האם ניתן להאמין לסיפורים?

איני יודע כיצד אתם מתייחסים, לספרי סיפורים ושמועות, על דמויות ש"עלו לקדושה ולגדולה", כשלעצמי, איני מייחס להם כל חשיבות, ואיני קורא אותם, אין ספק אצלי, שאילו היה ה"גיבורים" קמים לתחייה, הם לא היו מכירים מקריאה ב''ספריהם'', את אבותיהם, אמותיהם, חבריהם או אף את עצמם.

ממספרם הרב של ספרים חדשים, המספרים על "חיי גדולים וצדיקים", היוצאים לאור מדי שנה, ברור, שלא כולם חושבים כמוני, רבים מהסיפורים החדשים, הם סיפורים ישנים ש"שופצו", או שהם "ממש חדשים", והם מעולם לא "היו" בעולם, עד שנדפסו, מקורם של רבים מהסיפורים, הוא "ידוע לכל", ו"שמעתי", הקונים קוראים את הנאמר בהם, ומספרים את אשר קראו לחבריהם, וחבריהם לחבריהם, ועם עבור הזמן, הופכים הסיפורים שלא היו, לסיפורים ידועים לכל, ואחרי דור, הם יהפכו לעובדות, שהמפקפק באמיתותן ייחשב לאפיקורוס.

רבים מהספרים פותחים באמו של הגבור הקדוש, שלא יכלה ללדת, עד שנושעה מברכתו של "צדיק", או "גדול", או משניהם, (אמו "הלכה על בטוח", אולי ברכתו של האחד, תהיה ברכה "עקרה"), כך שהיה "קדוש", מלפניו לידתו, אך קדושתו נודעה לכל, כשסירב לינוק מאמו בבוקר, עד שהיא נטלה את ידיו, ומסתיימים בהליכותיו ומנהגיו, שמהם יתפתחו דינים ומנהגים, ואף שהוא מעולם לא נהג כן.

סוג אחר של סיפורים, מופיעים, כמעט בכל ספר ".. כהלכתו" היוצא לאור בימינו, הסיפורים אינם סיפורי מעשיות, אלא הם סיפורים על הלכות, ש"אמר לי", כשהאומר הוא בד"כ "פוסק הדור" זצ"ל, או "כמעט פוסק הדור", המקנים "סמכות הלכתית" לספר, וחשיבות לכותבו, שהרי דיבר עם פוסק הדור, או עם כמעט פוסק הדור, והם דיברו איתו.

כיצד עלינו להתייחס לסיפורי "הוא אמר לי", האם עלינו לקבלם כאמת, מאחר והמספר הוא "ידוע", האם נוכל להאמין לסיפורו של "ידוע" אם הוא מספר סיפור שסופר לו על ידי מי שנאמן עליו.

שאלות אלו שאלתי את עצמי, כאשר עיינתי בדברי החזון איש בענין כשרות החלב שבפיקוח ממשלתי, ובעוד שאני הבנתי מדבריו, שהוא "מתיר" שתיית חלב שכזה, ידעו כולם שלא כן, כשמקור ידיעתם הוא מסיפורי "החזון איש אמר לי", "שמעתי שהוא אמר", שיצאו מפיהם של "ידועים".

הר"מ שטרנבוך, מי שהיה סגן נשיא העדה החרדית בירושלים, ומאז התקדם בתפקיד, מביאם במספר מקומות, בספריו "תשובות והנהגות". בחלק א (סימן תמא), הוא כותב: "יש סומכין על רבינו החזו"א זצ"ל.. אבל *שמעתי* מהר"י ועלץ, /ראב"ד בודאפעסט/, ששאל את פי החזו"א זצ"ל, והשיב שאין דבריו למעשה כלל, אלא לילדים קטנים או יולדות תוך שלושים". ובחלק ב' של ספרו (סימן שעג), הוא כותב: "ובמק"א הבאתי עדות אנשים נאמנים, שהחזו"א זצ"ל לא התיר למעשה כלל, אפילו בפיקוח ממשלתי, והמנהג בכל ישראל לאסור, והחזו"א גופא לא התיר, רק בדבריו יש להקל בחולה דוקא, ומצא בזה טעם של פיקוח ממשלתי, *ויש אומרים* שגם לחולה לא התיר למעשה, וכל דבריו היו רק ב"יש מקום לומר".

