חברים עזרתכם נחוצה טיעונים להיתר לערכאות

מערוץ שבע
המשפט העברי ירד למחתרת

מאת חגית רוטנברג



למרות פעילות נרחבת של דתיים בשדה המשפט, ההלכה היהודית הולכת ונמחקת מספר החוקים של מדינת ישראל, בעיקר באשמת בג"ץ. במקביל, מתפתחת מערכת וולונטרית של בתי דינים לממונות, ונפתחים מכונים שמשלבים הלכה ומשפט מודרני. האם עורך דין דתי ישקר למען הלקוח? האם השתלבות שופטים דתיים במערכת המשפט החילונית עשויה לעצור את הסחף? ומה פסק בעל 'קהילות יעקב' כשנשאל על עריכת חוזה לעסק שפתוח בשבת.


שלח מאמר הדפס מאמר



"השיבה שופטינו כבראשונה" מבקש האדם בתפילתו שלוש פעמים ביום, אך לשם כך יש גם צורך בהשתדלות בפועל. בשנים האחרונות נצפית במדינת ישראל עלייה בשתי תופעות קוטביות: מחד גיסא, קו אנטי-דתי רדיקלי שמובילה צמרת המשפט בישראל, ומאידך גיסא, יותר ויותר משפטנים דתיים תופסים עמדות בכירות בעולם המשפט. על ההתמודדות המורכבת בין הציבור הדתי למערכת המשפט נדרשנו לכמה מנציגי המגזר במערכת ובאקדמיה.

האם נציגינו הדתיים אכן חשים את עצמם כמייצגי ציבור? אף אחד מעורכי הדין שנשאלו לא הצהירו על שליחות דתית בבחירת המקצוע. עם זאת, הם כוללים את הדת בהיבט המוסרי של המקצוע.

"להציל עשוק מיד עושקו"

השופטת בדימוס עו"ד שרה פריש, עד לא מזמן ראש מכללת 'שערי משפט', אומרת כי היא בחרה במשפט מתוך עניין ורצון להשפיע: "אדם הוא שליח בכל מקום שבו הוא נמצא. הוא מגיע עם מטען ערכי ותרבותי שאותו הוא נושא. חלק מהמטען האישי שלי הוא גם קיום המצוות".

גם עו"ד פליאה אלבק, לשעבר בכירה בפרקליטות המדינה, הלכה מתוך תחושת חובת שירות הציבור והמדינה בכלל, לאו דווקא הציבור דתי. עו"ד אילן בומבך, ראש לשכת עורכי הדין במחוז ת"א והמרכז, סבור כי במקצוע הזה יש שליחות עליונה: "להציל עשוק מיד עושקו, להוציא את האמת לאור. אני הולך לעבודה בסיפוק, בתחושה שגרמתי לצדק להיעשות". את עיקר שליחותו הציבורית הוא חש בתפקידו כראש לשכת עוה"ד: "התלבטתי אם לרוץ לתפקיד. אנשים אמרו לי שאני מתאים מאוד, אך תהיה לי בעיה להיבחר כיוון שאני חובש כיפה. באותו רגע ההתלבטות התפוגגה. ראיתי חשיבות בעובדה שעו"ד דתי יוכל להיבחר לכל תפקיד".

לעומתם, אומר עו"ד יעקב וינרוט, מבכירי עורכי הדין הדתיים במדינה, כי שאלת השליחות היא מורכבת: "בחירת מקצוע נובעת מהאגו העליון של האדם. בתוך האגו הזה נכלל הרצון למימוש עצמי, כמו גם הרצון להביא ישועה לעולם, וזה נכון גם לגבי".

