מילון אטימולוגי פילוסופי:

לאחרונה התחלתי לעסוק באופן מעמיק בחקר שורשי המונחים בלשון הקודש. בעבורי עכ"פ היה זה בבחינת סוד גלוי העובדה כי אותם השורשים אוצרים בחובם תוכן רעיוני פילוסופי עצום ונכבד. אך דוקא מתוך אותה ההיכרות היחסית מעמיקה לה זכיתי עם רזי שפה זו, תהיתי על העובדה כי עדיין לא נעשתה עבודת מחקר מובנת ושיטתית לפצח ולחשוף מונח אחר מונח, שורש אחר שורש, בשפת לשון הקודש. אין צורך להזכיר לי כמה וכמה חוקרים חלקם אף גדולים בישראל, שעסקו באופן אינטנסיבי במחקר אטימולוגי (חקר שורשי השפה והתפתחותה) ופילולוגי, של השפה העברית (מאב"ע ורשב"ם דרך שד"ל, ועד לרש"ר הירש, ועוד ועוד) אך עד כמה שידוע לי עבודה מחקרית פילוסופית מובנת טרם נעשתה, עבודה שתכליתה להעמיד את השפה העברית כקורפוס פילוסופי עמוק, אשר מתוכו ניתן להתוודע אל הממד הרעיוני שאצור בכל ערך ומציאות אונטולוגית באשר היא.
אין צורך ג"כ שיעמידוני באור העובדה כי מלאכה זו מלבד היותה רחבה וענפה ביותר, הנה גם עמוקה ומדוקדקת במאוד, וכי הר הרים של אידאות ורעינות יכולים לעיתים להיות תלויים בשערה של ניסוח כזה או אחר. אז כן!! יודע אני מחד את מקומי וקוצר דעתי, אך מאידך דומני כי דברי חכמינו "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה רשאי להיבטל הימנה" תקפים גם במקרה זה, ואף לגביי.

לא אכביר במילים, ואציג להלן את אשר העליתי בס"ד, בערך הראשון ה"ה ערך "אב".

החבוי ,

על זה אומר הקב"ה: "מתי יבוא צדיק לבית מלוני?!"

"מקור" "סיבה" "שורש"- שם האב משמש ג"כ להגדרת נקודת מקור ושורש ראשוני לדבר הנגזר והנולד הימנו. בפרשת "בראשית" המגוללת את ראשית התפתחות הבריאה והאנושות, ומתארת תקופה שהנה בבחינת עידן ה"אב" של הקיום, מוצאים פעמיים את הקשר זה. "אבי יושב אוהל ומקנה" וכן "אבי כל תופש כינור ועוגב" (בראשית ד' פס' כ' כא') אותם "אבות" האוהל המקנה הכינור והעוגב, לא נקראו בשם זה אלא באשר היותם "בית היוצר" הראשוני של אותם האומנויות. גם בספר איוב (לח') מוצאים אנו זיקה להקשר זה. "היש למטר אב" שואל הקב"ה את איוב. המטר כאמצעי השפע המתפשט והגדול של הבריאה אינו אלא תוצר של נקודת "אב" ראשונית שמהווה תמידית את סיבת השפעתו. בחז"ל מוצאים אנו הקשר זה בכמה הגדרות תלמודיות מרכזיות. "בניין אב" (סנהדרין סו', חולין סה') הלשון "זה בנה אב" הנה ממטבעות הלשון היותר מובהקות שבש"ס ("בניין" בשורש "בן" וראה עוד בערכו) "אבוהן דכולהו דם" (שבת כב') "עלים שנשרו מאביהן" (שביעית פ"ו מ"ה) וכן עוד רבות. ע"מ לבוא ביסוד העניין ראוי לצרף את המתבאר בהקשר "עצם" הקודם. כי הנה ככל שיהיה הדבר קרוב אל שם ה"עצם" יהיה הוא בבחינת "סיבה", וככל שינותק הוא מהגדרת ה"עצם" לא יהיה הוא אלא בבחינת "מסובב" ולכך משמש שם ה"אב" כשם מושאל לכל אשר הוא בבחינת "ראשון" ו"מקור" לעניין או תופעה כלשהי, כאשר מקור ראשוני זה מהווה בבחינת "סיבה" לכלל התופעה והעניין ההוא. מציאותו ית' באשר היותה בבחינת ה"ראשית" היותר מוחלטת, ככל שתהא ההצטרפות אל "ראשית" זו תהיה עמוקה ופנימית יותר, כך תתעצם סיבת קיומו של אותה המציאות המצטרפת, ותגאל היא מיחסיותה הנפסדת. משה רבנו מעיד באומה הישראלית לפני מותו, ואומר "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" (דברים לב') הקניין מהווה את נקודת ההשקה הראשיתית שבין ה"דעת" לבין המרחב המתפשט (בערכו נבוא בארוכה בזה). מעמד האומה הישראלית אל מול סיבת הסיבות מציאותו ית', הנו של צירוף עמוק ומוחלט, ומתוך קשר גורדי מופלא זה שואב העם היהודי את זכות ושורש קיומו. בסוד הכתוב "ה' קנני ראשית דרכו", כי ה"קניין" ה"ראשית" וה"אב" כולם עניין אחד להם.


