| נשלח ב-23/5/2004 13:58 |
 |
| |
שדות המוקשים של הרב קוק
שדות המוקשים של הרב קוק
לפני מאה שנה בדיוק, ביום שעתיד היה להיות יום שחרור ירושלים, עלה הרב קוק לארץ ישראל, והחל בעשר שנות כהונה כרב העיר יפו. בעשר השנים הללו נכנס הרב קוק, בכוונה תחילה, לשדות המוקשים ואזורי החיכוך שבין חרדים וחילונים – וכך הפך העשור ההוא לתקופה מכוננת ביחסי דתיים-חילונים בארץ עד היום
מאת:אלישיב רייכנר
21 במאי 2004, א' בסיון תשס"ד
הרב קוק בחברת רבני ירושלים
בעלות השחר של יום כ"ח באייר תרס"ד, לפני מאה שנה ויומיים, נצפו מאות יהודים מיפו ומהשכונות נוה-צדק ונוה-שלום צועדים לעבר נמל יפו. סירות שטו בנמל, ונוסעיהן נופפו בידיהם לאונייה רוסית שהטילה עוגן במימי יפו. על סיפון האונייה עמד רבה החדש של יפו – לימים הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל ומענקי הרוח של העם היהודי בדורות האחרונים – הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
כיום אפשר לסמן את אותו יום כראשיתה של תקופה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. עשר השנים שבהן כיהן הרב קוק כרבה של יפו השפיעו לא רק על היחסים בין אנשי היישוב והחדש באותה תקופה, כי אם גם על יחסי דתיים-חילונים בישראל עד ימינו אנו. ד"ר יוסי אבנרי, מרצה לתולדות ישראל במכללת אשקלון שחקר את תקופת יפו של הרב קוק, מגדיר אותה "פרק מעצב בגיבוש מעמדו ותדמיתו של הרב קוק בהנהגה הרוחנית הדתית של ארץ ישראל".
עד 1902 כיהן ביפו הרב נפתלי הרץ הלוי, שהיה מזוהה מאוד עם אנשי היישוב הישן, בעלי התפישה השמרנית שהתנגדו לציונות והיו ברובם חרדים. תושבי יפו, ברובם אנשי היישוב החדש בעלי השקפה לאומית, חשו רחוקים מרבם וראו בו מפקח מטעם היישוב הישן, והדבר יצר לא מעט אי-הבנות בין הרב לקהילתו. עם פטירתו חיפשו אנשי יפו רב לרוחם.
הכתובת הטבעית לכך היתה הרב קוק, שכיהן באותם ימים כרבה של בויסק שברוסיה. כבר אז הוא נודע הן כגדול בתורה והן כתומך בתנועה הציונית, כפי שניכר ממאמרים שפרסם. חותנו, הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים (האדר"ת), שכיהן אז ברבנות ירושלים, שיגר אליו מכתב בקשה דחוף לקבל עליו את כהונת רב העיר יפו. במקביל היו לא מעט רבנים ואישי ציבור שניסו להניא את הרב קוק מלקבל עליו את התפקיד, והוצעו לו משרות רמות בישיבות יוקרתיות במזרח אירופה. אפילו הסופר וההיסטוריון הציוני-דתי זאב יעבץ ניסה לשכנע אותו להישאר באירופה.
ליעבץ, מסביר ד"ר אבנרי, היו שני נימוקים. "הראשון, שהוא ראה ביהדות הגולה את הזירה המרכזית לפעילות לאומית, ורצה שהרב קוק יוביל אותה. הנימוק השני והמשלים היה הבעייתיות של ארץ ישראל באותם ימים כזירה לפעילות דתית. יעבץ עצמו ניסה לעצב מציאות דתית לאומית בארץ, נכשל, וחזר בבושת פנים למזרח אירופה בסוף תקופת העלייה הראשונה. הוא חשש שגם הרב קוק ייכשל, וכך כתב לו: 'חייב אני להזהירו לבלתי תת את נפשו אל מול פני המלחמה החזקה, כי במקומה לא יוכל לה, אף אם יהיה כוח איתנים כוחו'. במקום אחר הוא כותב לו: 'יפו היא מרכז לאלה השמים את תורתנו הקדושה מרמס לכף רגלם'".
ובכל זאת, הרב קוק מחליט לעלות. איך מסבירים את זה?
"עד כמה שאני מבין, הדברים של יעבץ רק הבהירו לו כמה נחוץ שאדם כמוהו יעלה לארץ. יעבץ לא הבין שמבחינת הרב קוק ככל שקשה יותר כך טוב יותר".
מאבקים לא טוטליים
כדי שלא להיכנס מיד למתחים עם אנשי היישוב הישן, פעל האדר"ת, חותנו של הרב קוק, להכשיר את הקרקע בירושלים לפני העלייה. לאחר שנתיים של הכנות וחליפות מכתבים עלה הרב קוק לארץ, והתקבל ביפו בטקס קבלת פנים חגיגי שבו נכחו גם אנשי היישוב הישן. הוא נכנס מיד לתפקידו, אך לא זכה אפילו למאה ימי שקט. כחודש וחצי לאחר כניסתו לתפקיד נפטר בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה הציונית. עצרת זיכרון התקיימה לזכרו עם תום שבעת ימי האבל בבנק אפ"ק ביפו, ובפני הרב קוק עמדה דילמה לגמרי לא פשוטה: האם להספיד את הרצל.
למה לא בעצם?
