מסורת התורה ומסורת הזוהר

אנו רואים בפורום זה חברים שניכר עליהם כי יר"ש המה ומאמינים באמונה שלמה בתורה שבכתב ושבע"פ.

עם זאת כאשר מגיעים לנושא הזוהר והקבלה הם כופרים בה ומכחישים אותה.

מצד שני יש חברים שאמונתם בזוהר שלמה כאמונתם בתורה שבכתב ושבע"פ, ועל כל הקושיות שיש כלפי הזוהר ימשכנו את נפשם לתרצם , לעיתים בדוחק גדול.
ומכחישי הזוהר עונים להם בשנינות ולכותבים הפתטיים שבהם, הם אכן עונים תשובות שאין אפשרות להתווכח עמן.

האמונה בתורה אינה נובעת מחמת הוכחות חיצוניות - היסטוריות או מדעיות - שמעידות על אמיתותה, אלא כל כולה מעוגנת במסורת המועברת מדוד לדור וכמו שהראשונים מגדירים שהאבות לא ינחילו שקר לבניהם.

אמנם ברור וידוע לכל שהמסורת של הזוהר החלה בתקופה הרבה יותר מאוחרת וגם ידוע לנו על הרקע של מסורת זו, וכידוע רוב רבותינו הראשונים לא הכירו ספר זה כלל.

וכאן אני רוצה לשאול ולחדד:
האם יש לנו עדויות על המסורת של התושבע"פ ואפי' התורה שבכתב לפני ימי הבית השני ?
לעיתים נדמה כי יש לנו אפי' עדויות המכחישות את המסורת, ואף מהמקרא עצמו למשל: הנוהג לשאת נשים שלא מזרע ישראל עד לתקופתו של עזרא הסופר (שלמה המלך, מחלון וכליון שמשון ועוד) ; הסתירות שבין ספר יחזקאל לנאמר בתורה ועוד.

באופן עקרוני אם נשוה בין המסורת של הזוהר למסורת של התורה המסורה בידינו, מפני מה הזוהר פחות אמין? אמנם הזוהר התחיל במסורת ובהפצה על ידי יחידים, אך הוא מציג את עצמו כחיבור עתיק בן 1500 שנה. לאלו המפקפקים בסמכותה של המסורת המועברת מדור לדור , מי לידם יתקע שהתורה, נניח מעזרא ואילך, לא ניתנה באותו אופן, ורק אחר כך הופצה? מה ההבדלים?

וא"כ נשאלת השאילה אם אתם מטילים ספק בזוהר, מדוע אינכם מטילים ספק גם בגמרא ובמשנה, ובתנ"ך ובתורה ?

ומכאן הרי הדרך פתוחה לאמרתו הידועה של החת"ס האומר שהכופר בגלוי בנסתר חזקה עליו שהוא כופר בסתר בנגלה ?!

ומאידך גיסא ניתן לטעון כלפיכם : הרי על אף כל הקשיים אתם מאמינים בתורה שבכתב ושבע"פ , ועל כל השאלות אתם מתאמצים להשיב ,ולעיתים אף בדוחק גדול בטיעונים אפולוגטיים.

וא"כ, האם אין אפשרות להטיח בפניכם שאתם נוהגים במה שאתם מאמינים – היינו כלפי התורה הנגלית- באותו אופן שנוהגים אחרים במה שהם מאמינים- היינו בזוהר ובקבלה?

יד על הלב, אלו לא הייתם נולדים כחרדים, אלא הייתם אנשים אובייקטיבים לחלוטין, והייתם בוחנים את הכל במאזני השכל בלבד ללא כל מטענים רגשיים ואמוניים שינקתם עם חלב אמכם , האם לא הייתם אומרים שאי האמונה בתורה היא דרך יותר הגיונית מאשר האמונה בה, ובעקבותיה כל הקושיות המתעוררות והאקרובטיקה המחשבתית הנדרשת ליישב את הדברים, כפי שבאים לידי ביטוי בפורום זה ?

