חובת נשים בזימון (התפתחות ההלכה)

במשנה ברכות פרק ז משנה א שנינו:

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן.

מדברי המשנה לא ניתן להכריע האם גם נשים מחויבות בזימון או לא. אם כי ראוי לציין שהמשנה לא מחלקת בין גברים לנשים, אלא רק אומרת "שלושה שאכלו", כך שלכאורה אין שום חילוק בדין זה.

בגמרא ישנה מחלוקת בין רב ורבי יוחנן לגבי השאלה האם שני אנשים יכולים לזמן בתור רשות, או שמא רק שלושה אנשים יכולים לזמן. הגמרא מנסה לפשוט שאלה זו על ידי שהיא מצטטת ברייתא ממסכת ערכין. אמנם מדובר על דיון שלא נוגע ישירות לנושא שאנו עוסקים בו, אך מהלך הסוגיה מתקשר בסופו של דבר לנושא זה:

תא שמע: "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין".

והא מאה נשי כתרי גברי דמיין, וקתני: "נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן" !

שאני התם, דאיכא דעות. (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה עמוד ב)

כלומר, הואיל ודין שלוש נשים הוא כדין שני גברים, ושלוש נשים הרי כן יכולות לזמן, הוא הדין שגם שני גברים יוכלו לזמן.

אולם, הגמרא דוחה ראיה זו באמרה "שאני התם דאיכא דעות". כלומר, אף על פי שבדרך כלל דין שלוש נשים שווה לדין שני גברים כאן יש חילוק, הואיל ולגבי זימון חשוב לנו שיהיו לפחות שלושה בני אדם שונים, ולכן דווקא שלוש נשים יכולות לזמן, מה שאין כן שני גברים לא יכולים לזמן.

על כל פנים, בגמרא כאמור נאמר ששלוש נשים כן מזמנות, ועל כך מעירים בעלי התוספות:

מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן, ומיהו לא נהגו העולם כן.

וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן ? (תוספות מסכת ברכות דף מה עמוד ב, ד"ה שאני התם דאיכא דעות )

בעלי התוספות הבינו, אם כן, שאכן נשים מחויבות בזימון, ועל כך הם הקשו מדוע מנהג העולם הוא שנשים לא מזמנות. כדי לתרץ קושיה זו הם עונים:

וי"ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות. וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין. ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא.

והא דקאמר בריש ערכין (דף ג ע"א ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים ? לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ...

כלומר, התוספות חוזרים בהם מהבנתם הראשונה, לפיה נשים חייבות לזמן, וכעת הם טוענים שנשים רק רשאיות לזמן, אך יש בידן את הרשות שלא לזמן. וזאת בניגוד לגברים שמחוייבים בזימון.

גם רש"י סבור כדעת התוספות, שהרי על דברי הגמרא "דאפילו מאה" (לפי הנוסח שעמד לפניו) הוא כותב:

לענין חובה, דאין חייבות לזמן, ואם רצו - מזמנין, והוא הדין לשנים

ברם, התוספות למעשה מוציאים את דברי הגמרא מפשוטם, שהרי באותה ברייתא נאמר במפורש "הכל מחוייבין בזימון". ובגמרא (ערכין ג ע"א) פירשו: "לאיתויי נשים".

כך גם הבינו את הברייתא פוסקים אחרים שהכריעו שנשים אכן מחוייבות בזימון, כגון הרא"ש (פרק ז סימן א), ורבינו יונה (דף לג ע"א בדפי הריף, ד"ה נשים). גם הרמב"ם כותב בהלכות ברכות פרק א הלכה א: "נשים ועבדים חייבין בברכת המזון", ובהלכה ו הוא כותב: "הכל חייבין בברכת הזימון כדרך שחייבין בברכת המזון". כלומר, שגם נשים מחויבות בזימון כשם שהן מחויבות בברכת המזון.

יתירה מזו, גם בעלי התוספות עצמם הודו בכך שפשט לשון הגמרא הוא שנשים מחויבות בזימון, ורק בעקבות המנהג הם נאלצו להדחק ולפרש את הגמרא שלא כפשוטה. זהו מקרה מובהק בו פרשנות התוספות לגמרא נובעת לא מתוך קשיים טקסטואליים, אלא מצד המנהג ששונה ממה שכתוב בגמרא. הטור מביא את דעת התוספות ומציין:

משמע דנשים מזמנות לעצמן וחייבות לעשות כן ...
ויש מפרשים כדי לקיים המנהג הא ... (טור, אורח חיים סימן קצט)

כך שגם הטור הבין שהתוספות נחדקו מפאת המנהג, ולא שהם סברו באמת שכך הוא הפרוש האמיתי של דברי הגמרא.

