נצחון המפגש הבינאישי / ח. לוז

כמה תיאוריות בתקשורת ההמונים יכולות לעזור לנו להבין איך הצליח מבצע ההסברה של מועצת יש"ע וגוש קטיף להטות את הכף לטובת המתיישבים:

תיאוריית התלות של בל-רוקח ודהפלר מצביעה על יכולתה של תקשורת ההמונים להשפיע רבות בנושאים שבהם צרכן התקשורת תלוי אך ורק במידע המועבר לו ממנה. בנושאים כמו חדשות חוץ או פוליטיקה, שההתרחשויות בהן אינן נגישות לאדם הממוצע - יינתן אמון גדול יותר במידע התקשורתי. לעומת זאת, בנושאים הקרובים אליהם יעדיפו רוב האנשים לתת אמון במידע המגיע אליהם בצינורות אישיים, והאמון במידע התקשורתי יורד. ההתרחשויות ביש"ע מגיעות לרוב הישראלים רק מהתקשורת. את יש"ע לא פוקד מי שאין לו קרובים או עסקים במקום, ואין דרך לציבור המקומי להעביר מסרים לציבור ללא הפילטרים של תקשורת ההמונים. קמפיין ההסברה שבר את התלות הזו, ויצר תקשורת בינאישית ששברה את המונופול התקשורתי על המידע הנוגע ליש"ע. כך התאפשר לבוחר הממוצע לשמוע דברים שלא סיפרו לו בתקשורת או שלא קיבלו בה דגש כמו הסכנות וחצאי האמיתות שהופצו בנוגע לתוכנית שרון. כך נוצר מצב שלמרות שתקשורת ההמונים עשתה כמיטב יכולתה לתמוך בתוכנית, מתפקדי ליכוד רבים העדיפו את אמינות המסרים שהועברו בתקשורת הבינאישית.

ספירלת השתיקה: חוקרת התקשורת הגרמנית אליזבט נואל-נוימן תיארה בשנת 74' את ניצחון השמאל בבחירות בגרמניה כתולדה של ניצחון השיח התקשורתי השמאלני על הלך הרוח ברחוב הגרמני. תמצית העניין: סקרי דעת קהל הראו שוויון בין מפלגות השמאל והימין, אך הלך הרוח התקשורתי השמאלני יצר מציאות מדומה שבה הניצחון כבר מובטח לשמאל. הדבר גרם לכך שאנשים בעלי דעות ימניות חששו להביע את דעתם כדי לא להיות חלק מקבוצה שאינה מייצגת את הרוב, ואף הצביעו עבור השמאל כדי לחוש שייכות למחנה הרוב. מעגל סחיפה זה כונה על ידי נואל-נוימן "ספירלת השתיקה". אדריכלי ההתנתקות לא תיארו לעצמם שנציגי המתנחלים יצליחו לשבור את מעגל השתיקה, אך הם הצליחו בכך בגדול: בתחילת המהלך נשמעו יותר ויותר קולות של אנשי ליכוד שעברו לתמוך בתוכנית משום שהסקרים והתקשורת יצרו הלך רוח של ניצחון מובטח לשרון. השיחות מדלת לדלת גרמו לאנשי ליכוד להרגיש כי הם אינם בודדים בחששם מתוכנית הנסיגה. הם העזו לדבר, שכנעו חברים ומקורבים, וכך מעגל הלא-שותקים הלך והתרחב. השינוי בהלך הרוחות בא לידי ביטוי בסקרי דעת הקהל, שפרסומם השפיע על בוחרים נוספים לחזור בהם מפניה פוטנציאלית שמאלה. ספירלת השתיקה נוטרלה בעודה באיבה.

אקטיביזם לעומת סימום: במאמר משנת 94' על האמריקניזציה של הבחירות בישראל, מציין פרופ' דן כספי תופעה המכונה "נרקוטיזציה" או "סימום": התקשורת מעניקה לצרכניה תחושה של השתתפות מדומה, הגורמת לשיתוק של פעילות פוליטית ממשית. כספי מנתח את תוצאות הבחירות לראשות ירושלים בשנת 93' ואומר כי האדישות הרבה של הציבור החילוני, שהתבטאה באחוזי הצבעה נמוכים, היא תולדה של אותו "סימום". לעומת זאת, בציבור החרדי, המושפע בעיקר ממנהיגיו ולא מכלי התקשורת, אחוזי ההצבעה היו עצומים והוא פעל נמרצות בשטח להביא לבחירתו של אולמרט ולהפלתו של ראש העיר הוותיק טדי קולק. צחוק הגורל הוא, שאותו אהוד אולמרט שניצח אז, הפסיד בדיוק באותם כלים את המערכה במשאל הליכוד: מתנגדי העקירה התגייסו בהמוניהם כשמחנה התומכים סובלים מ"סימום" ופסיביות.