בדבריו מספר עדויות ומעידים:

1) עדות הר"י וועלץ, *ראב"ד בודאפעסט* שהחזון איש *אמר לו*, שדבריו אינם למעשה *כלל*, *אלא* (לא ברור לי, אין ייתכן אלא לאחר בכלל לא), לילדים קטנים או יולדות תוך שלושים".

2) עדות ה*"אנשים הנאמנים"*, שהחזו"א זצ"ל לא התיר למעשה כלל, אפילו בפיקוח ממשלתי, והמנהג בכל ישראל לאסור, והחזו"א גופא לא התיר, *רק בדבריו* (אולי במשמעות "מדבריו"), יש להקל בחולה דוקא".

(לכאורה, עדותם של האנשים הנאמנים היא עדותו של הר"י וועלץ , מאחר, וילדים קטנים או יולדות תוך שלושים", דינם כחולים שאין בהם סכנה, (ראו שולחן ערוך אורח חיים סימן של, סעיף ד, לדין היולדת, והגהת הרמ"א, שולחן ערוך אורח חיים סימן רעו סעיף א, לדין הקטנים), אלא שלדברי הרב וועלץ, החזון איש הוא ש*התיר* שתיית חלב בפיקוח ממשלתי, "לילדים קטנים או יולדות תוך שלושים", ואילו לפי עדות ה"אנשים הנאמנים", החזון איש, כלל לא פסק להתיר לחולה, אלא שניתן להסתמך על דבריו, כדי להתיר חלב בפיקוח ממשלתי ל*חולה*, וא"כ, הרי אלו שתי עדויות שונות.

3) דברי ה*"ויש אומרים"*, שגם לחולה לא התיר למעשה, וכל דבריו היו רק ב"יש מקום לומר". (ראה להלן שייתכן שייתכן שהויש אומרים הוא הקנין תורה, או שחוא החלקת יעקב, וכדלהלן)

אך כשעיינתי, בדברי הסטיפעלער, שהוא גיסו של החזון איש, מצאתי שהוא כותב באגרת, (קריינא דאיגרתא ח"ב, אגרת קכג, מיום ד פרשת צו תשכז), בענין שתיית חלב שבפיקוח ממשלתי, "ואכן אם יש פיקוח הממשלה, באופן שזה המוכר בחזקת חלב בהמה טהורה, אם יתברר שעירב שם חלב טמא, יתחייב עונש גדול, יש צדדין לדון בזה להתירא, *ועובדא ידענא, שבזמן המלחמה שלא היה מצוי חלב, והיו משתמשים באבקת חלב, והקיל מרן החזו"א לחלושים מבני הישיבה להשתמש בזה מחמת פיקוח הממשלה*, והוא ע"פ שיטת הפרי חדש, והדברים נדפסו כעת בהחזו"א יו"ד מ"א והוא מחזו"א ע"ז סימן ד*, ובצירוף דברי מעכ"ת שבזמנינו במקומו אין שום הנאה לחליפין ובצירוף הממשלה, (אם יש) כמדומה שרבנים היו מתירים בכזה (אם אין פיקוח ממשלתי אולי ייתכן שבעל המחלבה יתן התחייבות בכתב שלא יערב שום חלב . ואז ע"פ התחייבות זו ודאי יהיה צפוי לעונש גדול אם ירמה ויערב ויהא זה. דומה להיתר השפחות שבש"ע").

סגן נשיא העדה החרדית אמר, ראב"ד בודאפעסט העיד, האנשים הנאמנים העידו, היש אומרים אמרו, כ"א מהם, העיד עדות השונה מדברי חבריו, והרב שטרנבוך מקבל את דברי כולם.

הסטייפלר אמר, דברים הפוכים מדברי כולם, הוא מעיד שדברי החזון איש הם למעשה, ומעיד שהחזון איש גם התיר למעשה.

למי יש להאמין?