ואולי המסקנה המתבקשת היא : שדרך כל איש ישר בעיניו, לא האמונה וההכחשה באות מכוח קושיות והוכחות, אלא ההוכחות והקושיות באות רק בכדי לאשש את מה שכבר קבוע בלבו של האדם.

להלן כמה ציטוטים מדברי הגאונים בעניין סמכות אגדות חז"ל:

"הגדה הוא כל פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצווה, זו היא הגדה ואין לך ללמוד הימנה אלא מה שיעלה על הדעת . ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בגין מצוה שהיא מפי מרע"ה שקיבל מפי הגבורה אין לך להוסיף עליו ולא לגרוח ממנו. אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו – לפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלה לומדים אותם, והשאר אין סומכין עליהן. "(מבוא התלמוד, המיוחד לשמואל הנגיד)

"הוה יודעים כי דברי אגדה לאו כשמועה הם, אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו, כגון אפשר, ויש לומר, לא דבר חתוך. לפיכך אין סומכין עליהם. " (רב האי גאון, אוצר הגאונים ד', חגיגה עמ' 59)

ונשאל רב האי גאון מה הפרש יש בין אגדות הכתובות חוץ לתלמוד. והשיב כל מה שנקבע התלמוד מחוור הוא ממה שלא נקבע בו, ואף על פי כן אגדות הכתובות בו, אם לא יכוונו, או ישתבשו, אין לסמוך עליהם, כי כלל הוא אין סומכין על אגדה ...

אבל מה שלא נקבע בתמוד אין אנו צריכין לכל כך, אם נכון ויפה היא דורשין ומלמדין אותו , ואם לאו אין אנו משגיחין בו. (שם עמ' 60)

זהו פירוש רב שמואל בן חפני ז"ל ואמר אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחייתה האשה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל ... (רד"ק לשמואל-א כח, כד, ע"ש)

את דברי הרמב"ם ורבי אברהם בנו כבר הבאתי כמה פעמים בפורום, כך שאין צורך לצטטם שוב. אנו רואים אם כן שדעת הגאונים והרמב"ם היא שאין שום חיוב אמוני לקבל את אגדות חז"ל. בניגוד לחכמי הקבלה שטענו שיש באגדות אלה רזים גדולים, ושלפיכך אם יש אגדות שאיננו מבינים אותן עלינו להניח שהדבר נובע מחוסר ההבנה שלנו - הגאונים כתבו בפשיטות שחז"ל דרשו אגדות כפי שעלה על ליבם, ואם הדברים לא נראים בעינינו, אנחנו יכולים לדחות אותם.

לפיכך, גם אילו היה זה נכון שספר הזוהר יצא מתחת ידיו של רשב"י - לא היינו מוכרחים לקבל את הדברים שכתובים בו, קל וחומר שאין שום ספק (על כל פנים מבחינה פילולוגית) שהוא נכתב במאה ה-13.

רב צעיר
אני מתייחס לתגובתך הראשונה באשכול זה:

1. הביוגרפיה שלך - דומני - היא די יחודית, ורוב הכותבים כאן, תיאורי די מאפיין אותם.

2. אינני יודע מה כוונתך באמרך שהתורה שבע"פ התפתחה במהלך ההיסטוריה.
על פי אמונת היהדות, ניתנה התורה שבע"פ בצמוד עם התורה שבכתב, מובן שבמשך הדורות התפתחו והתחדשו דברים, אך היסודות באו יחדו, וזו הסיבה היחידה שהתורה מחייבת אותנו ולא בגלל שהיא מקובלת או לא מקובלת עלינו, לכן אם נאמר שגם הזוהר שייך לאותה מסגרת של תורה שבע"פ, הרי היא מחייבת אותנו, ואם לאו, אין היא מחייבת אותנו ולא משנה אם היא מקובלת או אינה מקובלת עלינו. אדרבא, לפי מה שאתה כותב "די לי בכך שהיא מקובלת על כלל ישראל שמקבלים על עצמם עול תורה ומצוות",הרי גם הזוהר מקובל כיום על כל היהדות הנאמנה לתורה -חוץ מכמה תמהונים פה בפורום - וא"כ למה הוא אינו מחייב אותך ?