מעניין שגם האסטרטגיה שהובילה מועצת יש"ע "אוהבים אותך אריק מצביעים נגד" מזכירה מאוד את האסטרטגיה שהוביל אולמרט נגד קולק, שדאג לא לגלוש לתעמולה אישית שלילית נגד מי שנתפס כמנהיג אַהוד ובלתי מעורער תחת הסיסמה: "כי כולם יודעים שהגיע הזמן".

פוקחים עין שביעית
שער הגיליון החדש של ה'עין השביעית', ביטאון ביקורת התקשורת של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', מוקדש לכיסוי התקשורתי של התוכנית המכונה "הינתקות" תחת הכותרת "כששרון מתנתק - העיתונות מחבקת".
נדיר שמדור ביקורת תקשורת זה ו'העין השביעית' מבקרים את אותה תופעה. בפתיח לגיליון כותב העורך, עוזי בנזימן, כך: "התקשורת חיבקה את שרון על תוכנית ההינתקות, לא הציגה מספיק את פרצותיה וחולשותיה, ותיארה במונחים של הישג מופלג את סיכומיו עם הנשיא בוש. אין הסבר להיסחפותם של רוב העיתונאים אחר תוכנית ההינתקות לבד מהטייתם האידיאולוגית. בכך שיחקה העיתונות לידיהם של מבקריה, הטוענים שהיא 'שמאלנית' ושעמדותיה האידיאולוגיות קובעות את גישתה המקצועית".
רוח הדברים של העורך ושל העיתון אינה רק ביקורת על הקמפיין לטובת ה'הינתקות', אלא גם על כך שהעיתונות הניחה בצד את החקירות הפליליות של רה"מ שרון ויוצאי חלציו. אל לה, לתקשורת, להעניק לשרון הנחות גם אם הוא מעניק לעם תוכנית של פינוי התנחלויות, מטיפים ב'עין השביעית'.
שלא בתיאום וכלל לא באותו נושא, גם אמנון דנקנר, עורך 'מעריב', מותח ב'עין השביעית' ביקורת חריפה ביותר על עמיתיו בעיתונות הישראלית שנותנים לאידיאולוגיה שלהם להוביל את עבודתם. לדבריו, כמו שבתקופת אוסלו לא שאלו העיתונאים שאלות קשות ונוקבות, ונהרו כעדר אחרי חזון ה"שלום", כך הם גם כיום, למשל, בפרשת עדנה ארבל. העיתונות הישראלית, אומר דנקנר, מחלקת בין מחנה ה"שלנו" הטובים, ל"שלהם" הרעים. "מי שמוגדר כטוב אינו יכול לעשות רע... ארבל היא ממחנה הטובים. אחרי הכל היא משלנו, אשכנזייה, ליברלית, שמאלית ולוחמת בשחיתות... ומותר גם לאנשים טובים לעשות דברים רעים למען עצמם, משום שבבסיס הם אנשים טובים שמשרתים מטרה טובה ועלינו להעלים עין מההתחלקויות שלהם".