לא ראיתי מי שהביא אגרת זו של הסטייפלר, הנושאת את התאריך "יום ד פרשת צו תשכז".

הרב אברהם דוד הורוביץ, משטראסבורג, לימים חבר הבד"צ-העדה החרדית, דן בספרו "קנין תורה בהלכה", (חלק א, סימן לח, שטראסבורג תשלו), ב"אחד שרצה להתיר חלב בפיקוח הממשלה, על סמך היתרו של החזו"א", והוא כותב (באות ה): "ומה שתלו עצמן באילן גדול, החזון איש זצ"ל, כעת הגיע לידי העתק מדבריו, וז"ל., הנה גם בלשון החזו"א לא פסק בהחלט רק דיש מקום לומר", וא"כ, ייתכן שהוא ה"ויש אומרים", שבדברי חברו, סגן נשיא העדה החרדית, אך גם ייתכן שחוא החלקת יעקב, שכתב בסימן ל"ה: "וכנראה מה שכתב בספרו הנ"ל , הוא רק בדרך שקלא וטריא, וכלשונו יש מקום לומר").

בסוף התשובה הוא כותב, "וערכתי כ"ז להג"מ י"י קנייבסקי שליט"א, גיסו של החזו"א ז"ל, ואישר כל מה שכתבתי בזה, ודגם דהחזו"א לא התיר רק באבקת חלב, בימי המצור אחרי המלחמה והחרדים לא נהנו כלל מהבשר וגם דגים חיים נאסרו על ידו שנתברר שאי אפשר לנקותם מהתולעים וגם הקפואים א"א לעמוד על סימני טהרה שלהם ולכן הקיל באבקה המעורב בהחלב להחלושים דמהם שיגיעו לכלל סכנה ח"ו אבל כמו במדינתנו ח"ו להתיר, עכ"ד מכתבו מא' ויקהל תשיד".

בתשובתו מספר דברים תמוהים:

לדבריו, החזון איש כתב את דבריו רק ב"דרך אפשר", ולא כוודאי, ואילו מדברי אגרת הסטייפעלר ניתן להבין, שהדברים היו "ודאי".

שתי האגרות, דומות בנושאן אך שונות בפרטיהן, ונושאות תאריכים שונים לדברי הקנין תורה, התאריך שעל אגרת הסטייפלר, הוא מא' ויקהל (אדר א) שנת תשיד, (13 שנים לפני התאריך המופיע על אגרת הקהלות יעקב שבקריינא דאגרתא יום ד פרשת צו (אדר ב), תשכז).

בסיבת השינויים הרבים שבין אגרת הקהלות יעקב והקניין תורה, ייתכן לומר, שהנאמר בקריינא דאיגרתא, על אף שהם דברי הקהלות יעקב, אינם מה שהשיב לשואליו, וכמו שכתבו בהקדמה לחלק ב עמוד ג', "יש ומצאנו בין כתבי מרן ז"ל העתק אגרות ששמר לעצמו והדפסנום כמו שהם, אף כי ייתכן ובאגרת המקורית ששלח היו כמה שינויים, אך אין לנו אלא מה שעינינו רואות", וא"כ היה אולי מקום לומר שכך הוא גם באגרת בענין חלב החברות, ודברי הקנין תורה, הם אמנם דברי הן אותה האגרת, האחת ששלח לקנין תורה, והשניה העתק.

אלא שהבעיה ה"אמתית" היא, שהמסקנות להלכה בשתיהן הן הפוכות!

לדברי הקנין תורה, כתב לו הסטייפלר, יש"*כמו במדינתו ח"ו להתיר"*. ואילו לפי דברי איגרת הסטייפלר שבקריינא דאיגרתא, ניתן להתיר, במקום כמו המצב ש"במדינתו", ש"בעיר פאריש ע"י שיש דוחק, להשיג חלב ישראל, שעמדו בשעת החליבה, התיר רב אחד, לבני קהילתו, חלב עכו"ם, שהיא פאסטעריזיערט ע"י הממשלה. וסמך דבריו, עפי"ד החזון איש, שמצדד להקל, באם יש פיקוח הממשלה, ועד שיעלה לסדר חלב ישראל, התיר לע"ע", (נוסח השאלה בקנין תורה, וראה בשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן לה, "אבל במקומות הרחוקות שאין שם קאמפאניעס מחלב שישראל רואהו, והוא דבר קשה מאד להשיג חלב שישראל רואה בשעת החליבה אף ליחידים אין להם להחמיר"),

באגרתו של הסטייפלר המופיעה בקנין תורה, מצאתי מספר שינויים תמוהים, למשל:

לדבריו כתב הסטייפלר: "ודגם דהחזו"א לא התיר *רק* באבקת חלב".