אמנם, פירוש של רש"י, לפיו שלוש נשים מזמנות רק בתור רשות, לכאורה מסתמך על דברי הסוגיה עצמם. שהרי בסוגיה השוו דין שני גברים – שלפי דעה אחת הם רשאים לזמן – לדין שלוש נשים. כך שלכאורה הסוגיה הבינה ששלוש שנים מזמנות רק בתור רשות. אולם, למעשה אין שום הכרח לפרש את הגמרא כך, שהרי התוספות פרשו את דברי הסוגיה אחרת:

לענין קבוץ תפלה ולענין כל דבר שבעשרה, ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה"ה לשנים. אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן, דהא קתני נשים מזמנות לעצמן.

כלומר, לפי פירושם הגמרא לא מתכוונת לכך שדין שלוש נשים שווה לדין שני גברים, בכך שהם מזמנים בתור רשות. אלא רק לכך שהם לא משלימים מניין, שהרי כמו ששלוש נשים לא יכולות להשלים מניין תפילה (שהרי אפילו מאה נשים לא יכולות לעשות זאת) ובכל זאת הן מזמנות, כך גם צריך להיות דינם של שני גברים.

פירוש זה תואם בהחלט לדברי הסוגיה בברכות, וכן הוא תואם את פשט לשון הברייתא בערכין "הכל מחוייבים בזימון". כך שלמעשה אין שום צורך פרשני להדחק ולומר שהגמרא סוברת שנשים רק מזמנות בתור רשות, ולא בתור חובה.

מחלוקת הראשונים מראה לנו שבימי הביניים היו כנראה מנהגים חלוקים בדבר. באזור צרפת נשים לא נהגו בזימון ולכן רש"י ותוס' נאלצו לפרש כך את דברי הגמרא. ואילו בספר המנהג היה עדיין לפי דין הגמרא, ולכן הרמב"ם, ר' יונה והרא"ש פסקו שנשים חייבות בזימון.

אולם בסוף ימי הביניים אנו רואים שהמנהג שנשים אינן מזמנות כבר התפשט בכל עם ישראל, ובשולחן ערוך נפסק להלכה כדבר מוסכם וללא שום הבאת דעה חולקת:

נשים מזמנות לעצמן רשות (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצט סעיף ז)

חשוב לציין שר' יוסף קארו לא הביא שום סברה הלכתית מדוע הוא הכריע להלכה בשולחן ערוך דווקא כשיטת התוספות, ודחה את שיטת הרמב"ם וסיעתו. יתר על כן, הכרעה זו עומדת בניגוד גמור לכלל ההלכתי שאותו קבע ר"י קארו בתחילת חיבורו "בית יוסף", היינו שבמקום שבו הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש חלוקים – להכריע כדעת הרוב. שהרי כאן כל עמודי ההוראה הנ"ל פוסקים שנשים מזמנות לעצמן כחובה, ואילו בשולחן ערוך כאמור נפסק כדעת התוספות. אין ספק שהגורם לפסיקה זו לא נבע מתוך העיון בסוגיה, אלא מכורח המציאות בה כבר פשט המנהג לפיו נשים לא נהגו לזמן לעצמן.

מכאן ואילך המחלוקת לגבי דין נשים בזימון הוכרעה, ויותר איננו מוצאים שום דעה בקרב הפוסקים לפיה נשים חייבות בזימון. הגר"א היה היחידי שחלק על פסיקת השולחן ערוך, וסבר שיש לפסוק כדעת הרא"ש שנשים חיבות בזימון, אולם דעה זו נשארה כדעת יחיד, וכדברי המשנה ברורה: "ודעת הגר"א ... אך העולם לא נהגו כך" (ביאור הלכה, סימן קצט, ד"ה נשים מזמנות)

בזמנינו ההלכה עברה שלב נוסף של התפתחות, בו נשים אף הפסיקו לזמן גם כאשר הם אוכלות יחד עם הגברים:

... ולכן ראוי לכל ירא שמים ללמד את בני ביתו [=הנשים] שישמעו לזימון האנשים ויענו אחריהם בלחש, כי כאמור חייבות הן בזימון כשאכלו בשלחן אחד עם האנשים ...

