קול לא שוויוני

קול לא שוויוני

מאת מירון ח' איזקסון

פרשת "נשא"

הפסוק האחרון של פרשת "נשא" חורג מענייניה הקודמים של הפרשה ועוסק בנבואת משה. "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים, וידבר אליו" (במדבר ז, פט). ההטיה "מידבר" מצריכה את הפרשן רש"י להיעזר בידענותו הדקדוקית: "כמו 'מתדבר', כבודו של מעלה לומר כן: מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו".

הקול האלוהי, במובן המופשט והשכלי, מצוי איפוא, והשאלה היא מי האדם המעוניין לשמוע ומי האדם המסוגל לשומעו. והנה, דווקא בפרשתנו המסיימת בקול הנשמע ובמי שזוכה לשומעו, אנו מוצאים כמה טיפוסים אנושיים מורכבים. האחד הוא איש המקנא לאשתו וחושד כי בגדה בו, והשנייה היא אותה אשה שיש לבחון אם אכן נטמאה. אחר כך אנו פוגשים באיש או באשה אשר החליטו לקבל על עצמם דיני נזירות. "מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל" (ו, ג). בהמשך מופיעה ניסוחה הראשון של ברכת הכוהנים, הנשמעת גם היום בבתי הכנסת: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (ו, כד-כו). ולבסוף אנו קוראים על נשיאי העדה ועל הקורבנות שהקריבו לרגל חנוכת המזבח.

ריבוי הדמויות והטיפוסים שבפרשה עשוי להתקשר לקול האלוהי שמצאנו בסופה. קול זה קיים לעצמו ואינו מותנה לא בקיום האנושי ולא במעשה האנושי. אולם השפעתו על בני אדם שונים עשויה להיות מגוונת ביותר. אדם המעוניין בהתקרבות לאותו קול פלאי מבטא זאת בנזירות. הוא מסלק מחייו מרכיבים חשובים ומצמצם את פעילותו והנאותיו בהתאם למה שנדמה לו כמדויק יותר מבחינת הקול הנשמע בעולם. אדם אחר מנסה לשמוע את הקול המתדבר מתוך הקפדה יתירה, וממהר לחשוד באשתו בכל מקרה שבו היא סוטה מציפיותיו.

הכוהנים וראשי השבטים זוכים לממש את הקול הזה בחייהם מתוך ציוויים המיוחדים להם, והם שאמורים להפוך את הקול הנשמע למשה לקול רלוונטי לציבור כולו. אבל אפילו משה רבנו, למרות מעלתו החד-פעמית, נותר בשר ודם בשומעו את הקול. מכאן נובע שאין אדם בעולם היכול להמציא לו קול אלוהי משלו, ולכל היותר הוא יכול לדרוש מעצמו מאמץ גדול יותר להבין את מה ששמע משה ומסר לאחרים. לא לחינם פירשו חכמים את הקורבן שעל הנזיר להביא בתום נזירותו ככפרה לא על הפסקת נזירותו כי אם על עצם בחירתו מלכתחילה בדרך חיים זאת.

נדמה לי שאפשר ללמוד על מגבלתו של הנזיר מניסוח נוסף המתייחס אליו: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו" (ו, ט). והרי אפשר לומר שלעולם מוות הוא פתאומי, ואין אנו מצפים שברגע מסוים ימות אדם הקרוב לנו. אולם ייתכן שמבחינה נפשית הנזיר מתיימר לנתק את עצמו מהמציאות האנושית, עד כדי כך שהוא סבור שהמוות הרגיל אינו נוגע עוד לחייו. לפיכך, מבחינתו של הנזיר, מוות הקורה בסמוך אליו הוא לעולם הפתעה בהיותו סתירה למהלך שבו הוא התיימר להוביל את עצמו; מהלך של ניתוק מהטבע, הן של החיים והן של המוות. במובן זה התורה מביעה הסתייגות נוספת מהאופן שבו מבין הנזיר את משמעותו של הקול האלוהי הנשמע בעולם.

גם ההפטרה לפרשתנו נבחרה בהשפעת דמותו של הנזיר, אף שהיקף הפסוקים העוסקים בו אינו רב ביותר בהשוואה לנושאים אחרים. הנזיר שעליו מדובר בהפטרה הוא שמשון, אשר אמו העקרה מצווה על ידי המלאך להימנע משתיית יין ושכר כדי שתזכה לבן. גם הבן הילוד יצטרך להיות "נזיר אלהים" (שופטים יג). בהתגלות למלאך זוכה האשה, והיא שמספרת לאישה את הדברים, ולבסוף גם הוא זוכה לשמוע את המלאך עצמו. כאן אולי נוכל ללמוד שהקשר בין הפרשה להפטרה אינו נוגע רק לשאלת הנזירות, אלא גם ליחסי האמון והחשד בין איש לאשתו. הבעל המקנא לאשתו בפרשתנו (לעתים בצדק, ולעתים הוא גורם לה עוול) מופיע בדמותו של מנוח, אשר אינו מסתפק בשמיעת דברי המלאך בעקיפין באמצעות אשתו. אולם גם לאחר ההתגלות שזוכה לה מנוח, נותרת האשה הדמות הדומיננטית באירוע הזה, והיא שקוראת את שם הבן שמשון. כאשר שואל מנוח את המלאך לשמו, הוא נענה בתשובה: "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי".

הנה אנו חוזרים לראשית הדברים. הקול האלוהי מתדבר כשלעצמו, אך מיועד לאנשים מסוימים וספורים. הפיתוי לטעון כי הקול נשמע לכולם בשוויון, וכי כל אחד יכול להבין וליישם אותו כפי שנראה לו, זר לפסוקי התורה. דמויות חריגות כמו הנזיר מקבלות "היתר מיוחד" ליישם את הקול האלוהי באופן שונה, אך גם היתר זה מוגבל ולא מומלץ. הפלא אמור להשאר פלא, והנורמטיווי הוא מי שמחייב את עצמו בקיום התורה מפני שמשה רבנו היה בעל סגולה חד-פעמית לשמוע את דבר האל ולהביעו בכללים ובפרטים הפונים לכל בני האדם.

אם אין

אם אין דעה
הבדלה מנין,
ואני שבלי דעה
להבדיל ביני ובינך צריך,
ביני לבין כוחי
בין כאב לפורקן.

אם אין קרבה
שמחה מה זו עושה כאן,
אם אין חיבוק של ילד
לעולם איני יכול,
כמו מים פשוטים שניצחו.

וכשאין אותיות
נשאר בי רק קו
בחתימת ידי הקבועה,
או במכשיר שמודד נשימה.

מירון ח. אייזיקסון, מתוך 'רעשים וכלי בית'


מירון אייזיקסון הוא אדם נעים הליכות שאותו פגשתי באירוע שאירגנה האקדמיה ללשון (שבה בעוונותיי עבדתי תקופת מה) לזכר סבו הרופא, הפרדסן וחבר בוועד הלשון העברית הד"ר מזי"א, שהיה איש אשכולות אדם דתי ואוהב העברית והיה רחוק מאד מהדימוי פורק העול של חלק ממחדשי השפה.

כבוד בית המשפט!

קמתי !

היה פה פעם אשכול שעסק באישיותו של מירון איזקסון (כמה מפתיע – כן, יש חיה כזו)

אגב, זה חד משמעי שהוא אינו תלמידו של ליבוביץ'?

ואני חשבתי שספריו של ליבוביץ' הם חובה בכל ארון ספרים יהודי - יוסיפון יעיד על כך.

מירון איזקסון נחשב הוא איש עסקים, משפטן ומשורר (כן, יש חיה כזו). אני חושב שהוא גם עושה מ.א. במחשבת ישראל. הוא לא תלמיד של ליבוביץ'.

שרוול,

זה בטח אחד מעדר המעריצים של ליבוביץ' - הוא בעט חזק מידי, כל מי שהציץ נפגע.

אריק, תוסיף אותו לרשימת הבועטים -

איני יודע מיהו מר איזקסון הנ"ל, אולם רוח הדברים בדרשה מופיעה בספריו של פרופ' ליבוביץ' על פרשות השבוע, בנתחו את הפועל החריג "מדבר" המופיע בפסוק.

כדברי הנביא: "אריה שאג מי לא יירא, אלוקים דיבר מי לא יינבא"

,
חוץ מהשורה התחתונה , ממנה אני קצת מסתייג ,
כתוב יפה ופשוט ,
שוה לקרוא .