ובכל זאת, הקווים האדומים שמציב לעצמו עו"ד דתי מושפעים מאורח חייו. עו"ד בומבך אומר כי לא ייצג מקרה שנוגד את השקפת עולמו, וכשפנו אליו מעסק גדול המוכר בשר חזיר, הוא הפנה אותם למשרד אחר. גם עו"ד וינרוט אומר כי הקו האדום מבחינתו הוא כל מה שההלכה אוסרת עליו לעשות. המקרים הפשוטים, הוא אומר, נדחים על הסף, כמו פונים שביקשו ממנו לתקוף חוק שאוסר לפתוח עסקים בשבת.

"יש מקרים מורכבים, שבהם עשיתי שאלת חכם. הייתי עו"ד מתחיל כשנחתם חוזה להקמת בית הקפה 'אפרופו' בתל אביב. בחוזה עם עיריית תל אביב היה סעיף שלפיו בית הקפה חייב להיות פתוח שבעה ימים בשבוע. היתה בעיה, אם מותר לי למלא חלק בכריתת חוזה שכזה. פניתי לבעל 'קהילות יעקב', והוא הסתובב בחדר, ואמר: 'אני מתיר לך, אבל עליך לפנות לפוסק פלוני'. פניתי לאותו פוסק, שאסר עלי לעשות כן, וכך נהגתי".

הגבול של פליאה אלבק לעומתם אינו עובר דווקא בקו הדתי: "לא אייצג אדם בטענות כוזבות, ולא אייצג אדם אם לא אחשוב שהוא צודק". בשאלת הטענות הכוזבות, אומרים הקולגות כי אין כאן למעשה דילמה כאנשים דתיים. שרה פריש סבורה כי ההתנהלות המשפטית הישרה נדרשת מאדם דתי ולא דתי כאחד. אילן בומבך מתאר את הרטוריקה של בית המשפט כקרב מוחות מאתגר, שמנוהל על פי כללי האתיקה, לכן אין בו התנגשות ערכית.

עו"ד וינרוט מסביר כי קיים פער בין האמת הכללית לאמת המשפטית, וכאן קיים מרחב תמרון שרק עו"ד יודע להתנהל בו: "כשהפער בין האמיתות גדול מדי יש הכרעה מצפונית, עד כדי כך שלעתים אחליט לנטוש את התיק", הוא מבהיר.

הרב עו"ד מיכאל בריס, ראש כולל 'משפטי ארץ' בעפרה, אומר על עצמו באירוניה כי עו"ד דתי שנתקל בדילמות מוסריות מעין אלו יכול ללכת ולהקים כולל. "מי שנשאר במערכת, צריך להציב מול עיניו את המילים 'ויראת מאלוקיך'. מעבר לזה, עליו להיות מודע לכך שהוא משחק לפי כללי מודל משפטי מערבי. במשפט פלילי משחקים על פי ראיות – כל זמן שאין הוכחה שקרה אחרת, המקרה קרה כפי שאני מציג. לכן אין פה שקר כדי להציל לקוח, אלה כללים מוסכמים בחברה שלפיהם פועל הסניגור. גם הרמב"ם בספר המצוות אומר: 'לזכות אלף חוטאים יותר נכסף מהרוג זכאי אחד'. הבעיה היא בסדרי המשפט האזרחי: ישנה סוגיית הערכאות, והסדרים מהותיים שאינם בתחום ההלכה. הפיתוי לא לומר אמת הוא גדול, ואשרי מי שלא נתפס לכך".

הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל

סוגיית ערכאות הגויים, שלפיה מוצב סימן שאלה מעל יכולתו של אדם דתי להיות חלק ממערכת המשפט החילונית, נדחתה על-ידי הנשאלים. חלקם סוברים שאין התנגשות בין ההלכה לחוק, חלקם טענו שהפוסקים אמרו את דברם, ועם הבעיות שנותרו בבתי המשפט ניתן להתמודד. פרופ' אליאב שוחטמן, דיקן מכללת 'שערי משפט', אומר: "בתי המשפט בישראל פועלים כדין גם מבחינה הלכתית, כגון במשפט הפלילי, שבו אין לבתי דין רבניים סמכות לדון על פי דין תורה".