בנוסח האגרת המופיעה בקריינא דאיגרתא: שבזמן המלחמה שלא היה מצוי חלב, והיו משתמשים באבקת חלב".

לדעתי, הוספת המלה "רק" שאינה בדברי הקריינא דאיגרתא, אינה פליטת לשון, אלא ייתכן והוכנסה בכוונה כדי להטעות, וכאילו לדעת החזון איש, יש הבדל בין חלב לאבקת חלב, ולכן התיר אבקת חלב עכו"ם, משום שלא היתה בכלל הגזירה, אלא שהעיין בדברי החזון איש יראה, שדבריו ברורים שאין כל הבדל, ושניהם אסורים מדין חלב עכו"ם, שכתב, " ואין הבדל בין חלב עכו"מ לאבקת חלב", וכל האומר שלדעת החזון איש, יש הבדל בין חלב לאבקת חלב, הוא טועה ומטעה, שהרי דבריו של החזון איש בחיבורו, מכוונים נגד האומרים שאבקת חלב לא היתה בכלל הגזירה, (כדברי הרב צ"פ פרנק, שכתב בהר צבי יו"ד סימן קג.): "ע"ד אבקת חלב תוצרת אמריקא. אפילו להגאונים האוסרים יש לדון דבאבקת חלב כו"ע מודים דמותרת היא לאכילה", מדין פנים חדשות באו לכאן, שלא היו בכלל הגזירה ").

לדברי הקנין תורה, כתב כתב לו הסטייפלר: "ולכן הקיל באבקה המעורב בהחלב, ל*החלושים דמהם שיגיעו לכלל סכנה ח"ו*".

לדברי נוסח האגרת המופיעה בקריינא דאיגרתא: "והקיל מרן החזו"א *לחלושים מבני הישיבה. *, והוא ע"פ שיטת הפרי חדש

מהתוספת שבדברי הקנין תורה, "דמהם שיגיעו לכלל סכנה ח"ו", ניתן להבין, שההיתר היה מחמת חשש "שיגיעו לכלל סכנה ח"ו".ואילו לשון האגרת המופיעה בקריינא דאיגרתא, היא: והקיל מרן החזו"א לחלושים מבני הישיבה להשתמש בזה מחמת פיקוח הממשלה,

מדברי הקנין תורה, ניתן להבין, שהיתרו של החזון איש, לא היה מפני שחשב שחלב בפיקוח ממשלתי, אינו חלב עכו"ם, אלא משום שהיה זה מדין פיקוח נפש, אך באגרת הסטייפלר, שבקריינא דאיגרתא, כתב רק שהיה זה "לחלושים מבני הישיבה", מבלי להוסיף, "דמהם שיגיעו לכלל סכנה ח"ו", כסיפור עובדה ולא כסיבה, וכפי שמשמע מהמשך דבריו באיגרת זו, (ראה לקמן), שבה התיר חלב בפיקוח ממשלתי על יסוד דברי החזון איש, מבלי להוסיף שההיתר הוא רק למי שמבלעדי חלב "יגיעו לכלל סכנה ח"ו". כשסיבת ההיתר היא: "ע"פ שיטת הפרי חדש", שכתב ביו"ד סימן קטו ס"ק ו, בד"ה הכלל, שאיסור חלב עכו"ם, אינו ענין לגזירה, אלא הוא איסור מחשש תערובת איסור:"דבעיר שלא נמצא שם דבר טמא, או שהיא יותר ביוקר מחלב טהור, מותר לקנות מן העכו"ם חלב שחלבו בלא ראיית הישראל כלל, וכן מצאתי המנהג, פשוט פה אמשטרדאם, וכן נהגתי אני ג"כ, זולת קצת יחידים הנזהרים בזה",