3. לגבי דעות והשקפות שלא שייך לפסוק בהן הלכה, אתה אולי צודק למשל בהשקפה אם נוח לו לאדם שנולד או שלא נולד, שעל אף שנפסקה הלכה שנוח לו שלא נולד, יתכן שמותר לך לחשוב שנוח לו שנולד.
אבל בעקרי הדת והאמונה , ודאי ששייך לפסוק הלכה, וכמו שהרמב"ם בעצמו פוסק הרבה הלכות בה' דעות וע"ז, ומי שבהשקפתו ה' הוא גשמי הרי הוא מין, ומי שאינו מאמין בתה"מ אין לו חלק בעוה"ב, כ"ז עניני השקפה שבודאי שייך לפסוק בהם הלכה.וא"כ חלק מהנושאים בהם מטפל הזוהר, ודאי שייך לעיקרי האמונה בהם אכן שייך לפסוק הלכה.

4. מה שאתה כותב שהבקורת שלך נגד הזוהר נובעות בעיקר מהדעות המופיעות בו,
לדעתי זה אינו טיעון כלל ,שכן אם אכן היינו יודעים בבירור שכל דברי הזוהר הם דברי רשב"י והם חלק מהתורה שבע"פ, היינו צריכים לכוף את שכלנו ולקבל זאת - ואולי במסגרת פרשנויות מסויימות - כי אין השכל עומד לעומת האמת התורתית.
וכמו שעם ישראל בצאתו ממצרים היו רגילים לפולחן הפאגני וכמו עמי הקדם שהאמינו באלילים , ומשוכנע אני שגם שכלם ודעתם הסכימו למה שעשו, עם זאת כאשר באו אברהם אבינו ומשרע"ה ומסרו להם את האמונות האמיתיות הם כפו ע"ע ועל שכלם לקבל את האמת, על אף שבאופן טבעי דעתם ושכלם לא הסכימו כנראה בתחילה עם הדברים .(וידועים דברי הרמב"ם על טעם הקרבנות.)

לכן אני טוען שכל הפקפוק באימון שאפשר לתת במה שכתוב בזוהר , הוא רק אם נצא מנקודת הנחה שהוא אינו אותנטי , אבל אם היינו יודעים בבירור שהוא ניתן בסיני, היינו חייבים לקבל את הדברים ולכוף את דעתנו ושכלנו לדבריו.

תוקן על ידי - בר_בי_רב - 12/05/2004 13:13:03

אישציפ,

לא הבנתי למה ההכרה בכך שהמציאות המקרית היא הבל, וביטוי הכרה זו בקיום מצוות - הוא קיום 'שלא לשמה'.

(וזאת, למרות שבאופן אישי איני חושב שיש מצב של 'לשמה' לגמרי. ואולם, יש בהחלט הבדל איכותי רב בין קיום מצוות מתוך אינטרסים אנושיים צרים לבין קיום מצוות מתוך תפיסת העולם הרמב"מית.

רבצי ,
אם כך אין זו עבודה לשמה ...

אתה עובד את ה' כי כדאי לך לפעול במציאות מוכרחת , ולא לשים את מעותיך על קרן הצבי . (ולא שזה פגם בעיני )

בכל מקרה לשמה אין כאן ...

אישציפ

כתבת לעיל:

אלא שלא נראה לי סביר שעלי לעבוד את ה' , בגלל שלהבנתו (אליבא דדבריך) הא-ל הוא "מצוי אמת" , ובכלל האמירה הזו היא כינוי , יען כי עדין איני יודע מה משמעות המושג "מצוי אמת" , יתירה מזו , אם רק הוא "מצוי האמת" , משמע שיש עוד "מצויים" אחרים , שמלבד זה שאינם אמיתים , הם שווי ערך ל"מצוי האמת" האם יתכן לומר כן ???

כמה הערות על דבריך:

החיוב שמוטל על האדם לעבוד את האלוהים מתוך כך שרק הוא הינו ה"מצוי אמת", נשמע אמנם כמו משפט פילוסופי קשה להבנה, אולם לאמיתו של דבר הוא אומר דבר מאוד פשוט. אצטט את ויטגנשטיין שאמר פעם ש"אם יש משהו בעל משמעות, אזי הוא לא נמצא בעולם הזה", וזה בעצם בדיוק מה שהרמב"ם רוצה לומר.

