אם ברזל הוא - מתפוצץ הוא!!

חלמיש, שמעתי באופן אחר (ודומני שכבר נזדמן לי להביאו כאן):

עוה"ב הריהו כבית המדרש. כל אחד ואחד שמגיע שמה, מקבל סטנדער וגמרא. אם אהב ללמוד תורה בעוה"ז - הרי לו גן עדן, ואם עזבה בעוה"ז - הרי לו גיהנם.



אוי לשכן ואוי לשכנו

שמעתי פעם מאחד המשגיחים בעלי המוסר
שאמר:
רבותי אתם חושבים שעונש ביטול תורה הוא
גהינום רותח וכו' לא ולא
את מבטל התורה מושבים שם לי סטנדאר וגמרא פתוחה
ואי אפשר בשום אופן לסגור את הגמרא.........

ומכיוון אחר:

לא מזמן אני עף לי מעל רחוב ראשי, ועל פני עובר יהודי עם זקן שחור, פיאות מסולסלות, מעיל פרווה, ומקטרת ענבר. ממול צועדת לה גויה אחת. עולה בדעתי, ואני אומר: "מה אתה אומר, דוֹד, על המציאה הזאת?" לא חשבתי על יותר מ'הרהור עבירה'. פחדתי שהוא יגרש אותי בחרפה או יירק עלי. כבר הוצאתי מהר את הממחטה. אבל הוא קורא בכעס: "מה אתה מדבר אלי? אצלי כבר עשית את שלך, תתחיל לעבוד עליה..."


[יצחק בשביס זינגר, מתוך: "מעשה טישוויץ - כפי שסופר ע"י השד האחרון עלי אדמות"]

הרב לוי יצחק מברדיטשוב היה בילדותו עילוי גדול ונשתדך בו גביר אחד מפורסם, ר' שמואל פרץ מעיר לוברטוב, והיה מתפאר בחתנו. אחר חתונתו בשמחת תורה הראשון כיבדו הקהל את חתן הגביר שיאמר "אתה הראית" לפני התיבה. כוונו בזה לכבד את הגביר ולעשות לו נייחא.
ירד הרב לפני התיבה ונתייצב שם, והטלית היתה מונחת על התיבה. נטל הטלית בידו ללבשה והניחה חזרה על התיבה. כן עשה כמה פעמים. כל העולם היה עומד בעיניים צופיות עליו שילבש את הטלית ויתחיל לומר "אתה הראית" והוא לא שת לבו כלל והיה עומד דומם. לבסוף היה הדבר לטורח על הקהל עמוד ולהמתין, ושלחו אליו את השמש של בית הכנסת בשם ראשי הקהל, שמבקשין אותו שלא יטריח את הציבור ויאמר "אתה הראית". החזיר: "הן, לא אטריחם, ח"ו!" נטל טלית ללבשה, וכמעט שלבשה עזבה שוב מידו והניחה על התיבה ולא רצה לומר "אתה הראית". והגביר, חותנו, בראותו מעשי תעתועים אלו של חתנו, היה מתבייש מאוד בפני העולם, שהיה מתפאר בחתנו שאין חכם ועילוי כמותו בכל הגליל, ועכשיו עשה שטות זו. הוסכם גם בדעת הגביר לביישו, ושלח עוד הפעם את השמש להגיד לו, שלא יעשה עוד שהות, רק אם ירצה לומר יאמר
מיד, ואם לאו, יעזוב התיבה וילך לו אל מקומו ויעמוד אחר תחתיו. אבל בטרם הספיק השמש לגשת אליו, נשמע פתאום קולו, אחר דמימותו ושיקול מחשבתו: "אם אתה למדן ואתה חסיד, אמור אתה "אתה הראית". ועזב את התיבה והלך לו למקומו שבבית הכנסת. ראה חותנו מעשהו ונתמלא רוגז ודאבון נפש עוד יותר, שבמקום שקווה לקבל נחת ולנחול כבוד על ידי חתנו קבל חרפה ובושה. מכל מקום שלא שאלו בכל משך הזמן של ההקפות על מעשהו. הלכו הביתה: החותן הלך בפחי נפש, שרוי בצער ובחמה, והחתן היה הולך שמח וטוב לב. היה חותנו של ר' לוי יצחק תמה מאוד על הנהגתו. סוף כל סוף לא עצר כוח, ובאמצע הסעודה, כשראה כי טוב לב חתנו עליו, שאלהו: "בני, אמור לי, מה ראית כי עשית דבר מגונה זה, שנראה כשיגעון ח"ו ולא כמעשה של בר דעת?"
פתח ר' לוי יצחק וספר לו: "מיד, כשעמדתי לפני התיבה ופשטתי ידי ליקח הטלית כדי להתעטף בה ולומר "אתה הראית",
נשתתף עמי היצר הרע ואמר, שהוא רוצה לומר אתי יחד "אתה הראית". שאלתיו: "מי אתה שתהא ראוי לכך?" שאלני הוא חזרה גם כן בלשון זה: "מי אתה שתהא?" החזרתי לו: "אני למדן" השיב הוא לי: "גם אני למדן". שאלתיו: "היכן למדת הלכות, ש"ס ופוסקים?" השיב לי חזרה: "והיכן למדת אתה?"
אמרתי לו: "למדתי אצל הגאון פלוני ופלוני." החזיר לי: "גם אני הייתי שם עמך בלימודך. אם כן גם אני למדתי אצל הגאונים שחשבת אותם לפני!" החזרתי לו: "אבל חסיד אני". אמר לי בנחת: "גם אני חסיד". אני: "והיכן קבלת תורת החסידות?" הוא: "והיכן קבלת אתה דרכי החסידות?"
עניתיו: "אצל הרבי הקדוש ממזריטש". והוא מחייך עוד יותר: "גם שם הייתי עמך במחיצתך, ולכן גם אני לומר עמך 'אתה הראית'!". כשראיתי שאינו מניח לי ומחזיקני בחוזקה לומר דווקא עמי "אתה הראית", הנחתי הטלית מידי,
ואמרתי לו: "אם אתה למדן ואתה חסיד, אמור אתה!"
עכשיו בבקשה אמור לי: מה הייתי יכול לעשות אחרת??

['מעשה יצר הרע' מתוך 'שבחי צדיקים' למנדל ציטרין]

מואדיב
עכשיו צריך לדעת מי זה ה"זה"
ומי הוא "האחר"
מנווולים.

.


אלי, פשיטא!


לא פגע בו מנוול זה אלא מנוול אחר.

וכי חסרים מנוולים אנו?

מציץ



התכוונתי למנוול במובן זה:

הרמב"ם כותב בביאור ההגדה שמשה רבנו ראה את הקב"ה דרך אספקלריה מאירה=מצוחצחת ואחרים לא.

המידות הרעות - כלומר החסרונות הפסיכולוגיים - הם הם הלכלוכים.

ויש כה הרבה כאלו. והם הם המנוולים של הגמרא ושל הרבי מקוצק.

ככל שלומדים ומתבוננים, מבינים כיצד להתמודד עימם.

אבל זו מלאכה אינסופית.

אמנם מי שגובר עליהם, זוכה להביט באספקלריה מאירה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו