בוגי: הפסד מליונים עקב פסק הפאות, על מי?

בוגי פתח אשכול על הנשוא המדובר בכותרת וכותרתו היתה צרה מלהכיל את הצורה המתאימה לשאלה.

לכן אני מעתיק ממנו את ההודעות הרלוונטיות.

שיטת הרי"ף (פרק אחד ד"מ) ודעימיה שבכל גוונא אין לחייב אם לא נשא ונתן ביד.
שיטת הרמב"ם (פ"ו מסנהדרין) ודעימיה שבטעות בשיקול הדעת יש לחייב אף בלא נשא ונתן ביד (משום גרמי) ורק בטעה בדבר משנה אין מחייבים אותו (אם משום שהדין חוזר ולא עשה כלום, או משום פשיעת בעל הדין שהיה לו לברר), וכן היא הכרעת השו"ע והש"ך.
לשיטת התוס' (ב"ק ק.) בכל מקרה בו נגרם נזק חייב הדיין מדינא דגרמי (ולדעת הש"ך אף לשיטה זו אינו חייב במומחה שקבלוהו עליהם), וכן דעת הרמ"א.

אמנם הן השו"ע והן הרמ"א המחייבים את הדיין כשטעה בשיקול הדעת פוטרים אותו אם הוא מומחה שקבלוהו עליהם. והוסיף הרמ"א שבהוראת או"ה כל חכם מקרי מומחה (ובודאי כאשר מדובר בפוסק שפנה אליו השואל מיוזמתו). מה הדין במומחה שקבלוהו עליהם וטעה בדבר משנה (לשיטת הרמ"א)? נחלקו בכך הראשונים והכרעת הש"ך (כה,ד אות ב) שאף בכה"ג מועילה הקבלה ופטור. לכן לעניננו נמצא שפטור הדיין משום שהוא מומחה שקבלוהו עליהם.

האם טעות בבירור המציאות היא טעות בדבר משנה או טעות בשיקול הדעת? לענין חזרת הדין פסק הריב"ש (תצ"ח) דכ"ש הוא מטועה בדבר משנה, וכעין הוא במהרשד"ם (אהע"ז י"ז) שכתב שדיין שסמך על עדים ונמצאו עדי שקר הדין חוזר כמו טעה בדבר משנה. ומה לענין חיוב הדיין? אם נפרש שפטור הדיין בטועה בדבר משנה הוא משום שלא עשה כלום (כדברי הב"ח והש"ך בשיטת הרמב"ם) לכאורה פטור גם בכה"ג. אם נפרש שהפטור הוא מחמת פשיעת בעלי הדין שהיה להם לברר (כדברי בעל המאור והרשב"א בתשובה) יש מקום לטעון כי בנידון כעין נידו"ד שבירור המציאות קשה ומסור למומחים שוב לא פשע השואל והאחריות רובצת על הפוסק וצ"ע.

עכ"פ כיוון שהמדובר במומחה שקבלוהו עליהם נראה לענ"ד שלהלכה אין מקום לחיוב בין אם המדובר בטועה בדבר משנה בין אם המדובר בטועה בשיקול הדעת.

ע"כ דברי הדברי-חיים שהובאו לעיל צריכים לי ביאור.

לדעתי, הנושא כאן אינו מצד "טועה בדבר משנה", שהרי לא היה כאן דין תורה בין טוען לנטען.
אלא שיש לדון מצד "מראה דינר לשולחני", שאם השולחני אינו מומחה, והדינר נמצא רע, חייב לשלם לו.
והכ"נ, יש לדון אם הרב דינר שכביכול ברר את הנושא, והציג את עצמו כמומחה למרות שמסתבר שאינו מומחה, לכאורה יש לתבוע ממנו את הנזק שנעשה כתוצאה מהסתמכות על דבריו.

"זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, ועוד למה לנו לדבר מאחרים?"(מעשה מחכם ותם).

למצוא חומרא שלא לצורך? אין כזה דבר

אם הרב אלישיב אמר שבשר ה'זבו' אסור על 'בני תויירה' - להבדיל מבני אדם יהודים אחרים, אז איפה עוד נמצא איסור לחומרא שלא לצורך

גו"ג,
לא דומה. "חוסר סבירות קיצונית" היא קטגוריה הנוגעת לביקורת שיקול הדעת של הרשות, היכן שאין הוראה נורמטיבית חקוקה. דין טועה בדבר משנה הוא בדיוק להיפך. וכמובן, התוצאות הפוכות: בדין החילוני יש לרשות חסינות, בהלכה הדיין חייב בנזיקין, לפחות לפי דינא דגמרא.

אידך גיסא

מציץ,

גם לפי זכרוני כך עולה מסוגיית הגמרא, אך איני זוכר מה נפסק בפוסקים, ואין לי זמן לברר. מ"מ, הד"ח נוקט קו זה לפחות בשתיים מתשובותיו, ולפחות באחת מהן ברור שלא היה מצב של נטל ונתן ביד.

אידך גיסא

גם_וגם:

אידך גיסא,
מה דעתך, האם ניתן להקביל בין טעות מסוג זה בשיקול דעת שיפוטי בהלכה לבין "חוסר סבירות קיצוני" המהווה עילה לבג"ץ לבטל החלטה של רשות שלטונית?

רחוב_גאולה:

הצחקתם אותי , וכי מהיכן יקח הרב * כסף להחזיר לבעליו ? מאותו ציבור עשוק, שיתנדב לתרום לרב , עבור קיום מצוות והשיב את הגזילה , עבירה גוררת עבירה .

מייציץ:

איד"ג

אם אינני טועה, טועה בדבר משנה חייב רק אם נשא ונתן ביד. אבל יתכן שלצאת ידי שמים חייב אף בלא זה, ואין ספק שגדול הדור לא ימנע מלצאת ידי שמים.

אידך_גיסא:

בוגי,

צחוק-צחוק, אבל יש בזה גם צד רציני - ודווקא מנקודת המבט ההלכתית שנואת נפשך. שחה לי תלמידת חכמים מובהקת תליט"א, החוקרת את פסיקת הדברי חיים מצאנז, כי לפי שיטת הדברי חיים פוסק המחמיר שלא לצורך היכן ששורת ההלכה וכללי הפסיקה נוטים להקל - יש לו דין של טועה בדבר משנה, שהלכה פסוקה לגביו כי חייב בנזיקין לבעל הדין הניזוק מפסיקתו.

עכשיו אתה רק צריך להוכיח כי פסיקת הרב אלישיב היא חומרא שלא לצורך.

אידך גיסא

בוגי:

לאט לאט מתברר שכל הבירורים 'אחר דרישה וחקירה' לא כל כך ברורים וחסרי עומק. מענין מה היה קורה לו ההפסד היה נופל על כיסם של ה'דורשים וחוקרים' המנצלים את תמימות הציבור הנוהה אחריהם בעיניים עצומות?

בכל אופן, האם הכסף היהודי הרב שהלך לטמיון ניתן להיתבע ממישהו, או שבנושאים כאלה לא מכניסים לרב?