********

שמועת "ראב"ד בודאפעסט", על השיניים התותבות לפסח:

"וזה לי ח"י שנה *שמעתי*, שהגאון הקדוש מלובאוויטש יצ"ו [ז"ל] היה אז [בוויען], אצל רופא מומחה אודות עשיית שיניים, ועשה לו הרופא שינים של זהב, לבשר בפ"ע, ולחלב בפ"ע, ולפסח בפ"ע". (מספרו "חק לישראל" דיני ע"פ שחל להיות בשבת ותעניות שובבים ת"ת, ובמאמרו "בעניין שיניים תותבות", שיחות תלמידי חכמים, גליון ניסן תשלו. ר"א וולדינברג, מביא את דבריו בספרו שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן כה ד"ה והכי ראיתי, ובמכתבו לר"ע עובדיה יוסף, נדפס ביביע אומר ח"ד או"ח סימן לא אות ב.

אך באוצר מנהגי חב"ד, ( חלק ניסן אייר סיון, עמ' סה אות כב), מעיר ר"י מונשיין, עורך הספר, "הגר"י לנדא /ז"ל, רבה של בני ברק/ טען במפורש, כי לא היו דברים מעולם, ולהמהרש"ב לא היו שיניים תותבות כלל וכלל, כך שמעתי מפיו, וגם הודיעני במכתב".

היו לו שיניים תותבות או לא היו לו?

********
שמועת ה"ראב"ד בודאפעסט" על ה"יוד" ההפוכה והחזון איש.

החזון איש כתב בספרו (חזון איש למנחות כ"ט ע"ב, ומשם לחזון איש, או"ח סי' ט סק"ו, יו"ד סימן קסב ס"א. בתשובות והנהגות חלק א סימן לו, הביא את הדברים "בשם רבנו הגר"א זצ"ל שככתב ש"צ' עם יו"ד הפוך פסול", ואולי רצה לכתוב החזון איש ויצא לו הגר"א), שאות אלף עם י' הפוכה למעלה, פסולה בסת"ם, (בספר "מעשה איש" חלק א עמ' לח, הוא מספר, שעם בוא החזון איש לבני ברק, שכרו לו דירה אצל בעל בית, ש"החזיק בנוסח האר"י לכתוב יוד הפוכה באות צדי, החליף רבנו בהכנסו לדירה, את המזוזות בשני החדרים.").

ועל דבריו אלו העיר הרב ישראל וועלץ (בספרו דברי ישראל ח"ב, (בסוה"ס עמוד לו)., שנעלם מהחזון איש שבשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רסו) מכשיר לכתחלה צ' עם י' הפוכה, ומעיד בזה"ל (במכתב שנדפס בשו"ת מנחת יצחק ח"ד, ר"ס מז): "והאמת אגיד, כי גם אנכי היה לי פתחון פה, בפני מרן החזון איש בזה, וכאשר הראתי לו תשובת החת"ס הנ"ל, הודה לי, כי מעתה אין לפסול צ' עם י' הפוכה".

הרב עובדיה יוסף, הדן במספר מקומות (יחוה דעת ח"ב סימן ג בהערה, ויחוה דעת ח"ד סי' ג', יחווה דעת חלק ו סימן יט, שו"ת יביע אומר חלק ב-יו"ד סימן כ אות יב, ח"ז או"ח סימן ג), בשאלת כשרות ס"ת של ספרדים לקריאת התורה של אשכנזים, גילה את דברי הר"י וועלץ, ומצא בהם שלל רב, וכתב: "נמצא שאף החזון איש חזר בו מדבריו, הדר הוא לכל חסידיו, והודה על האמת, שאות צ' הנכתבת ביו"ד הפוכה כמנהגינו, כשרה לכתחלה. ולכן מה ששמעתי באומרים לי שיש חרדים מהאשכנזים שנמנעים לעלות לס"ת של הספרדים מפני שאות צ' כתובה ביו"ד הפוכה, ונתלים באילן גדול, בדברי החזון איש הנ"ל. אני אומר שהמערערים האלה ידם על התחתונה, ויחושו לעצמם על האיסור, של הוצאת לעז על ס"ת קדושים, שנכתבו ע"פ הוראת גאוני עולם הספרדים".