להלן אבוא בעז"ה בעוד אי אלו הקשרים נוספים, וכן בערכים נוספים המסתפחים לשורש ה"אב" (תרתי משמע).

עצם- (ראה ערך) מציאות אשר מציאותה מגלמת באופן היותר מובהק את תוכן שמה ועניינה, הנה מציאות של "אב". אל מולה קיימת ה"תולדה" שאינה אלא מסתפחת אל המקום העצמי של ה"אב". נטעים את דברינו ע"י הצגת אי אלו דוגמאות מן הש"ס אשר שם מוצאים אנו שימוש בהקשר זה כעניין של "שיגרא דלישנא". "אבות הטומאות" (כלים פ"א מ"א) "מת עצמו אבי אבות הטומאה" (רשי ב"ק ב'.) "ארבעה אבות נזיקין" (ב"ק פ"ק מ"א) "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת" (משנה, שבת עג')(בהקשרה של דוגמא זו ראה עוד להלן) ועוד כהנה וכהנה. בכל אלו הדוגמאות השם "אב" ניתן לדבר כאשר הוא בתצורתו העצמית הראשונית. לדוגמא "טומאה", עצמיות ה"טומאה" נעוצה היא במקום ה"מוות", ולכך המת עצמו הרי הוא ה"אב" היותר קדום של ערך ה"טומאה", והמצטרף אליו ממש הרי הוא "אב" הטומאה" בהיותו הראשון אשר עונה בהחלט על ההגדרה של "הצטרפות למת", הנוגע בו מאידך אינו אלא "ראשון" (ראה ערך) וכן הלאה (בעניין זה אפשר אומנם כי ששם ה"אב" בטומאה הנו מתוך הקשר ה"סיבה" המתבאר להלן כי ה"אב" הטומאה הרי הוא מקור הטומאה לכל הבאים אחריו). "אבות הנזיקין" שהזכרנו גם הם עונים להגדרה זו, אותם הארבעה המוזכרים במשנה הרי הם בבחינת המרכיבים היותר "עצמיים" של הגדרת ה"היזק" (או ה"מזיק" ואכ"מ) כאשר חידוש המשנה שישנם "ארבעה" יסודות ראשוניים לעצם ה"היזק" ולא הרי זה כהרי זה. גם מלאכות שבת הזוכים למעמד ה"אב" אין זה אלא בהיותם יותר הולמים את הגדרת שם ה"מלאכה" ובמקרה זה משמשת עבודת המשכן כאמת מידה לבחינה ולהתחקות אודות שורש הגדרת "מלאכה". בנוסף למבחן ה"חשיבות" הפרטי של כל מלאכה ומלאכה. (כפי המתבאר שם בסוגיה ב"ק ב' וראה עוד בתוס' שם ד"ה הך, וכן בתוס' שבת ע' ע"א ד"ה גרירה. וראה עוד להלן בזה).