הקביעה שאלוהים הוא "מחוייב המציאות" אומרת שרק אלוהים הוא בעל החשיבות הגדולה ביותר בעולם, או ליתר דיוק החשיבות היחידה בעולם. כל דבר אחר מלבד אלוהים הוא רק "אפשרי המציאות", כלומר הוא אמנם קיים, אך באותה מידה הוא היה יכול גם לא להיות קיים. ובנוסף קיומו תלוי בדבר אחר ואינו נובע מעצמותו, וממילא אין בו שום חשיבות.

ברם, בניגוד לכל דבר אחר שקיים בעולם, רק אלוהים הינו "מצוי אמת" שלא תלוי בשום דבר אחר לשם קיומו.לפיכך, הואיל ואלוהים הוא בעל החשיבות הגדולה ביותר בעולם, יוצא מכך שהכרת אלוהים הינה ההשגה החשובה ביותר שאדם יכול להשיגה. והכרת אלוהים - על פי הרמב"ם - יכולה להתקיים אצל האדם שעשוי מחומר רק דרך עבודת האלוהים (ראה דבריו ב"שמונה פרקים" לגבי כך שנפש האדם אחת היא וכו' ע"ש היטב).

במילים אחרות, רק עבודת האלוהים היא בעלת חשיבות כלשהי, וכל השאר הבל הבלים. וכדברי קהלת: "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם." (קהלת יב, יג)

תוקן על ידי - רב_צעיר - 11/05/2004 18:37:31

1. כלומדי תורה ומבקשי האמת אין לנו דרך אחרת מאשר להקשות ולהתחקות אחר פשר דברי רבותינו, גדולים ככל שיהיו.

כאמור, העובדה שדברי הרמב"ם אינם משכנעים אותך אינה אומרת דבר על הרמב"ם ואף לא על מהות אמונתו:

א. כיוון שאמונתו נוסחה בקונטקסט מסויים, השונה לחלוטין מהקונטקסט שבו אני ואתה חיים וחושבים. לכן, מה שלרמב"ם נראה מושכל ראשון, לא משכנע אותך.

ב. המציאות מראה שאין אפשרות לשכנע אנשים בסוגיות האמונה באופן מוחלט. כל תיאוריה שהיא תתקבל על האחד ותידחה על השני.

אישית, למרות שרובנו משוכנע שדרכו הדתית היא פרי חשיבה רציונאלית והגיונית, איני חושב שחשיבה שכזו יכולה למצא הכרעה דתית. בהכרעה הזו מעורבות, לא פחות מההגיון הצרוף, תחושות, רגשות, משקעים, משפחה וחברים, דמיונות, הרגלים וכיו"ב ולא ניתן להכריע מה היה הקש ששבר את גב הגמל.

2. איני מבין את פליאתך בעניין המצוי ומצוי האמת. הרי ברור שיש מצויים רבים ואולם רק הא-ל הוא מצוי אמת. כל מצוי אחר הוא קונטינגנטי - מקרי, כלומר אינו מחוייב המציאות וקיומו תלוי במשהו (ועיין שוב בארבעת ההלכות הראשונות במשנה תורה).

3. נכון שהיו שניסו להדחיק את היות הרמב"ם איש ההלכה והתורה וראו בהלכתיותו כסות למה שהיה באמת - פילוסוף (למשל ש' פינס).

דעתי כדעתך שהרמב"ם היה קודם כל איש ההלכה ואח"כ גם פילוסוף (וכך סברו רבים וטובים כטברסקי וליבוביץ').

דווקא נקודה זו, מעמעמת את הביקורת שלך כלפי ההגיון הרמב"מי. הרמב"ם אינו לוח חלק. הרמב"ם בוחן את התורה בכלים פילוסופיים לאחר שהוא כבר מכיר אותה וחי אותה, וממילא, סף השכנוע הפנימי שלו נמוך יותר מאדם שבא 'לא משוחד'.