אבנרי: "מבחינת אנשי היישוב הישן, שלרב קוק היה חשוב לשמור על מערכת יחסים טובה איתם, התנועה הציונית היתה במידה מסוימת תנועה כופרת. הם האמינו בגאולה ניסית, והתנועה הציונית דיברה על מהלך אנושי, מה עוד שאנשיה היו ברובם רחוקים מעולם תורה ומצוות. הרצל עצמו היה ידוע ככזה.
"אבל גם בלי קשר לעמדתם, לרב קוק לא היה פשוט לשאת את ההספד, ומאורע שהתרחש כמה שנים מאוחר יותר מעיד על כך. בשנת 1911 נהרגו בגליל שני אנשי 'השומר', והסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), שערך לזכרם חוברת, הזמין מאמר מהרב קוק. הרב כתב מאמר שכותרתו 'על במותינו חללים', ובו כתב, בין השאר, על הקושי לשאת דברים לזכרם של אותם אנשים, אף שהם מסרו את נפשם על עם ישראל ("אמנם מעשיהם של אלה ההרוגים סתומים, ואין אתה רשאי אולי לספר אחר מיטתם, אבל הלא ידעת את מרביתו של הפועל הצעיר בארץ ישראל, את ייחוסו לכל קודש בישראל ובאדם"). הרב קוק השאיר בידי אז"ר את החלטה אם לפרסם את המאמר, ואז"ר החליט לא לקחת סיכון. המאמר פורסם רק שנים רבות לאחר מכן, אחרי פטירתו של הרב קוק.
"אם לחזור להרצל – האבלות עליו אצל אנשי היישוב החדש היתה עצומה. חלקם הרגישו שמת להם המשיח. הרב קוק היה חייב לנחם את אנשי יפו ולומר להם דברים שיציגו את הרצל באור מיוחד, כך שיחושו שהרב החדש כואב את כאבם – ובו זמנית גם לשדר בין השורות לאנשי ירושלים שהוא מכיר בבעייתיות שבתנועה הציונית".
ואיך כל זה בא לידי ביטוי בהספד?
"קודם כל, בהספד לא מוזכר אפילו פעם אחת שמו של הנפטר. מי שהיה נקלע לאותה עצרת זיכרון, ספק אם היה יודע את מי זוכרים. גם תוכן ההספד לא היה שגרתי. הרב קוק ניתח בהספד את התנועה הלאומית מזווית ראייתו, ועשה אבחנה בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד (משיח בן יוסף, שזוהה עם התנועה הציונית, בונה את הקומה הלאומית-חומרית של תחיית האומה, ומשיח בן דוד – את הקומה הרוחנית. א"ר). מההספד עלתה הערכה רבה להרצל ולתנועה הציונית, אבל מצד שני, בעצם ההבחנה בין המשיחים היתה גם נימה ביקורתית שלא כולם הבינו.
"מבחינת הציבור שנכח בעצרת, הרב קוק קנה את עולמו כשדיבר על הרצל ועל התנועה הציונית במונחים משיחיים. אנשי יפו גמרו עליו את ההלל. לעומתם, חלק מאנשי ירושלים לא ראו בעין יפה הן את נשיאת ההספד והן את תוכנו, אולם בסופו של דבר, רוב אנשי היישוב הישן לא יצאו נגד הרב קוק בשל כך. לאחר ההספד שלח הרב קוק איגרת אפולוגטית מובהקת לחותנו האדר"ת, איגרת שנמסרה לי על ידי בנו הרב צבי יהודה קוק, ובה כתב שבנסיבות שנוצרו לא היתה לו ברירה, והוא היה חייב להספיד. הוא בעצם אמר לו שאם הוא היה מסרב לאנשי יפו, במצב הקשה שבו הם היו נתונים, היתה משתבשת מערכת היחסים שלו עם הקהילה בראשית הדרך. לאנשי יפו היתה לו מחויבות, מאנשי ירושלים היו לו חששות בלבד – ובנקודה הזאת המחויבות גברה. בראייה לאחור, ההספד על הרצל היה מהבקיעים הראשונים במערכת היחסים בין הרב קוק לאנשי היישוב הישן".
במקביל נקלע הרב קוק לפרשה נוספת שתרמה למתח בינו לבין היישוב הישן. מהתבטאות של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, השתמע שחלק גדול מהעם פנה עורף למסורת. הרב קוק תקף את בן-יהודה על דבריו. במקום גיבוי, כצפוי, מאנשי היישוב הישן, זכה הרב קוק להרמת גבה מצדם. לא הבינו שם מדוע הרב קוק מתייחס בכלל לבן-יהודה. מבחינתם הוא כלל לא היה צד להתייחסות.
"זו נקודה עקרונית", מסביר ד"ר אבנרי, "כי כאן באה לידי ביטוי אחת מנקודות ההבדל המכריעות בין הרב קוק לאנשי היישוב הישן. מבחינת הרב, הוויכוח, גם אם הוא סוער, כואב ונוקב, הוא עדיין דו-שיח שמונע ניתוק. הוא לא קיבל את העמדה של הייאוש המוחלט והשנאה התהומית שאומרת נתנתק לחלוטין, אין לנו כל קשר. הוא התמיד בעמדתו זו גם כלפי אחרים, ומובן שהדבר גרר מתחים בינו לבין חלק מהיישוב הישן. באופן כללי, אופי המאבקים של הרב קוק היה שונה משלהם. מאבקיו אף פעם לא היו טוטליים. לעומת זאת, כשהיישוב הישן היה יוצא למאבק, זה היה מאבק מוחלט. כשהם הביטו באויב שלהם, הם ראו רק את השלילה שבו. התמונה של הרב קוק תמיד היתה מורכבת".
כיבוש החילוניות
לכל אורך תקופת יפו שלו נדרש הרב קוק להתייחס לאירועים ולפולמוסים שביטאו את המתח בין היישוב החדש והישן סביב שאלת ההתעוררות הלאומית. התייחסויותיו ביטאו היטב את השקפת עולמו המורכבת. הוא בירך את אנשי היישוב החדש על הקפדתם על שמירה עברית, אך לא הסתיר את רצונו שהשומר העברי יימנע בשבתות מרכיבה על סוס ומנשיאת נשק. הוא שיבח את הרוח הלאומית והסדרים החינוכיים בגימנסיה הרצליה, ספינת הדגל החינוכית באותה תקופה, אך לא חסך ביקורת מבחירתה ללמד תנ"ך בעזרת שיטת ביקורת המקרא. "הגימנסיה שמה לה לחוק גלוי שלא להתחשב כלל עם רגשי האומה, כאילו היתה גימנסיה של אומה זרה העומדת בארץ נוכרייה", כתב בין השאר. בכלל, הוא העריך את מוסדות החינוך שהקימה הציונות החילונית אך חלק עליהם באופן נוקב. כאלטרנטיבה, הוא טיפח את בית הספר הדתי-לאומי 'תחכמוני' שהוקם באותה עת.
בסוף תקופת העלייה השנייה (4-1913) התנהלה בארץ "מלחמת השפות" סביב השאלה אם שפת ההוראה בטכניקום (לימים הטכניון) שהוקם בחיפה תהיה גרמנית או עברית. הרב קוק, שנשאל לדעתו, עודד את העדפת השפה העברית, אך הסתייג מהענקת משמעות יתרה ללשון ומתפישת השפה העברית כמרכיב המרכזי של הלאומיות הישראלית על חשבון ערכים יהודיים אחרים.
מכל הפולמוסים שבהם היה מעורב הרב קוק בתקופת יפו, המאפיין ביותר את יחסו המיוחד לתנועה הציונית הוא "פולמוס השמיטה". שנת תר"ע (10-1909) היתה שנת שמיטה. על רקע המציאות הקשה של החקלאות בארץ, והחשש ששנה בלי עבודת אדמה תמוטט את המפעל הצעיר, אישר הרב קוק לחקלאים להסתמך על 'היתר המכירה' (עיבוד הקרקע גם בשנת השמיטה באמצעות מכירתה לגוי), שניתן בשמיטה אחרת, 21 שנים קודם לכן, על ידי רבנים בחוץ לארץ. אנשי היישוב הישן, ובראשם הרידב"ז (ר' יעקב דוד בן זאב וילבסקי), תקפו את הרב קוק בחריפות על החלטתו זו. הפולמוס נמשך למעלה משנה, והביא את המתח בין אנשי היישוב הישן לרב קוק לשיא.
אבנרי: "הם יצאו נגדו כי הם הבינו שלא מדובר רק בשאלה הלכתית. הרב קוק נלחם כאן על הישרדותו של המפעל הציוני, ולא רצה שהמפעל הזה ייכנס למצב של ספק פיקוח נפש. זה העניק ל'היתר המכירה' שהוא נתן ממד הרבה יותר רחב ועמוק. הרב קוק, איש אוהב שלום ורודף שלום, הפך בפולמוס הזה בעל כורחו לאיש מלחמה. הוא לחם את מלחמתו של היישוב החדש בחירוף נפש וספג עלבונות קשים. הפולמוס הזה יצר קרע עמוק מאוד בינו לבין היישוב הישן. הם הבינו סופית שמדובר ברב שהולך עם התנועה הציונית, גם אם לעיתים הוא מבקר אותה".
התנהלותו של הרב קוק בתקופת הרבנות הראשונה שלו בארץ מיקמה אותו בין שני מחנות. רב על הגבול, מכנה זאת אבנרי. "כמעט כל חייו הוא הילך במחוזות הסְפָר. במחוזות הספר מתפוצצים מוקשים. במחוזות הספר אתה תמיד חייב להזדהות, כי תמיד יש מישהו ששואל אותך 'הלנו אתה או לצרינו'. הרב הגיע לשם לא מפני שתעה בדרך, אלא מפני שבנקודות הגבול יש הסיכוי הגדול לחבר בין התושבים שנמצאים בשני עבריו. כולם שאלו אותו אם הוא שייך ליישוב החדש או ליישוב הישן, והתשובה שלו היתה: אני גם אתכם וגם אתכם. אני יושב במקום שאפשר לחבר ביניכם".
עשר השנים שבהן כיהן הרב קוק כרבה של יפו חופפות לעשר שנות העלייה השנייה (1904-1914). מושגי התקופה היו 'כיבוש העבודה העברית', 'כיבוש השמירה העברית' ו'כיבוש הלשון העברית'. הרב קוק הוסיף לרשימה גם את 'כיבוש החילוניות'. "זהו ניסיון לשנות את אופייה וצביונה של התנועה החילונית בתהליך הדרגתי, ובמקביל לגבש אלטרנטיבה כוללת למפעל הציוני", מסביר אבנרי. "הרב קוק בעצם אמר: כל מה שהם עושים גם אנחנו נעשה. נקים יישובים, ניצור עיתונים, נייסד תנועת פוליטיות. בשלהי מלחמת העולם הראשונה הוא הקים את תנועת 'דגל ירושלים'. אמנם הוא הגדיר אותה כתנועה משלימה לתנועה הציונית, אבל אם התנועה הזאת היתה מצליחה, היא היתה תנועה ציונית אלטרנטיבית".