הגדרה זו חלה בכל דבר ותופעה המתגלית במרחב המציאות. לדוגמא אם אומרים אנו "יצאה השמש" הרי שאת "יציאת השמש" ה"אב" נייחס לנקודת השיא של "יציאת השמש" ואילו כל "יציאה" חסרה אחרת לא תהא אלא "תולדה" ל"יציאת" ה"אב". בשפה העברית החדשה משמש המונח "אב טיפוס" (prototype ( להגדרת משמעות זו.
כיוון שאיננו עוסקים בערך "עצם" לא נאריך ביסוד מונח זה, אך רק נזכיר כי למעשה כל המציאות כולה משוללת היא בהחלט שם זה, באשר היותה מציאות יחסית ומותנית. המציאות היחידה שיכולה לענות לשם "עצם" הנה המציאות אשר יש בעצם היותה סיבה קריטית לקיומה ובכך אין היא תלויה במציאות חיצונית כלשהי. הדבר המוכרח א"כ שמציאות זו אינה אלא מציאות ה"א-לוהים" אשר מציאות נושאת בחובה את תמצית העצמות באשר היא. במקומות רבים מספור מוצאים אנו כי יחס ישראל אל מציאות הקב"ה הנו יחס של בנים כלפי אביהם. "הלא הוא אביך קנך" (דברים לב' ו') "בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבודי" (מלאכי א') וכן בנוסח התפילה פעמים רבות. יסוד העניין הוא בכך כי תכלית ההכרה השלמה הנה להביא תודעת האדם לידי הכרה כי שם ה"אבות" לא נקרא אלא כלפי מציאות הא-ל, ובכך שכל ההוויה כולה אינה אלא בבחינת "תולדה" ל"אבהות" טוטאלית זו. כל יצירת ומענק מעמד "אבהות" למציאות שאינה האובייקטיבית בהחלט ה"ה מציאותו ית', תהא זאת בבחינת "עבודה זרה" של ממש. בסוד דברי הכתוב "אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּניּ" (ירמיה ב'). אופן נוסף שמוצאים אנו שמכונה הא-ל "אב הרחמים" או "אב הרחמן", בימי ה"דין" של עשי"ת מוסיפים אנו בברכת ה"אבות" שבשמו"ע, את ההוספה "מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים". בקצרה נזכיר כי סוד הקשר שבין ה"אב" לבין ה"רחמים" (ראה בערכו) נעוץ בכך כי מציאות ה"תולדה" מזוהה כ"רחמים" ואילו ה"אב" מזוהה כמציאות של "עצם" ו"שורש" (ראה להלן) מזוהה כ"דין" (ראה בערכו), באותם ימים של "דין" מצרפים אנו את כלל מציאות ההוויה כולה אל נקודת ה"אב" היותר מוחלטת שקיימת. וזהו פשר אותה ההכרזה "מי כמוך אב הרחמים" היינו מציאות ה"אב" היותר מוחלטת ואמיתית אינה נתונה אלא ביחס למציאותו ית', שהוא מהוה בעצמיותו את כלל ה"רחמים" כולם. גם העובדה כי הברכה הראשונה בתפילת השמו"ע היא ברכת "אבות" גם היא נעוצה בכך כי יסוד התפילה כולה הוא הצטרפות האדם על מרחב קיומו הרחב אל ה"עצם" הראשוני של ההוויה. ה"אבות" ובראשם "אבי האומה" "אברהם אבינו" מסמלים את נקודת ההצטרפות הראשונית של האנושות בכלל והאומה הישראלית בפרט, אל ה"עצמות" הא-לוהית. (הנחת "ראשית זו מחייבת בהכרח את קיומה של ה"אחרית" היינו התכלית השלמה והנרצית, ולכך מכוונת הברכה שבאה מייד לאחמ"כ ה"ה ברכת "מחייה המתים". זמן זה של "תחיית המתים" מהווה את הנקודה המשלימה והכוללת של ה"ראשית" האבות. סגירת מעגל זו מסמלת את מימוש התכלית בצורה היותר מזוקקת, וכדברי הכתוב "הנה שולח לכם וכו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' ואכה"מ להאריך בזה).

אב: מציאות שהנה מקור ושורש אל מציאות שלאחריה. את יחס המקור לתוצאותיו הרי אנו מבחינים בשם "אב" ו"תולדה", או "אב" ו"בן". כל הגדרה שתוגדר בערך ה"אב" תגזור הגדרה מקבילה בערכים הנזכרים ("ילד" "בן"). כל מציאות אשר סיבתה אינה נעוצה בתוכה הנה בהכרח "תולדה". (מציאות שהיא סיבת עצמה בהחלט אינה אלא מציאות אלוהים, מה שמחייב באופן מיידי כי מציאות שאינה "א-לוהים" הרי היא "תולדה" של הסיבה הא-לוהית, או אם נרצה ה"מציאות" הנה בבחינת "תולדה" ה"א-לוהים הנו בבחינת "אב". "אבהותו" של האל הנה כמובן ביחס. השורש כמקום היותר גולמי וראשיתי הנו בהכרח גם המקום היותר מזוקק ושלם. "בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ". השלמות הנה נגזרת של הזיקה אל מקום הראשית). אין ה"אב" נקרא אלא על שם תולדותיו, היינו, שם ה"אב" הנו שם פרטי-יחסי. הגדרה ראשונית זו הנה הסינתזה של אותם אופני ביטוי של ערך ה"אב". להלן כל אותם אופני ביטוי ומשמעותם לאור ההגדרה הנזכרת.