ומה יעשה הרב עובדיה יוסף, שהגרי"י קנייבסקי כותב באגרתו (קריינא דאיגרתא ח"ב אגרת ע"ח) "ובדבר מה ששמע ממגידי בעלטה שהחזו"א זצללה"ה חזר בו, בענין הצדיקים ההפוכים, אל ישמע להם, שכך דרכם של כמה בלתי אחראים, להגיד בשם מרן זצללה"ה מה שהם "רוצים".

החזון איש חזר בו או לא חזר?

********

השמועה ששמע האבני נזר.

הר"י וועלץ גם יודע לספר את מה *ששמע בשם* נכד האבנ"ז האדמו"ר מסאכטשאב בפעיה"ק ת"ו בנוגע לעצם השמועה הזאת שכותב הא"נ, (ושנדמה שזה נמצא כבר באיזה ספר), והוא זה, שידוע לו ממקור נאמן שלאחר מיכן נתברר שכל המסופר בזה להיתלות בהגאון מליסא להתיר המליחה בסוכר בטעות יסודו, ועובדא דהוה הכי הוה.". (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן לה, ושו"ת ציץ אליעזר חלק י"ג סימן עט ד"ה והנה בדבר).

הוא שמע שהשמועה שהאבני נזר שמע,

********

החכם שסיפר ששמע מצדיק, שאמר ששמע

"וכמו"כ מה שמוסיף שם וכותב בקשר לזה ששמע גם מאחד מחכמי ירושלים שאמר מפיו של הרה"ג הצדיק ר' יצחק מלצאן מקעלעם ז"ל שאמר שכן שמע גם מאת רבנו הגאון הגדול ר' נפתלי צבי יהודא ברלין מוואלזין זצ"ל שאמר לו מפורש שדבר זה יש להם בקבלה איש מפי /איש/ עד הגר"א זצ"ל. גם זה אין להאמין שהנצי"ב ז"ל אמר בכזאת, ושכיוון לזה בפשטות, כי מצינו לו בספריו שכותב ההיפך מזה". (הרב וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב סימן מז).

********

השמועות הרבות שהופצו בשם החזון איש גרמו לכך שהר"ב זילבר, כתב בהקדמה לאחד מספריו ("בית ברוך" על החיי אדם חלק א' עמ' י' בד"ה והשקעתי, שו"ת אז נדברו, חלק ג עמ' קנה בסופו, וחלק יא עמוד קלב, בהשמטה לסימן קעב.): "ואציין בזה כי כל המובא בשם החזו"א, הוא אך ורק, ממה שנדפס בחיבוריו הקדושים, ולא ממה שמוסרים בשמו, כתורה שבע"פ, שאכן שכפי שכבר הקדמתי, היתה שיטתי לכנס רק דברים מוסמכים, ודברי רבנו שבכתב, הם מה שסמך ידו עליהם, להוראת שעה ודורות".

********
שמועה שהחזון איש אמר שלא להאמין לשמועות בשמו.

הר"ב זילבר גם כותב: "שאין אני מביא ממה שאומרים, בשם החזו"א, או מה שמדפיסים בשמו, שאין לסמוך ע"ז כלל, ודבר זה מפורסם, ששמעו (!) זאת מפיו, ויש מפריזים עוד, שאמר, ש"אם אומרים בשמו איזה דבר, הוא בדיוק ההיפך". (שו"ת אז נדברו, חלק ג עמ' קנו בד"ה ובדידי)

חכמי חלם לא מתו.

הם עברו לגור בבני ברק.

********

ראב"ד פאקש וקשקשי הדגים.