והנה בקרב רבים וטובים לא מצינו שיקפידו וידקדקו על כך, ופעמים שהאנשים עוזבים מסיבתן והולכים לגמור סעודתם אצל רבויהם או הולכים לשמחת נישואים או סעודת מרעים וכדו' והנשים אשר בבית מברכות ברכת המזון בלי זימון ... וכבר מצינו כמה לימודי זכות על שאינם מקפידים על זה [שו"ת אג"מ ח"ה סי' ט; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' לח], והנח להם לישראל ... (פסקי תשובות ח"ב עמ' תרסד)

הטעמים שהובאו על ידי הפוסקים הנ"ל הינם דחוקים מאוד, והם ניתנו אך ורק בתור נסיון להצדיק בדיעבד את המנהג שהלך ונתפתח החל מזמן הראשונים, היינו מיעוט חלקן של הנשים במצוות זימון.

צענע
לדבריך מובן הדין של 'לא יאכל זב עם הזבה מפני הרגל עברה'. הואיל ואכילה משותפת לא היתה דבר מקובל ממילא היה מקום ליצור הרחקה בזמן איסורה של האשה, אולם כשאכילה על אותו שולחן היא דבר שגרתי, לכאורה האיסור הזה אינו מובן.

צענע,
א. לגבי המאמר- ממש לא הבנתי אותו, הוא מוליך אותו בכיוון אחד, מסביר את כל הסיבות שהיום צריך לפסוק אחרת-ובסוף מצטט את הרמב"ם והשו"ע שפסקו לא כך. מאכזב קצת, לא?

ב. לגבי החיוב של נשים, זה ספק האם הם מדראורייתא או דרבנן (השאלה מה היחס בחן זימון לברכת המזון, ומה החיוב שלהם שם). אבל בכל מקרה זה מסביר רק למה שנשים לא יוציאו גברים, לעניין צירוף אני לא חושב שזה משנה.

ג.נמשיך עם השאלות על הפמניסטיות שלך, כתבת ש"הנה אני לדוגמא אשה פמניסטית שממש לא נעלבת מנוסח ברכה זה מפני שמה זה צריך להפריע לי  שהגבר מאושר ומברך על ריבוי מצוות שניתנו לו?".

ואיך את מסבירה את זה שלגברים יש יותר חיוב במצוות מאשר נשים?

http://www.etzion.org.il/dk/5767/1097meshiv.html 


"רבינו יונה הולך צעד נוסף ואוסר גם צירוף אישה על בעלה מפני שאין חברתן נאה.

אנשים בני ימינו יתקשו להבין את דברי רבינו יונה, שהרי אנו מורגלים כי אין חברה נאה יותר משל אישה עם בעלה. אמנם, דברי רבינו יונה אמורים כלפי מציאות אחרת, בה נשים לא סעדו עם גברים על אותו שולחן. תיאור שכזה נמצא בדברי ה"בן איש חי", ביחס לדין קידוש במקום סעודה: "יזהר לאכול במקום שקידש בו כזית ואח"כ יאכל במקום השני, ופה עירנו בגדד שכיח דבר זה אצל הנשים שאין דרכם לאכול על השולחן עם האנשים, אע"פ שאין שם אורחין זרים, אלא דרכם לשמוע קידוש בחדר השולחן מן בעל הבית ואח"כ הולכין לחדר אחר ואוכלין "

כפי שתוכל לקרוא במקור זה אכן כאן,בניגוד לברכות השחר,יש מקום לפרש שהדברים כוונו למציאות אחרת שבה נשים לא אכלו יחד עם הגברים.

ולגבי הזימון-הרי מאחר שחובת ברכת המזון לגברים היא מדאוריתא ולנשים מרבנן לכן אינן יכולות להוות חבורה   מבחינת החיוב לכן אינן מצטרפות לזימון. ע"ש בהמשך.

צענע,
קבלי את התנצלותי, לא קראתי את תגובתיך נכון.
גם ההסבר שלך הוא יפה, אם כי דרשני פחות אך במעט מזה של חכלילי, על פי כל המקורות שצוטטו לעיל, נראה שההסבר האמיתי לכוונתם של חז"ל היה דווקא כן שובנסטי קמעה. (ניתן לראות זאת בשינויי נוסחאות של סדר הברכות בתוספתא בין אשה-עבד-גוי לבין גוי-עבד-אשה, שלפחות על פי הסברו של ליברמן, הסדר הזה מסודר על פי רמת החילוק המהותי וירידה מהכלל אל הפרט).