הוא האמין שהחילוניות תיעלם?
"להערכתי הוא האמין שמדובר בתהליך היסטורי, שגם אם יש בו עליות, מורדות ותפניות, בסופו של דבר הוא יקבל ממד דתי-רוחני. הוא האמין שגם המפעל בגילויו החילוני הוא בעל משמעות דתית, אלא שהחילונים בינתיים אינם מודעים לה".
מיפו לירושלים, דרך לונדון
הרב קוק היה מראשוני העלייה השנייה, עלייה של חלוצים, ואבנרי רואה בו חלוץ לכל דבר, גם אם גר בעיר. "הוא פרץ דרך. הוא קיבל עליו משימה לאומית במקום שהיה בו חלל. הוא היה הראשון שפעל בארץ ישראל בקהילה גדולה חילונית-דתית מעורבת. היה עליו לעצב את דפוסי הפעולה עם אנשי העלייה השנייה, ויש כאן ממד של ראשוניות. במבט לאחור מבינים שהוא למעשה ביסס את הלגיטימציה התיאולוגית לשיתוף פעולה בין דתיים לחילונים בבניינה של ארץ ישראל".
כעשר שנים לאחר עלייתו לארץ יזם הרב קוק את 'מסע הרבנים' במושבות החדשות, שנועד לפתוח דו-שיח ישיר בין המתיישבים לממסד הרבני ולקרב בין הקבוצות השונות בעם. המסע ארך שבועות אחדים, ובראש קבוצת הרבנים הנודדת עמדו הרב קוק והרב יוסף חיים זוננפלד, מבכירי רבני היישוב הישן בירושלים.
תקופת יפו של הרב קוק הסתיימה ב-1914, סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המלחמה תפסה אותו באירופה, לשם נסע בין היתר כדי להשתתף ב'כנסייה הגדולה' של אגודת ישראל בגרמניה. בחמש השנים שבהן נאלץ להישאר בחו"ל כיהן הרב קוק ברבנות, שהוגדרה זמנית, בשוויץ ובלונדון. כשחזר ארצה ב-1919 מצא כאן יישוב יהודי שעבר שינויים רבים, בין השאר בעקבות הצהרת בלפור. אנשי יפו לחצו עליו לחזור לרבנות בעירם, אך הוא החליט שמוקד ההשפעה עבר לירושלים ונענה להזמנת אנשיה לבוא לעיר: תחילה רק כתושב, ולאחר כמה חודשים, מלווים בלחצים כבדים מצד ראשי הקהילה והמוסדות בירושלים, ניאות הרב קוק לקבל על עצמו את רבנות ירושלים ולפתוח תקופה חדשה בחייו.
63 שנים לאחר עלייתו של הרב קוק ארצה, באותו תאריך בדיוק, כ"ח באייר, אוחדה ירושלים. ד"ר אבנרי רואה בכך סמליות. "כשהרב קוק עלה לארץ, הוא אמנם בא ליפו, אבל הוא בעצם בא ל'ציון וירושלים'. זה היה החזון הגדול שלו. ירושלים מבחינתו היתה תמצית הכל, מושג ארצי ורוחני. לא סתם הוא קרא לתנועה הלאומית שהקים 'דגל ירושלים'. בכך הוא שונה מרבים ממנהיגי הציונות שהסתייגו מירושלים, כמו הרצל או ויצמן. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא הציע לכמה רבנים ומנהיגים לפנות לברון רוטשילד כדי שיגייס כספים לקניית הרחבה הגדולה שלפני הכותל המערבי, ויקים בה בית כנסת גדול.
"מרכז חייו היה בירושלים, ולכן שחרור ירושלים ביום זה הוא סמלי ביותר. אבל חזונו של הרב קוק מחייב לשאול על השלב הבא, שהרי לא שחררנו רק אדמה: מה עושים עם ירושלים, ומה עושים עם ארץ ישראל".
[email protected]
מקור ראשון
http://makorrishon.net/article.php?id=1966
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2011 12:43 |
|
| |
| צענערענע כתב: |  | http://www.yoel-ab.com/katava.asp?id=168
(על שכתוב כתבי הראי"ה קוק ע"י בנו הרצי"ה והמגמות שמאחרי שכתוב זה-מאמר א' )
|
|
ראה הדברים מאתר "הלכה יומית" של שומעי לקחו של הגר"ע יוסף שליט"א נגד דברי "דת הציונות" על הרב קוק הכוללים דברים שאמר הגר"ע יוסף עצמו -שאלה: האם הרב הגאון שמע על הספר "דת הציונות" ואם כן מה הוא חושב עליו?