דמוקרטיה כבקשתך
התקשורת אוהבת לדבר על עצמה כבעלת ערך דמוקרטי וכמגינה על העם מפני הממסדים והשלטון. אולם סיקור כישלון המשאל הוכיח כי רוב מניעיה אינם עולים תמיד בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים אמיתיים.
כשהסקרים החלו לנבא מהפך, לרגע היה נדמה שפעילי קמפיין ההתנגדות יקבלו את התהילה שלה הם ראויים והעיתונאים יריעו לאיש הקטן ברחוב שהצליח להכניע את בעלי הכוח והשררה. אולם לאוהדי הדמוקרטיה חיכתה אכזבה: במקום שהתקשורת תחגוג את ניצחון הדמו - העם, על הקרטיה - השלטון, היא עסקה בניסיון למצוא את האשם ב"כישלון": מי מימן את הקמפיין, החל מאייל ארד, שלא פסק לרגע לדבר על מימון הקמפיין עוד לפני קיום המשאל וביום המשאל עצמו, ועד למגיש יומן הצהריים בקול ישראל (יום ג') שממנו שמעתי במו אוזניי בטון רציני שנושא זה ייחקר עד תום.
מדוע ההתעסקות השלילית במימון הקמפיין? ראשית, על פי התרבות התל-אביבית-קפיטליסטית קשה להבין איך כוח אדם כה גדול היה מוכן להתגייס בהתנדבות ולתרום מכיסו ימי עבודה והוצאות נסיעה. שנית, יש לזכור, כי לתקשורת יש אינטרס להוות כוח המשפיע על מהלכים פוליטיים במדינה. ניצחון כיתות הרגליים של המוני העם - מוריד מערכה ומעוצמתה של הרשות הרביעית. שלישית, מעבר לתאוות השליטה נצפית כאן תופעה של 'הפוסל - במומו פוסל' או "על ראש הגנב בוער הכובע": אותה קבוצת מיעוט קטנטנה שמצליחה לקבוע את סדר היום הלאומי במדינה, נחרדת מכך שקבוצת מיעוט אחרת מצליחה אף היא לשכנע את הציבור. הדיונים שהתנהלו ויתנהלו לגבי קבוצת מיעוט (מתנחלים) שהשתלטה, כביכול, על הזירה הציבורית הם בדיוק אותם דיונים שאינם מתקיימים על כך שמיעוט פוליטי שמאלני כופה את דעתו, פעם אחר פעם, על מהלכים מדיניים תוך ניצול עוצמת כלי התקשורת שהוא ניכס לעצמו.

* עדיין לא שמענו את הספין התקשורתי של מרואיינים שיצביעו על הסכנה לדמוקרטיה מכך שראש ממשלה חוזר בו מהבטחתו לאחר שנכשל במשאל. מדוע לא מועלות לאוויר שאלות קשות על הסכנה של שינוי כללי המשחק לאחר שהצד שחשב שהוא ינצח - הפסיד?

* סחתיין לערוץ 10 שקלע (כמעט) בול במדגם.

* האם גם אתם תוהים למה קרן נויבך החליטה שמכל תושבי אריאל שנכחו באולפן ערוץ 1 במוצאי המשאל בחרה דווקא בגברת ממעלה אפרים שרוצה לעזוב את ביתה ולקבל תמורה כספית? ואיך מכל "נציגי" השכול נבחר במקרה יצחק פרנקנטל, המקבל מימון מהאירופים, להשתתף בתוכנית של נסים משעל בגוש קטיף תחת הכותרת שבנו נהרג בחבל עזה, למרות שמהלך התוכנית התברר שבנו לא נהרג שם? איפה היו תחקירני התוכנית?

* דומה שסאת הקבס מגיעה לא רק ממעשי הרצח המזוויעים של אויבינו, אלא גם מעדר הקולות העולים מהשמאל שתמיד דואגים להאשים את המתנחל במותו. עוד בטרם יבש הדם מהפיגוע ביום ראשון יצאו עיתונאים כמו נחום ברנע וענת מידן מ'ידיעות אחרונות' באמירות קשות ופוגעות כנגד המתנחלים המפקירים את חיי ילדיהם ובני משפחתם. האם בכך הם מקווים להשקיט את מצפונם המיוסר על הסכמי אוסלו שהביאו עלינו טבח של ילדים והוריהם בקיבוץ מצר, בפיצריית 'סבארו', בקניון בפתח-תקוה, במסעדת 'מקסים', באוטובוסים ובצמתים? איך זה שמצאו רק קרובת משפחה אחת של משפחת חטואל שמתנגדת להתיישבות בקטיף ומקבלת במה בגל"צ ובערב חדש?

* על הימין לזכור שאמנם היה ניצחון, אך הוא לא מושלם. 40% ממתפקדי הליכוד, מפלגה שאמורה להיות ימנית, תמכו בעקירת ישובים ובנסיגת צה"ל תחת אש מחבל עזה.

* ביודעם כי התקשורת המגויסת תשמח לשווק כל תוכנית לפינוי התנחלויות, שיטת הסלאמי ממשיכה.המטרה: ביצוע עקירה אחת, שתהפוך כל עקירה עתידית למשהו שקל יותר למכור לציבור. על פי חוקי הפיסיקה, כוח האינרציה הדרוש להמשך ביצוע המשימה קטן בהרבה.

[email protected]


תוקן על ידי - ה_עיתונאי - 09/05/2004 22:22:11