"הצופה" על "מאיר פנים" של דודי זילברשלג

.ידידי דודי זילברשלג הזמין אותי לארוחת צוהריים ב"מאיר-פנים". זו לא מסעדה, אבל האוכל שם לא רע בכלל. אוכל טעים אפילו. זה עיקרון, ב"מאיר פנים": האנשים שמגיעים לאחת מנקודות המזון של הרשת הגדולה הזו (בתוך שלוש שנים "מאיר פנים" הפכה לרשת המזון הגדולה והמשמעותית בארץ.

את המילים בית תמחוי לא תשמעו שם), יקבלו אוכל טעים. ובריא. ונקי. ומכובד. את השפלות חייהם הם יוכלו להשאיר מחוץ לדלת. בתוך שלוחת ירושלים של רשת המזון, ובקלות הייתי אומר גם מסעדה - הם בני מלכים. אפילו לעמוד בתור הם לא צריכים. יש מי שמחלק להם את האוכל. מביא להם אותו למקום. הם גם לא אוכלים בחינם. הם משלמים. משלמים שקל. למה? כי אז הם יוכלו להתלונן. ומי שאין לו שקל ילך למשרד ויקח שקל מהקופה. העיקר שישלם.
2.מי מביא לכל 12 שלוחות הרשת את האוכל? מי מכין אותו? מי מנקה אחריו? הנה דבר מרנין באמת שלמדתי ב"מאיר פנים": יש המון יהודים שמוכנים להתנדב, שרוצים להתנדב, שמחפשים היכן להתנדב, שיודעים להתנדב, שמעדיפים להתנדב. כל צהריים מגיעים לעזור בעבודה מגוון מרנין של צעירים, אחיות מקופת חולים כללית, אנשים עם מוגבלויות שמקבלים שכר על התנדבותם (במסגרת פרוייקט משותף עם שירותי הרווחה), וסתם מתנדבים שרוצים להועיל. אבל מערך ההתנדבויות הרבה יותר גדול מזה. איפה שאתה לא חופר אתה מוצא התנדבות. 12 הסניפים נמצאים, בדרך-כלל, באתרים שנתרמו על ידי נדבנים. בירושלים, למשל, יש מתחם ענק עם רהיטים מיד שניה. המתחם שייך ליולי עופר. ניתן היה להשכיר אותו ולהרוויח סכום גדול מאוד בכל חודש, אבל ניתן גם לתת אותו ל"מאיר פנים" בחינם 0וגם ל"כוח לתת", ענף תרומה נוסף של "מאיר פנים". אולי נספר גם עליו פעם), ולהרוויח משהו מסוג אחר. את המקררים באותו מתחם, מקררים יד שניה, נידבו אנשים שלא היו זקוקים להם. גם מי שמתקן אותם עושה זאת בהתנדבות. גם מי שאוסף אותם מהבתים. הרבה אנשים טובים יש במדינה הזו. נשבע לכם שהרבה.
3.ואם כבר אני מנצל את הבימה הזו לעשות משהו טוב (הגיע הזמן, לא?), הנה עוד כמה קרדיטים של גופים או אנשים צדיקים שעוזרים למפעל החסד הבאמת נוגע ללב הזה להמשיך להתפתח. והוא מתפתח, אחול מתפתח: מאפיית אנגל, שתורמת לחם וכסף לעוד מאכלים. אברהם פכטר מוועדת התביעות שאחראי, בעקיפין ובמישרין, לאחד ממקורות הפעילות הגדולים של המיזם. הקרן לפיתוח שירותים לנכים. גוונים. קופת חולים כללית. הג'וינט. חברת מבני תעשייה. מאחורי כל אלה, ומאחורי עוד מתנדבים רבים, עומדת פעילות ענפה שמתנקזת, בסופו של דבר לתמונה אחת: אישה צעירה, כבת 25 בערך, נכנסת עם בנה בן הארבע לבניין "מאיר פנים" בירושלים. בכניסה מישהו אומר לה שלום בחיוך. היא מתיישבת ומקבלת אוכל. הילד ישן בעגלה לידה. אני מביט בילד הישן, חושב מה צפוי לו בחיים. יש לי ילד בגיל שלו, ואני מניח שלילד שלי יהיה קל יותר. כשהאישה הצעירה הזו יוצאת, ניגש אליה משה לבקוביץ, מנהל כוח לתת, ושואל אם היא צריכה לקחת אוכל הביתה לילד. היא לוקחת. האישה הזו תגיע גם מחר. זה לא יפתור את מצבה העגום, אישה צעירה שנזקקת למזון כדי להאכיל את בנה, אבל כל עוד היא תהיה בבעיה, לפחות ארוחה חמה אחת מדי יום במקום שמאיר אליה פנים תהיה לה. לה ולבן הקטן שלה.
4.אחד מחברי ההנהלה של "מאיר פנים", וההנהלה הזו היא חרדית, חילונית, דתית ומה לא, שאל מדוע צריך להקים שלוחה
בקריית-ארבע. הם הרי צריכים לצאת משם, המתנחלים. לא נורא, השיב לו חבר הנהלה אחר, המתנחלים שאוכלים שם מתקזזים עם הערבים שמגיעים לאכול בבית התמחוי בעכו.
5.אחד האנשים שהגיעו לאכול ב"מאיר פנים" חלץ את נעליו. הן היו רטובות והוא רצה לייבש אותן. רעייתו של דודי זילברשלג ראתה זאת, ושאלה אותו אם הוא זקוק לנעליים חדשות. הוא לא סירב. מישהו הלך להביא לו (מספר הנעליים שלו היה 52, קצת מסובך, בכל זאת), מאיזו חנות שעשתה עם "מאיר פנים" הסכם חסד מבורך. הוא לבש את נעליו החדשות ונכנס לאכול. בסיום הארוחה הוא מילא פרטים. יש טופס כזה, שבו הסועדים ממלאים את פרטיהם, אם הם רוצים. הם גם כותבים מה מידת שביעות רצונם מהארוחה. הנתונים עוזרים לארגון לעזור להם בשיתוף פעולה עם רשויות הרווחה. כמה ימים לאחר האירוע הזה, הבן-אדם נפטר. גופתו שכבה בחדר קירור, ולאיש לא היו הפרטים המלאים שלו. איך שהוא, ולא אלאה אתכם בכל הפרטים, נודע שהאיש היה ב"מאיר פנים" והוא הובא לקבורה בזכות הטופס שמילא שם. מה שיותר חשוב, לדעתי, הוא שהיהודי הזה נפטר עם נעליים יבשות.

[הצופה]