אוקי ,
אין ממלוקת של ממש ביננו .

אני מאוד מעריך את השקפתו של הרמב"ם .

אלא שלא נראה לי סביר שעלי לעבוד את ה' , בגלל שלהבנתו (אליבא דדבריך) הא-ל הוא "מצוי אמת" , ובכלל האמירה הזו היא כינוי , יען כי עדין איני יודע מה משמעות המושג "מצוי אמת" , יתירה מזו , אם רק הוא "מצוי האמת" , משמע שיש עוד "מצויים" אחרים , שמלבד זה שאינם אמיתים , הם שווי ערך ל"מצוי האמת" האם יתכן לומר כן ???

רק למען הגילוי , היות והרמב"ם בהחלט לא היה "קוטל קנים באגם" , איני רואה זכות או יכולת לעצמי לדון או להתווכח עמו (מה גם שאינו יכול לענות , ועוד שרבים פירשו אותו בדרכים שונות) בדיוק בגלל זה הדיון שלי נוגע לשיטה כפי שהיא נראית לעיננו .

להבנתי היות והרמב"ם היה ת"ח עצום , הסתירות והקושיות שאני מעלה לא נגעו אליו כלל , יען כי היחס שלו לתורה היה ישיר ובלתי אמצעי , היות ועסק הרבה בתורה .
ולכן אין לי שום בעיה עם ת"ח שנוקטים בשיטה פילוסופית (כל עוד אינם משתדלים לקצץ בנטיעות של שיטות אחרות שלא בצדק . [למעט מקרים בהם להבנתי הדבר נעשה בצדק...])
שהרי ה"מושכלות" אינן ערך עליון בעיני כלל , אלא רק נועדו להשלים את האדם החפץ/צריך לכך .

היות והפורום הזה עוסק בנושא הרבה , אני מנסה לעמת בין השיטות .

לי ברור שהאמונה שלי היא לא זו של הרמב"ם וגם לא זו של הקבלה אם כי היא בודאי מושפעת משתיהן באופנים לא מועטים . (ולו רק בגלל שהחינוך בו חונכתי מושפע משניהם ...)
חילך לאוריתא .

ועוד נקודה קטנה והפעם בדעתי ולא בדעת הרמב"ם:

אני כשלעצמי בהחלט חושב שביסוד העמדה הדתית עומדת התועלתנות. כלומר, אדם שבוחר באורח חיים מסויים עושה זאת כי אורח חיים זה טוב בעיניו ומועיל לו.

בכך אני קרוב יותר אליך מאשר לרמב"ם.

הויכוח בינינו יהיה אולי על סוג התועלת שאנו מפיקים בקיום המצוות (אם כי גם בכך אני כלל לא בטוח שאין לנו הרבה מן המשותף).

אני גם טוען שכל הכרעה לקיום מצוות היא הגיונית. כלומר, משתלשלת באופן הגיוני מהנחות המוצא של האדם. הנחות המוצא האלו, לא הגיוניות אלא כפויות על האדם.

כלומר,

אדם שמאמין בשדים רוחות וקמיעות ורוכש קמיע ובזכותו זוכה בגביע אירופה, הוא אדם הגיוני. הוא פועל לפי ההגיון על סמך אמונת המוצא שלו.

אישציפ, יש משמעות חשובה ביותר להתמקד באדם ולא רק בתוכן. וזאת, כיוון שהתוכן הוא תלוי תקופה, סביבה, אוירה דתית ואינטלקטואלית מסויימת וכו'. נכון שבעולם התורה ה'לא מחקרי' אוהבים לעשות 'קווטץ'' של כל מיני אמירות ותכנים שונים מתקופות שונות ולהציגם בחבילה אחת, ואולם, בעיני זהו אופן הצגת דברים שגוי.

ובחזרה לרמב"ם:

הרמב"ם משוכנע שהא-ל הוא מצוי אמת, וכל דבר אחר אינו מצוי אמת (ר' בריש הל' יסודי התורה).