ועדיין, בתור אישה פמניסטית, תגובתך להסברו של המשנה ברורה מעניין אותי עכשיו פי כמה. (האם גם לזה יש לך הסבר דרשני?)

צענע,
אני מודה שהופתעתי, את כועסת על חכלילי המסכן שפשוט מצא לעצמו אפשרות נוחה יותר להתכוון באמירת ברכה שנתקנה עוד בתקופת התנאים, בעוד שהמשנה ברורה שציטטתי כותב שזה גנאי שאישה תשב לאכול עם בעלה ובניה!
אם כבר לתקוף, אז למה לא את מי שהיה יכול לפעול ולא פעל?

חכלילי,
מאוד אהבתי את ההסבר שלך, גם מתחמק מהבעיה הפמניסטית וגם לא משנה את נוסח הברכה. 

תוקן על ידי קוצו_של_י ב- 06/11/2010 23:16:08

"הייתה תקופה שהיה לי קשה לברך בבוקר "שלא עשני אשה" מחמת ההרגשות שאתה תיארת, מאז שנתתי אל לבי את הסברי זה, אני מברך שוב בכונה "שלא עשני אשה" , ומכוין על הנשים בדורות הקודמים, ולא על האשה שלי או נשים אחרות החיות בדורנו."
 
ומה בעצם נשתנה מבחינת הסיבה לאמירת הברכה?

הרי הסיבה נותרה בעינה: הגבר מברך שלא עשני גוי,שלא עשני עבד,שלא עשני אשה מפני ששלושת אלה מחויבים בפחות מצוות מאשר הגבר היהודי.

ולכן ,עם כל ההתקדמות במעמד האשה הרי מצב זה לא השתנה.

יונתן,

גם לפי אשכנזים נשים מצטרפות בזימון של גברים. זה קשור בסוג של פלפול הלכתי לכך שהם לא מחוייבות כשהם אוכלות ביחד עם גברים, ורק עם הגברים עושים בעצמם זימון, אז הם מחויבות אבל לא יכולות להוציא, אלא רק לצאת. (באופן מפתיע דווקא הלכות זימון מלאות בפלפולים כאלה ועוד).

אני לא שאלתי לעניין לענות לגברים אלא לצירוף לשלושה\עשרה.
(לגבי עשרה, זה יכול להתקשר לנושא של 'דבר שבקדושה', אבל גם זה לא כ"כ פשוט שזה עניין הזימון ואכמ"ל).

לא ראיתי את הילקוט יוסף בפנים, האם הוא כותב הסבר אחר מהמשנ"ב על צירוף נשים, בפרט על בני משפחה?

מה שאני שאלתי

ברשותכם, אחזור לנושא המקורי של הדיון.

רב צעיר,

אתה כותב רק לגבי החיוב של נשים לזמן לעצמם, שלגבי כך בהחלט יש ביסוס רחב מאוד שהם חייבות בזימון, או לפחות היו חייבות.

אבל מה בנוגע לצירוף גברים ונשים בזימון?
לכאורה על פי הגמרא בערכין הם גם מחויבות בזימון, והסיבה שהגמרא בברכות נותנת למשנה על 'נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם'-משום פריצות דעבדים. אינה חלה על אכילת גברים ונשים שאינם חשודים על פריצות כמו עבדים.

לכן מפליא שאין חיוב זימון לשני גברים ואישה, מהסיבה הזאת של או על פי ההסבר של המשנה ברורה "שאין חברתן נאה".
ומה בנוגע לבני משפחה? הרי אין חשש פריצות בין אישה לבעלה ובנה הגדול, האם הם יתחיבו בזימון?
המשנ"ב פוסק שלא, "ואפילו אישה עם בעלה ובניה, ג"כ אין הכון להצטרף מטעם זה" (או"ח קצט ו).

האם טעם זה נכון גם בימינו? הרי רוב הציבור, אינו חושש לאכול עם אשתו ובניו ואינו רואה בכך 'חבורה שאינה נאה'.
אם כך, למה שלא לצרף נשים לזימון?
(אני לא נכנס לעניין שהם יזמנו, זה כבר נכנס לעניין שאולי רמת החיוב אינה זהה בינם לבין הגברים, אבל זה רק לעניין הוצאה ידי חובה ולא לעניין צירוף).