם בחנויות במחירים שבין 30 עד 70 שקל. מדובר בתעשייה שמגלגלת מאות אלפי שקלים.
שני אנשי העסקים הדתיים אבי גרינברג ושלמה פישמן שולטים בחברת השיווק "גרינ-פק מדיה" שמובילה בשיווק סרטי עלילה בדיסק למחשב. לדבריהם, בשבע השנים האחרונות הופקו כ-300 סרטים שונים, כולם בעלי מסר דתי. "אנחנו משתפרים מפעם לפעם. עכשיו עשינו סרט על חטיפת אייכמן והושקע בו סכום גדול. הסרט כולל סצינה של החטיפה מארגנטינה, ממש על-פי הסיפור. אמנם אין קשר ישיר בסרט ליהדות, אבל יש הרבה מסרים סמויים וערכיים. להערכתנו, היקף הצפייה מגיע לכמה מיליונים טובים", אומר גרינברג.

בין העולמות
לפני שנתפס בקורי התעשייה הזו, ההיכרות של סהר עם הקהילה החרדית ועם אורחותיה היתה קלושה מאוד. "הקשר היחיד שהיה לי לדת היה בית-ספר דתי שבו למדתי בכיתות א' וב'", הוא מספר. סהר גדל והתחנך בעיר רמלה, כבן למשפחה חילונית בת חמישה ילדים. מיד לאחר שחרורו מצה"ל עבר להתגורר בתל-אביב, השתתף בסרטוני פרסומת וחלם להיות שחקן. בשלב מסוים נסע לפריז, חי שם כשנה ואז חזר ארצה היישר ללימודי משחק בבית-הספר "בית-צבי". " למעשה, האהבה הראשונה שלי היתה השירה. ניסיתי להתקבל בזמנו ללהקה צבאית, אך לא צלחתי במשימה וזו היתה אכזבה מסוימת. אבל גיליתי את עולם המשחק שאהבתי לא פחות מהשירה. בשנה הראשונה שלי ב' בית-צבי' הייתי גרוע. לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה ומה רוצים ממני. רק בשלב מאוחר נפל לי האסימון, ובשנה ג' כבר עשיתי תפקידים כמו קליגולה וטרטוף. סיימתי את הלימודים עם תעודת הצטיינות".
מי שגילה את סהר ונתן לו הזדמנות אמיתית היה הבמאי אילן רונן ( " תרשום'הבמאי הדגול', כי הוא באמת אדם יוצא דופן באבחנה ובמקצועיות שלו" ). " רונן חיפש קבוצה של צעירים ל' צעירי תיאטרון הבימה', ולאחר סיום הלימודים התקבלתי לחבורה", מספר סהר. "זו היתה פסגה אמיתית. העבודה עם אילן רונן היתה נפלאה. בהצגה'זוגיות' שיחקתי חולה איידס, מה שהיה תפקיד לא קל. אחר-כך עבדנו על המחזה'במלחמה כמו במלחמה' שעוסק במלחמת טרויה, ובהצגה'צורה לאהבה' עם יובל סגל".
את המעבר להיות שחקן מן המניין בתיאטרון "הבימה" עשה סהר בשנת 2000, ומאז הוא משתתף בהצגות שונות, בין היתר ב"קומיקאים" עם מוני מושונוב, ולפחות פעמיים בחודש הוא נכנס לתפקידו של גיא זוארץ במחזמר "מרי לו". " זה נפלא כי אני יכול לנקות קצת את הראש במחזמר ובשירים שאני אוהב", אומר סהר.
והעובדה שלצד המשחק ב"הבימה" אתה נכנס עמוק לעולם היהדות לא מעלה בך הרהורים לגבי אורח החיים החילוני או לגבי חזרה בתשובה?
"לא. אני מכבד את הדת, אבל אני חילוני. גם בעולם החילוני וגם בעולם החרדי יש הרבה דברים טובים ואני משתדל לאמץ אותם. העובדה שאני נוגס בשני עולמות כל-כך מנוגדים, ועושה את זה בשיא הטבעיות ונהנה, מעניקה לי בונוס עצום ".

מניין צחוקים
בצפייה ראשונה בשלושה מלהיטי מסך המחשב שבהם מככב אושרי סהר ( " התערבות", " התערבות 2" ו "הסוכן הפלשתיני" ) קופצות כמה תובנות ותבניות מהסוג הלעוס: העגלה החרדית מלאה יותר, רק לימוד תורה יציל את ישראל ועוד. אבל יש גם הפתעות.
למרות התפרים העלילתיים הגסים, הדיאלוגים הבוסריים והמוסרניות בגרוש מתגלה ניסיון רציני לעסוק בדילמות שמטרידות את הצעיר החרדי בנקודות המפגש שלו עם העולם החילוני. ועוד: הגם שהסרטים האלו משווקים לקהל החרדי יש בהם התכוונות מאוד ברורה לציבור החילוני.
אושרי במובן הזה הוא ליהוק מושלם: יש לו מראה כל-ישראלי, הוא רך מבט ודיבור ומקרין סוג של שלווה סמכותית. למרות שברור שמדובר עבורו בחלטורה מהסוג השולי ביותר, המשחק שלו רק לעתים רחוקות מביך (בעיקר בהתחשב בקוצר היריעה ובצוות הלא מקצועי שלצדו).
ב "התערבות" הוא נכנס לדמותו של ברק לוין, נער חילוני המתחזה לתלמיד ישיבה. את השלבים המרתקים שהוא עובר בכניסה שלו אל עולם היהדות, כמו הדרכה לגבי מיקום הכיפה על הקודקוד, הזווית המדויקת של כיפוף הברכיים ומידת הלולביות הנכונה בעת התפילה, הוא עושה בצורה משכנעת. דווקא בסצינות המפגש עם המנגנון הצבאי הוא כושל, ולא מצליח להעביר את עוצמת ההלם של הצעיר החרדי.
ב"הסוכן הפלשתיני" ניכר שהבמאי מפיק-עורך הגיע לטריטוריה זרה והוא התקשה לעצב את דמויות השב"כניקים, ובעיקר את דמויות הערבים שמאז "עזית הכלבה הצנחנית" לא היו כה פלקטיות (כאפייה וצחוק נכלולי). חבל . דווקא סיפור מעולה: צעיר פלשתיני מבוקש מגלה שהוא יהודי תוניסאי - תינוק שנשבה תרתי-משמע.
כמו אצל טרנטינו, גם כאן המוזיקה היא הדבק הקונספטואלי של הסרט, ובמגזר החרדי עושים אחלה מיקס: מקובני, דרך ג' אנגל עצבני, עבור לגיטרות מנסרות ומהלומות סינתיסייזר בפיקים הרגשיים.
אז במה עסקינן? האם אושרי הוא חומר בידי מחזירים בתשובה מרושעים? או אולי מגשר מסוג חדש? אם חוזרים ל"התערבות" מתגלים שוב היסודות המתלכדים: שחקן חילוני מהבימה משחק צעיר צפונבוני שמשחק בתורו תלמיד ישיבה, רק כדי לגלות בסיום המסע שאי-אפשר להפריד בין צורה ותוכן. כולנו יהודים.