כאמור, שתי הדיברות הראשונות הן המצוות היחידות שהרמב"ם מגדיר כמושכלות ולא כ'מפורסמות', כלומר, השכל הפשוט של הרמב"ם מחייב אותן. על בסיס זה נבנית השקפת עולמו הדתית.

כלומר: אם רק הא-ל מצוי אמת. אזי רק לו ראוי לעבדו.

אישיותו של הרמב"ם מוכיחה שלא מדובר בקיום טכני חסר משמעות אלא בחיים עתירי משמעות.

עכשיו נגיע לאישציפור היושב בראשית המאה ה - 21 למניינם וטוען שתפיסת עולם זו אינה 'שכלית', כלומר, שהיא לא משכנעת אותו לקיים מצוות.

הרי, ודאי שכך יהיה כיוון שמה שהרמב"ם ראה כמושכלות יסוד די זר לעולמנו האינטלקטואלי.

ואולם, האם זה אומר שלגישה אחרת שכן משכנעת אותך לקיים מצוות יש יעילות רבה יותר?

באותה מידה שבעיניך מה שהביא את הרמב"ם לעבוד את ה' הוא חסר הגיון, בעיני אחר, הטענה שקיום מצוות מועיל לאדם לא משכנעת וחסרת כל הגיון. האם אתה לא רואה שמקרה אחד לצדיק ולרשע? האם אתה לא רואה שתפיסת עולמך היא נחלת מיעוט שולי באנושות?

בסופו של דבר, גם הגישה שלך אינה עוברת את מבחן 'השכל הישר' כפי שכל גישה דתית אחרת אינה עוברת.

______________

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר. חרף הסכמתי עמך שגישת הרמב"ם בנויה על עקרונות ניתנים להפרכה. אני אישית חושב שיש בה עוצמה רוחנית רבה ושהיא פועלת על המוטיבציה של אנשים בימינו לקיים מצוות, ואני בכללם. אני לא יכול לומר זאת על שיטות אחרות. אמנם, אני מניח שאתה תשיב לי שלו הייתי למד את השיטות האחרות בדיוק בדרך שאתה למדת, הייתי מסתנוור, מרים את שיפולי גלימתי והופך לחסיד אנטי-רמב"מי.

ואולם, בעיני יותר מתקבל על הדעת שעל אנשים שונים פועלים רעיונות שונים.

במילים אחרות ,
אתה (או הרמב"ם ... אני כרגע מתייחס לגופו של ענין , מי אמר את זה היא שאלה משנית ברגע זה מבחינתי)
רואה את המושג "עבודת ה'" כאקסיומה ...

לא נעים להביא טענות של המשעבד הראשון של עמינו ...
אבל כבר אמר מי שאמר "קבל האמת ממי שאמרה" (לפחות פילוסופית , ברור שפרעה היה רשע במעשיו, ועל כך הוא נידון ...)
מי ה' שאעבוד אותו ?

מובן שאפשר לענות אין ספור תשובות רגשיות אנושיות , על מסורת על תחושת בטן , על רצון למלא תחושת ריקנות וכו' .
ובעיני כולן תשובות טובות באופן עקרוני .
אבל שכלית אין בהם הרבה .

עבודת ה' : הוא צירוף המורכב משתי מילים
שלעניות הבנתי בתפיסת הפילוסופים
הן מהוות אוקסימורון ....
תסביר לי את המושג ה' (בקירוב , ברור שאת הדבר עצמו א"א ... ) ומה שייך עבודה אליו .
ואז אוכל להגיב . (שאלת השלא לשמה , היא עיון ששייך לשלב מאוחר יותר בדיון להבנתי , בכל מקרה בשלב זה אני לא רואה אותו כרלונטי , לנקודה אותה העליתי )

אישציפ אלופי ומיודעי, כיוון שעסקינן כאן בדעת הרמב"ם אנסה להסביר את נקודת מבטו כפי שאני הקטן מבין אותה (ולא את נקודת מבטי שלי, להבדיל):

1. איזו תועלת יש בעבודת ה'?

אני מניח שהרמב"ם היה מתאכזב משאלתך זו. עבודת ה' היא התכלית. תועלות יש באכילה, שתיה, קריאה, שינה וכיו"ב.