כאשר ראב"ד פאקש, הפיץ שמועה בשם הנודע ביהודה, שכוילו חזר בו, הגיב בנו (שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא-יו"ד סימן כט): ". ותמה אני שכתב מעלתו שאאמ"ו הגאון ז"ל הדר בו מהוראה זאת וצוה על מעלתו לשלוח אגרת ההדרנא להרב מט"ו. ימחול לי מעלתו שדבר זה הוא שקר מוחלט וידוע לכל גודל צדקתו של אאמ"ו הגאון ז"ל והיה מהיר וזריז במלאכת הכתיבה ולמה לא כתב בעצמו להרב מטו"ו שהיה מכירו והיה מאוכלי שולחנו של אאמ"ו הגאון ז"ל כמה שנים להודיע לו שחוזר מהוראתו ולא היה סומך על מעלתו להיות שלוחו להודיע הדבר להרב ההוא ולא היה נח ושקט מלשלוח אגרות ע"י גמלא פרחא לפרסם הדבר לאיסור שלא יכשלו באיסור שרץ דאורייתא. ומה גם למה לא נמצא גם העתק מאגרת הזה שכתב למעלתו וחזקה לחבר שאינו מניח דבר שאינו מתוקן ואיך הניח התשובה להיתר בספרו ולא חש לתקלה למוחקו או לכתוב בצדו שחזר בו. ופשיטא שאין מעלתו נאמן בזה מאחר שאין בידו גוף האגרת ומרחיק עדותו לומר ששלחו להרב מטו"ו ונאבד. לכן טוב ויפה שכבוד מעלתו ישתוק מזה ומצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע ושאין להאמין. ודבר פשוט הוא שאין מעלתו נאמן בזה דאין אחד נאמן לאסור. ובפרט בשעה שנתפשט ההיתר ע"י הרב מטו"ו היה מלתא דעבידא לגלויי שהיה אאמ"ו הגאון ז"ל בחיים חיותו והיו יכולין לשאול את פיו ובזה נאמן עד אחד לכ"ע. מכ"ש שעתה הוא ההעתק מעיד יותר ממאה עדים שאאמ"ו קבע זה להלכה בספרו אשר הניח בכתב אחריו, אני דן את מעלתו לכף זכות שכוונתו בזה לש"ש אחר שלפי טעותו שבעיניו נראה הדג זה לאיסור ויודע בעצמו שלא יהיה דבריו נשמעין נגד פסק של אאמ"ו הגאון ז"ל לכך התחכם לומר שאאמ"ו הדר ביה. אבל באמת אני אומר שכל טעמיו של מעלתו אינם כדאי להורות לאיסור ולהרעיש רעש הגדול הזה ".

מקבל תשובה זו, כנראה השיב עליה, ובן הנוב"י הגיב בתשובה נוספת (שם סימן ל.)

ועל מה שמתלונן עלי שכתבתי שמעלתו אינו נאמן שאאמ"ו הגאון ז"ל חזר מדבריו. האמת אגיד שמעלתו הוחזק כפרן בעסק זה כי הדבר אלי יגונב שמעלתו כתב לאחד מחכמי הדור שאאמ"ו הגאון ז"ל התיר דג . וזה הוא שקר מוחלט ומעלתו במרמה בא לגנוב דעת הבריות. ואני מזהירו שלא ילמד לשונו שקר ומרה תהי' באחרונה אם יתגלה קלונו ברבים ויפורסם תשובת אאמ"ו הגאון ז"ל בדפוס. ואף אם היה מעלתו במוחזק לאיש אמתי אעפ"כ .לכן גם למעלתו לא ירע הדבר אם אין אנו מאמינים לו בדבר שאין להאמין ונראה לעינים שהוא שקר מוחלט כמ"ש במכתבי הראשון. ואפשר ששמע זה מפי אחד מארחי פרחי וזכרונו כוזב לו לומר שהדר בו אאמ"ו הגאון ז"ל. ואני אומר שמעלתו לימריה לנפשיה שכותב על הרב מטו"ו ז"ל שכיזב לאאמ"ו הגאון בשאלתו. ח"ו לא נחשד הקל שבקלים על זה הס כי לא להזכיר.".

אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר? (מועד קטן דף כה עמוד ב).

האזובים ימשיכו להדפיס ספרי סיפורים.