ביולוגי- יחס האדם המוליד אל האדם הנולד הנו יחס של "אב" ו"בן" (ראה בערכו). שם "אב" זה אינו נגזרת מוכרחת מתוך עצם עובדת היותו מוליד, האלמנט הביולוגי הנו רק בבחינת "מכשיר" למעמד ה"אבהות", יחס זה מחייב באופן פרדוקסאלי את הגדרת מעמד האדם כנבדל בהחלט, כי הלא במידה ונזהה את המין האנושי באופן אחיד והומוגני הרי שכל הגדרה מסוימת שניתן לא תהיה אלא הגדרה טכנית חסרת פשר של אמת. מעמד ה"אבהות" הנו למעשה בהגדרתו, מעמד "הירארכי" אובייקטיבי, וכולו תוצר של הממד ה"תודעתי", כך שבעצם כשאמרנו "אב" בהקשר זה לא אמרנו אלא "תודעת אב". תודעה זו הנה שיקוף נפלא של האקסיומה העומדת ביסודו של מעמד ה"אבהות" ולפיה היצור האנושי אינו יצור ביולוגי פיסי גרידא, אלא ישות המאופיינת בממד צורני נבדל, כאשר "צורניות" זו שואבת את גדילתה מן המרחב הערכי בו היא נטועה. ה"אב" אחראי לשלומו והתפתחותו הפיזית של הבן, ובאותו מידה ממש, משמש ג"כ כמצע הראשוני והחיוני לגדילתו הצורנית, הנחה זו היא אשר גוזרת כלפי ה"אב" חובת האחריות כפולה, חומרית ורוחנית. ומאידך כלפי ה"בן" נגזרות חובת "כבוד" וה"יראה" (ראה בערכם). הגדרה זו המזהה את מעמד ה"אבהות" באור ה"תודעתי" אישי, מביאתנו בהקשר זה לידי היסק, כי הזכות לבוא בשערי מעמד זה מותנה באופיים המסוים של יחסי הגומלין בין ה"אב" ל"בן", האם וכמה הייתה "הירארכיה" אובייקטיבית זו נטועה במערכת יחסי גומלין שבינהם, ועד כמה השפיעה דמותו של ה"אב" בעיצוב דמותו של ה"בן". זאת הסיבה שלפיה מוצאים אנו כי מעמד ה"אבהות" נשלל מעובדי הכוכבים (נזיר סא' א'. ואומנם לעניין ירושה פוסקים אנו כי עכו"ם יורש את אביו כבמבואר בסוגיה שם, עכ"פ יש לומר כי "ירושה" שהנה בעיקרה עניין "ממוני" אינה תוצר למעמד ה"אבהות" ע"פ הגדרתו כאן, אלא כהסדר משפטי הולם, תוך הנחה כי זהו רצונו הפשוט של האב. והדבר מוכח בהחלט מתוך דברי רש"י בראשית כ' יב' שמפליג במאוד ע"פ עיקרון זה להטעים את סיבת היעדר איסורו של עכו"ם בנשיאת בתו). שלילה זו מתחייבת מתוך חסרונה המוחלט של תודעת "הירארכיה" כלשהי במרחב הפאגאני השטחי והנחות של עובדי הכוכבים, ובשל כך נעדר בהחלט במרחב זה כל מעמד אישי מסוים אובייקטיבי, כך שבעצם שם ה"אב" אינו אלא שם תואר מושאל להורה.

* * *

האדם הראשון בתודעת ההיסטוריה האנושית, אשר זכה לשם ה"אב" , היה "אברהם אבינו", אשר יצא ונתבדל מתוך השיקוע הפאגאני (ראה ר"מ ריש הל' ע"ז) והגיע להכרה המונותאיסטית הצרופה, השם שאותו זכה הוא לקנות בזכות השגה הכרתית נשגבת זו, הוא שם ה"אב". וכלשון הכתוב " וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתיך". וראה עוד בגמ' (ברכות יג'.) "אברם הוא אברהם בתחילה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו". נמצינו כי החידוש שבהופעת הכרת ה"אחדות" הוא המחייב את אובייקטיביות ההירארכיה המתגלה בשם ה"אבהות". {וראה עוד במדרש תנחומא בראשית יד'.." התחיל בזקנה שהיו האב והבן נכנסים לעיר ולא היו מכירין הזקן לכבדו והיה אברהם מצטער אמר לפניו רבש"ע מה הפרש בין אב לבן א"ל הקב"ה חייך אני מתחיל בך שנאמר ואברהם זקן" וסוד עומק הדברים הוא כנתבאר שאאע"ה הוא זה אשר בישר במעמדו ותודעתו את אותו "הפרש בין אב לבן". והתבונן בזה היטב}. וראה עוד בזה להלן. הארה נוספת העולה מתוך ההגדרה האמורה, כי לשם ה"אב" זוכה כל מי אשר מקיים מערכת יחסי גומלין של גידול וטיפוח אישיים. וראה מאמרם (סהנדרין יט' ב') "אמר רבי יונתן כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה וכתיב ואלה שמות בני אהרן לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו". וראה עוד שם " כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". וראה עוד הפלא ופלא במדרש שמות מו'.."אמרו לו רבון העולמים, המגדל אב ולא המוליד, שנאמר כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו" יעו"ש באורך דברי המדרש. וסוד כל העניין נעוץ בהגדרה המתבארת ודי בזה (וראה עוד בערך "בן" ו"ילד").

מחכים ומצפים....