תשובה: שלום רב ! ספר "דת הציונות", נתחבר על ידי אדם אשר אין בו דעת. כי כל הטענות שכתב נגד הראי"ה קוק אינן נכונות כלל, והוא משער השערות לפי קוצר דעתו ודעת רבותיו בכדי לבזות את הרב קוק, וטוב היה לו לאותו מחבר אילו נתהפכה שלייתו על פניו, ונוח לו שלא היה חוזר בתשובה כלל, והיה נשאר בקלקולו שלא יערך עדי עד לעומת הקלקול שהביא עתה לעולם על ידי ספרו. וכל המבזה את החכמים אין רפואה למכתו. וכבר הודיעונו רבותינו (בסנהדרין דף צ', ע"א) כי אין לו חלק לעולם הבא. ואין ספק בדבר שהקדוש ברוך הוא דחס על כבודו של צורבא מרבנן, לא יחרש על כבודו של הרב קוק, שהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל גדולי התורה העריכוהו עד מאד. ואף הגרי"ש אלישיב מכבדו עד מאד, והגרש"ז אוירבך היה תלמידו, וגם מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א מגדלו ומעריכו אין קץ, כי כל אלה הכירוהו, וידעו גדולתו, גם אם באיזה ענייני הנהגה לא הכול הסכימו עמו. וידועה לשון הגאון חזון איש במכתבו אליו, אשר כתב לו "הוד כבוד מרן שליט"א", והמחבר "דת הציונות" הטה דבריו לדרך זרה, חורש רעה בכל עת מדנים ישלח. והאמת כי זה המחבר קשה עלינו כספחת, אפרוח אשר לא נפקחו עיניו, אשר למד תורה והשקפה מפי מבזה תלמידי חכמים המתלוצץ מן החכמים בדרשותיו, וממנו למד וכן עשה, עד שנתגדל יותר ונעשה תלמיד המחכים את רבותיו, בדברי ליצנות כנגד רבן של ישראל הראי"ה קוק, אשר הוא מרבה דברים כנגדו בדברי שקר שאין להם שחר. עדי יאנף ה' במשנאיו ושב יעקב ושקט ושאנן ישראל. ועוד הרבה יש להאריך בדברים אלה, אך תקצר היריעה והזמן גם הוא. קנצי למילין, שאסור לקרות בספר הנזכר כי דינו כשאר ספרי מינות.
שאלה: בתגובה לתשובה שלכם בנושא הספר "דת הציונות", שאלתי היא: למה דיברתם נגד המחבר? הוא רק מנסה להשפיע על יהודים בהשקפה חרדית, וגם אם אתם לא מסכימים איתו, זה היה לא הכרחי לתקוף אותו ככה בגלוי. תשובה: אותו שהזכרת בדבריך, חיבר ספר לג' מטרות... ומטרתו השלישית, היא הצגת אישיותו של הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק באור שלילי מאד. ועל זאת אין אנו יכולים להחריש. וכל השומע בזיון תלמידי חכמים ואינו מוחה עתיד ליתן את הדין. ועל כן לא יכולנו בשום אופן להחריש ולשקוט על שמרינו בשומעינו דבר רע זה, מפני שחששנו בעצמינו להילכד בעוונו של המחבר הלז, פורץ גדר ישכנו נחש, שמעיז פניו שוב ושוב לדבר סרה ולהלעיג במלאכי אלהים, וי וי לו על מעשיו, ואוי להם למחזיקים בידו. אטו יודע הוא מי הוא זה הגאון ראי"ה קוק, אשר רובם המכריע של רבני ירושלים היו ששים לקראתו, וצמאים למוצא פיו, וגם מאלה אשר ביקרו את דרכו, ואף היו מקורבים לעדה החרדית, היו יודעים מגדולתו ומכבדים אותו ואת מעשיו דרך כלל. והם המה אנשי ה', גאונים וחסידים אשר בארץ המה, הגאון המופלא רבי שמשון פולנסקי ז"ל, רבה של שכונת בית ישראל (ששימשו אצלו בהוראה, מרן הרב רבנו עובדיה יוסף שליט"א, הגרי"ש אלישיב שליט"א, הגר"ש ואזנר שליט"א, הגרי"י פישר ז"ל, ועוד), היה מעריכו עד אין קץ, והרב קוק השיב לו כגמולו, וכינהו בחיבה "הלמדן של ירושלים", וזה הגאון לא היה מבני הדור שלנו. סיפר לנו הגאון רבנו הגדול שליט"א, כי הגר"ש פולנסקי, יודע היה בעל פה מילה במילה ממש את לשונות הרמב"ן במלחמות ה'. והוא היה מיודד עם הגרי"ח זוננפלד, ועל אף הכול, היה מכבד מאד את הגראי"ה קוק והחשיבו לאחד המיוחד בגדולי הדור. והיה ידידו המובהק של תלמיד חבר של הגראי"ה הלא הוא רב רבנן, רבן של רוב גדולי דורנו, מרן רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, אשר זה המחבר לא מתיירא להטיח דברים גם בו. ואין הוא יודע שגם הגאון הרב מבריסק היה שולח ומפנה אליו (להגרצ"פ פראנק) לשואלים בדבר ה' זו הלכה. ולמפורסמות אין צריך ראיה, איך שבירושלים של אותם הימים היו מתפללים רוב התלמידי חכמים בבית הכנסת אחוה אשר תחת אדרת קדושתו של הרב הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, שהיה חסיד קדוש, והוא היה תלמידו המובהק של הראי"ה קוק.
שמענו מפי הרה"ג ר' צבי כהן שליט"א, רב הסמינר הישן בירושלים, שסיפר לו רבו הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן שליט"א, משגיח ישיבת קול תורה, כי בצעירותו, היה לומד בישיבת מרכז הרב, מפני שעל ידי אותה הישיבה סודרו לו כל אשרות העלייה לארץ. ובאותן השנים היה נושא דברים בישיבה הגרי"מ חרל"פ. וכשהיה מגיע הגר"ג אייזמן לביקורים בביתו של הגר"י אברמסקי, היה מבקש ממנו הגר"י שיאמר לו מה שדיבר בדברי תורה הגרי"מ חרל"פ, מפני שהיה שמח מאד בדבריו. ודבר שפתיים אך למחסור להאריך עוד מעניינים אלו, אשר יכלה הזמן והמה לא יכלו.
וזה המחבר שזכרת, הטיח דברים בקדושי ה', אויה לנו איך שבדורינו גבר כל כך ההסתר פנים, שיקומו צבועים מכת חנפים ואפיקורסים (שבאמת הוא בז לכל תלמיד חכם שאינו סובר כמותו), לבזות גאון וקדוש בישראל ולא נעשה עימהם מאומה.
ונסיים בפרט אחרון, כי לפני דור אחד, עשו כמה מקנאי ירושלים עסקני אגודת ישראל הצגת פורים, ודנו את הגרא"י קוק לשריפה רח"ל בתוך שחוקם והתהוללותם. הגאון רבי איסר זלמן מלצר, מעריצו של הרב קוק (כפי שיראה כל רואה בהסכמותיו לספרי הראי"ה שנדפסו אחר פטירת הראי"ה), כעס מאד על אותו מעשה משוגע של אלה, ויצא בהפגנתיות מבית הכנסת שהיו בו. ולא ארכו הימים, בל"ג לעומר של אותה השנה, נשרפה למוות אשתו של אותו עסקן ששחק מהרב קוק. ואחר זמן נפטר בנו, ובאו עליו עוד יסורים קשים ומרים, עד שנכנע לבבו, ועלה הוא ועשרה מחביריו לקברו של הגראי"ה, ויצא מן העולם בעל תשובה. (ובדרך אגב נזכיר, כי העיד בפנינו תלמיד חכם אחד, שביקר לאחרונה בהר בזיתים, וראה שם בכל סביבות קברו של הראי"ה, הכול מחולל, שבור ומנותץ, מלבד קברו של אותו צדיק, דקודשא בריך הוא תבע ביקריה, ומצבתו עומדת מאז קבורתו ועד היום ואין שטן ואין פגע [יש לציין שזה צריך להיות לגבי הזמן שבו שלטו הירדנים בהר הזיתים שאז ניסו כמה פעמים לפגוע במצבת קברו של הרב קוק ולא הצליחו כשכל פעם קרתה להם תקלה אחרת, ושאר מצבות הקברים בסביבת קברו של הרב קוק היו מנותצים - הערה שלי]). עוד ברצוננו להוסיף, כי דיברנו היום עם הגאון מרן רבנו הגדול שליט"א, וסיפרנו לו על ספר הנזכר, והשיבנו שבלי ספק איסור גמור הוא לדבר כנגד אותו צדיק. ושאלנו אותו אם הרב קוק היה אדם גדול, וכה השיבנו: לא רק אדם גדול, אלא צדיק יסוד עולם. והוסיף, כי הגאון רבי יהודה צדקה (שהיה מתנגד אפילו לבחירות כנודע, ובודאי שלא היה שייך למזרחי), סיפר לו, שהיה שנה אחת בישיבת מרכז הרב ביום שמחת תורה, והכיר שם את הגרא"י קוק, ואמר לו, זה היה מלאך ה' צבאות ממש! וחזר על הדברים גם מרן שליט"א, זה היה מלאך ה' צבאות ממש!
_________________
תוקן על ידי מרן_ראיה ב- 03/08/2011 12:49:41
"האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אך גם את הביקורת היותר חופשית הננו מוצאים את עצמיותה נקייה מכל מום. כולך יפה רעייתי ומום אין בך." (הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל ב"אורות", "אורות ישראל", פרק ד' - "אהבת ישראל", סעיף ג')
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2011 12:38 |
|
| |
ב"ה
ל"אפשרי":
המטרה היא לדרוש את כבוד התורה של הרב קוק ולהראות שגם רובם הגדול של המתנגדים לדעותיו, וכל מי מהם שהכירוהו אישית בירושלים, ראו בו גדול שבגדולים וגדול הדור.
והדברים של גורמים חרדיים שונים בעניין כאילו הרב קוק לא נחשב כ"כ לגדול בעיני כלל גדולי ישראל הוא שקר מוחלט.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/9/2010 16:07 |
|
| |
ראו אשכולות שלי בעניין יחס הגדוים לרב קוק, היחס ל"אורות" ולהשקפתו, ועל דמותו
הערצת רוב ככול הגדולים למרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל:
http://bhol-forums.co.il/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2826851&forum_id=1364
לגבי ההתנגדות החרדית לדברים שונים ב"אורות" ובהשקפתו, ושם הבאתי שלא מעט מגדולי ישראל תמכו בהשקפתו ובדבריו באורות:
תוקן על ידי רואההאורות ב- 15/09/2010 16:23:12
"האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלראות את כל מומיה, אך גם אחרי הביקורת היותר חופשית, הננו מוצאים את עצמיותה נקייה מכל מום! 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'."
(מרן הגראי"ה קוק זצוק"ל, "אורות", חלק "אורות ישראל", פרק ד' - "אהבת ישראל", סעיף ג')
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2009 06:26 |
|
| |
עצכח,
מעולם לא הבנתי בדיוק מה המטרה של המזרחי להוכיח כי כל הגדולים ה'נחשבים' לחרדים, בעצם, בסופו של יום, מאוד אהבו את הרב קוק והעריכו את פעלו.