נכון שהרמב"ם רואה בתפיסת עולם של עבודת ה' כתועלת דרגת ביניים אך בודאי לא עיקר התורה, עד כדי כך שכביכול התורה תלויה בתועלת!

אגב, למרות שאיני נוטה להתערב בשרשורי אותנטיות הקבלה, אני חושב שהעובדה שהקבלה ביטלה למעשה את האפשרות לקיים מצוות לשמה טמונה הבעייתיות הגדולה ביותר בה, ואכמ"ל.

2. איזה צורך יש בעבודת ה'?

ע' לעיל. וע"ע בח"ה פרק ל"ג למו"נ. הרמב"ם רואה בשתי הדיברות הראשונות מושכל ראשון. כלומר, קיום הא-ל, וממילא התבטלות כל מה שאינו א-ל. בראייה כזו כל מה שאינו עבודת הא-ל הוא הבל גמור ורק עבודת הא-ל היא התכלית. ודוק, תכלית ולא צורך.

3. מה המשמעות של קיום מצוות?

עבודת ה' (ע"ס ההנחה בסעיף ב') היא המשמעות הגדולה ביותר שדעת אדם מסוגלת לתפוס!

מי שצריך כביכול להתגונן הוא מי שחושב שהמשמעות של מצווה איקס היא להוריד שפע מסויים שמביא לפרנסה, למשל. האם זו המשמעות של עבודת ה'?

4. מקובל לזהות את אי תלותו של הא-ל בברואיו כחלק מאמונת הייחוד. בתפיסת העולם הקבלית שלענ"ד לה רמזת, המצוות משפיעות על הספירות שפועלות על העולם.

אני מודע לכך שאין כל הכרח להגדיר את הא-ל כבלתי תלוי, והיו מקובלים שגרסו שההשתלמות היא חלק מהשלמות ועל-כן הא-ל לא יכול להיות 'מושלם' וסטאטי, כביכול (דומני שר"י ג'יקטטילה). אני מודע לכך שניתן למצוא לכך סימוכין במקרא. ואולם, זו ודאי לא אמונת הרמב"ם.

5. למה ניתנה תורה לישראל?

במישור הגבוה, התורה היא התכלית.

במישו נמוך יותר, התורה מביאה את האדם לשלמות המידות והגוף שהיא תנאי לרמות השגה מסויימות.

במישור יותר נמוך, דיני הכשרות שומרים על הגוף וכיו"ב - הכל כמפורט בח"ג של המורה.

ברור לאן צריך לשאוף (וכאמור בתפיסת עולם קבלית אין אפשרות לכך).

_________________-

שורש המחלוקת הוא למעשה בהגדרת מה שאתה מכנה כמשמעות/צורך/תועלת. בעיניך, הללו מתבטאים בהטבה גשמית או רוחנית שניתנת לאדם. בעיני הרמב"ם, המעשה עצמו הוא התכלית, ולאו מידי זוטרתי הוא.

איש ציפור

אדרבה, כדאי לפתוח אשכול "צורך גבוה". פתח בבקשה כזה אשכול, ותוכל להסביר בו את מה שאתה כותב שצריך להסביר לאט לאט ובבירור.

אני ודאי אשמח מאד לעיין בדברים.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ממללא ,
לא הבנתי את טענתך/נותיך כ"כ .

1. אם אין לו "צרכים" מה תועלת יש ב"עבודת ה'" .

ענית בכנות שלדעתך (לפחות מצד השכל ) אין בה צורך כלל . (אולי מצד הרגש וכד' יש לה משמעות , יש אבל שכלית [פילוסופית?] הודית שאין לעבודת ה' משמעות כלל , הלא כן ???)

2. בנוגע לאמונת היחוד , הסבר את המושג לשיטתך ואיך הוא נפגע ע"י דברי .
3. מסכים איתך שקשה לדעת למה הקב"ה ברא את העולם . (וכבר אמרו רבותינו שאסור לדרשו מה לפנים ומה לאחור וכו')
אבל דומני שמבראשית והלאה , בהחלט אפשר להבין את הדברים , בזכות זה שניתנה תורה .
יום נעים .