האם זהו ניסיון לקרב את החרדים לרב קוק, זה נשמע קצת לא ריאלי. [אם זה היה הפוך, היה אפשר לפתוח על זה אשכול, אבל בסיטאוציה זו נראה לי שדי בשורות אלו]
תמיד נטיתי לחשוב, שהמזרחי בניגוד לחרדים, מעט ספקנים בנוגע לדרכם, [שזו אגב נקודה שלו תוכח, תהיה לזכותם] ועל כן הם צמאים ללגטימציה מכל מי שכיפה בראשו. [אולי ניתן לצרף את העובדה שהמזרחי מכירים ברבנים החרדים כפוסקי הלכה, מה שלא קיים להיפך]
מהעלון שהעלית לטובתנו, יכולתי ללמוד על מניע שלישי, וזה הרצון למנוע מחלוקת, סוג של המשך דרכו של הרב קוק עצמו, שקבע את "אהבת ישראל" כערך עליון.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2009 15:24 |
|
| |
לא רבים מבינים את השפה של הרב קוק, ולא רבים (כנראה) יכולים להתחבר עם השקפה אידאלית כמו שלו. כמו שצויין פה בצדק, בעל הראיה הרזית (כלומר הרב, כמו שחושבים תומכיו, להלן:אני, כשיש לי השראהׂ) רואה את הצד האידאלי שבמציאות, הוא לא מתעלם מהצד השלילי שבה, אבל בגלל שהעצמיות שלו מאושרת, הוא מצליח למצוא ניחומים ותקוה גם בתוך מציאות חשוכה. ניתן היה לחשוב שהשקפה כזו גורמת לאדם ביטול, מכיוון שהכל מתקבל אצלו בשויון נפש, שהרי הן הרע והן הטוב הם תוצאה של האלהות שמחיה אותם, אבל במקרה של הרב רואים שלא כך, והוא פעל באופן ממשי ריאלי בעד עקרונות בהם הוא האמין. (הרב מרחיב על התפישה המיסטית הזו באחת מפסקאותיו ומהן השלכותיה כמו שהוא רואה אותן)
כך שיש לראות ברב קוק מקובל, הרבה לפני שרואים בו פילוסוף.
מי שקורא את התורה של ר' נחמן ואת התורה של הרב קוק שם לב, נראה לי אפשר לחוש בזה במבט ראשון, שההבדל בסגנון הוא שבברסלב מדברים אל מצב של דיכאון ועצבות, ואצל הרב קוק יש הרבה אושר ושמחה, ויחד עם זה ניתן למצוא הקבלות רבות בין השנים.
בתורה רפ"ב, שהיא התורה המרכזית בברסלב, ר' נחמן מדבר על היכולת למצוא נקודות טובות גם אצל החוטא. נקודת המוצא שלו היא שהיות ואלוהים מחיה את הכל, והאלהות היא טובה, חייב להיות שגם אצל מי שהוא רשע גדול יש נקודת חיונית אלוהית. אבל ר' נחמן לא מסתפק בחיפוש אחרי הטוב שבחוטא, הוא טוען שבפעולה הזו מעלים את הרשע וגואלים אותו מהרע שבו. ע"פ ראייתו (המיסטית) יש במבט כוח שפועל על המציאות.
וכך צריך לקרוא גם את הסוף של הפסקה הבאה מאורות, שהיא בעלת אופי הומיניסטי- הרמוניסטי (נדוש?) שמביט על האלוהות שבמציאות, ולכן הוא חפץ לחבר בין שמים לארץ, בין מה שמתגלה במציאות הממשית – ריאלית לבין רזי החיים שדוחפים אותה קדימה, ולפעמים גם אחורה.
לכן הרב קוק רואה בפעילות של החלוצים, גם אם היא עטופה בקליפות, עד שלפעמים הנוי של העולם מתעכר אל מול הצורה שבה נראית האומה הישראלית, פעילות שמובלת ע"י האלוהים. (כידוע לכולם כאן).
אך הרב קוק לא מסתפק בכך, הוא אוחז בהשקפה שההסתכלות הזו פועלת על המציאות, ולכן הצדיקים צריכים לחפש את האור ואת הקודש שבאומה, כי ע"י זה הם חושפים את חיי האלוהות, וגואלים בכך את הנפשות. בדומה למה שכתב ר' נחמן כנ"ל.
להלן הפסקה:
"הזוהמא הנשמתית כשם שהיא יכולה להתקבץ בתוך נפש יחידית, להסיר אותה מתכונתה הטובה, ולהפכה לתכונה שפלה, שתוריד אותה למדרגת שפלי החיים, כך היא יכולה להתקבץ בתוך הנפש הכללית של אומה שלמה, לעשות אותה לאומה שפלה ורשעה, בזויה ונגעלה, באופן שהיא ראויה לעבור מן העולם, כדי שלא לעכב על הנוי העולמי של יפיו של עולם מלהתפשט.
הטהרה האלהית כשהיא מוארה יפה היא מזככת את הלב. הנשמה היחידית של האדם היחיד נעשית מאירה, קדושה וגיבורה על ידי אור האלהי המזריח עליה את קרני זהרו בתוקף ומילוי, והיא נטמאת ונעשית קדורה לפי אותה המדה שהאורה האלהית רחוקה ממנה או משובשת בקרבה.
גם הנשמה של האומה כולה כשזורם בתוכה זרם חי של הופעת אלהים הרי היא בריאה, חזקה וטהורה, והשהשכינה מסתלקת מקרבה, מיד היא מתנונת והולכת וטומאתה מתגלה בקרבה. הרוח הלאומי יוכל לקבל טומאה כמו רוח אדם פרטי, הוא יוכל לשאוף שאיפות שפלות ורעות, אשר כפי רוב כחו וגדלו יגדלו הרבה יותר לרוע משאיפות רעות של אנשים רעים יחידים. על כן טהרה צריך הוא הרוח, טהרה במקור הטוהר של המעיין האלהי. כשהמעשים הם טובים, כשהמדות הן זכות, חולמת היא האומה חלומות של קדושה עליונה ושכלה מאיר באור אלהים, וכשהמעשים נפחתים והמדות מתעכרות אז השאיפות הלאומיות גם הן נעשו ירודות וכעורות, וממילא גם חלשות, כי אין גבורה של אמת רק גבורה של מעלה, גבורת אלהים.
ברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלהיים. רוח האומה שנתעורר עכשיו, שאומרים רבים ממחזיקיו שאינם נזקקים לרוח אלהים, אם היו באמת יכולים לבסס רוח לאומי כזה בישראל היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכליון. אבל מה שהם רוצים אינם יודעים בעצמם, כ"כ מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלהים, עד אשר אפילו מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ד', כיון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרי הרוח האלהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו. היחיד הפרטי יכול לנתק את עצמו ממקור החיים, לא כן האומה כנסת ישראל כולה, על כן כל קניניה של האומה, שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלהים שורה בם : ארצה, שפתה, תולדתה, מנהגיה.
ואם המצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת, שייאמרו כל אלה בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח אלהים מעל כל הקנינים הללו וממקורם הגלוי (שהמקור המסתתר מחיה אותו מ.ה) שהוא רוח האומה מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות ?
למרוד ברוח האומה, אפילו בדבור, ולמאס את קניניה, זהו דבר שאי אפשר: רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא. אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקדש שברוח האומה, את אור אלהים שבתוך כל אלה, עד שכל המחזיקים באותן המחשבות שברוח הכללי ובכל קניניו ימצאו את עצמם ממילא, שהם עומדים שקועים ומושרשים וחיים בחיי אלהים, מוזהרים בקדושה ובגבורה של מעלה. "
(אורות התחיה, ט)
תוקן על ידי מחפשהשראה ב- 17/06/2009 15:44:34
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2009 11:03 |
|
| |
.
נדב:
אני מסופק אם אי פעם היא דיברה לחלקים נרחבים כפי שעשו ממנה. הציבור ה"סרוג" מעודו לא היה מקשה אחת. רבים מבין ארזי הלבנון שהקימו ובנו, היו יותר ממשיכי דרכם של רבנים כמו הרב ריינס או הרב מוהליבר. רבים עוד יותר היו יהודים פשוטים שהמשיכו לעשות את שראו בבתי הוריהם וסביהם לפניהם.
אגב, דומני שגם היום, לא כל מי שמחולל ברחובות בכפת צמר לבנה, בהכרח מכיר את תפיסתו של הרב מברסלב, וד"ל.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2009 19:03 |
|
| |
[שנרב,
לענ"ד, אותו טוקבקיסט התבלבל, כיוון שנכון יותר להוסיף את הביטוי "סדרתי" למושא השני של דבריו. כלומר צ"ל - "ממורמר סדרתי" וד"ל ואכמ"ל  ]
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2009 18:05 |
|
| |
נהניתי מזה שאחד הטוקבקיסטים כינה אותי "כותב מאמרים סדרתי". זה סוג של אמירה שאין בה שום בעיה אבל היא יוצרת קונוטציה לרוצח סדרתי. אמור מעתה: תורם צדקה סדרתי, מגרד בגב סדרתי ועל זה הדרך.
מעבר לכך הוא מערב שם לענ"ד בין שלשה דברים: משנת הרב קוק המיסטית, היחס לארץ ישראל העולה ממנה והיחס למודרניות העולה ממנה. גם הבלבול בין הקטע הפוליטי בפועל לרמה המושגית תיאורטית לא מוסיף בהירות, למרות שזה נכון גם לגבי אלו הרואים בעצמם ממשיכי הרב קוק.
לגופו של ענין צמיחתן של ישיבות ואולפנות ברוח "הקו" מעלה באמת את השאלה האם יש כאן נסיגה או פריחה. נדמה לי שלא צריך לדבר במספרים מוחלטים אלא באחוזים מכלל הציבור. מכיוון שיש גידול טבעי ניכר גם אם שבר ה"הר המורניקים" בציבור הדתי קטן מספרם המוחלט יכול לגדול.
מן הצד השני ניתן להציג את פריחתן של כל מיני אידאולוגיות טפיליות [שמקורן בחב"ד, ברסלב וכדומה] בתוך הציבור הדתי לאומי, מה שמראה על איזה שהוא חוסר שמשנת הרב קוק לא ממלאת ואולי פשוט על כך שהיא אינה מדברת יותר לאנשים רבים. שוב שאלת המספרים קשה להכרעה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2009 17:16 |
|
| |
תגובה של אחד הטוקבקיסטים למאמר(הוציא לי את המילים מהמקלדת):
"כותרת הפוסט "סופה של התיאולוגיה הקוקיסטית" חוטאת בהבנת המציאות כיוון שאינה מכירה אותה הרי כל שנה נפתחות לפחות כמה ישיבות ומדרשות ברחבי הארץ ע"פ שיטתו ורוחו של הרב קוק והם לא ריקות ולא עושות רושם של פשיטת רגל כלל וכלל."
באופן כללי הטוקבקיסטים מעמידים את המאמר במקומו הנכון.
תוקן על ידי צענערענע ב- 16/06/2009 17:16:52
|
|
|
|
|