קשיים אחרים שעמם מתמודד המשפטן הדתי הם כאשר פסיקה או חוק מסוימים אינם עולים בקנה אחד עם תפיסת עולמו הדתית, כפי שמתארת שרה פריש: "כשופטת לא נקלעתי לדילמה כזו, אך יש פתרונות: שופט יכול לפסול את עצמו, וניתן גם להשתמש בפרשנות של המשפט העברי". עו"ד בומבך מציין בעיות טכניות שהוא מנסה לפתור בעבודתו הציבורית: "בין השאר עלי לדאוג שהאוכל ביום הפרקליט יהיה כשר, שההשתלמויות לא יחללו שבת, כלומר – שלא ישתמשו במיקרופונים וכד', שיהיה מניין מסודר בכנסים. כאשר עו"ד מבקש משופט לא לקיים דיון ביום חג שאינו יום פגרה כמו פורים או תעניות והשופט מסרב, אני מתערב אישית בעניין".

השאיפה האידיאלית לכינון מדינת הלכה שתתנהל על פי משפט התורה עומדת עדיין על פסגה גבוהה ביחס לשפל השורר כיום בתחום המשפט העברי. על פי חוק יסודות המשפט משנת 1980, כאשר אין לשופט תשובה לשאלה משפטית בחקיקה, בהלכה הפסוקה או בהיקש, עליו להכריע לאור עקרונות הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל. החוק גם מבטל את הזיקה שהיתה קיימת למשפט האנגלי. אך החוק הזה נשאר על הנייר, בגדר 'הלכה ואין מורים כן', כפי שמגדיר אילן בומבך.

הגדרה קיצונית יותר למצב שמענו מפיו של יעקב וינרוט: "המשפט העברי מת. הוא לא קיים היום, ואם הוא קיים אז רק בפינת הענתיקות. הוא משמש מס שפתיים למצפון שאבד מזמן". פליאה אלבק אומרת כי למרות שיש שופטים המצטטים את המשפט העברי ומתכוונים לכך, ככלל המערכת מתנתקת מהמשפט העברי, והשופטים פונים להשקפות עולם אישיות במקום למקורות כמתחייב בחוק. "הרכב השופטים בבית המשפט העליון כיום בנוי ברובו מאנשי מרצ ושינוי. הם לא משתמשים במשפט עברי בכוונה תחילה. מגילת העצמאות הקדימה את 'יהודית' ל'דמוקרטית' בהגדרת המדינה, והם מתייחסים רק לחלק שנוח להם".

שופטים בורים

המקורות לבעיה רבים, ואחד המרכזיים שבהם הוא בורותם של השופטים במקורות היהדות. "הם מעולם לא נחשפו לאוצר הזה, לכן השפה וההתמצאות בו לא נהירים להם. שופטים יעדיפו להסתמך על משפט בטנזניה מאשר להיזקק למשפט עברי", אומר בומבך.

לדעתו, האשם תלוי גם במחוקק: "לא ייתכן שבחוק מהותי כמו חוק יסודות המשפט תהיה מחלוקת כה תהומית בין השופט אלון, שרואה בו חובת שימוש במשפט העברי, לבין הנשיא ברק, שמפרש את עקרונות החרות הצדק והשלום במנותק מהמשפט העברי. המחוקקים מותירים מרחב גדול מדי לפרשנות, כותבים טקסט עמום, והשופטים משלימים אותו על פי השקפותיהם האישיות. על המחוקק לכתוב בבירור את כוונתו".

בומבך מנסה בפעילותו לפתור חצי מהבעיה, ומארגן במחוז המרכז השתלמויות רבות למשפטנים בתחום המשפט העברי, כדי שהמקורות יהיו נגישים להם. שרה פריש מעידה על עצמה שכשופטת דתית עשתה שימוש במקורות כל אימת שיכלה: "עשיתי זאת לא רק במקרים המתחייבים על פי חוק, אלא גם במקום שהיה פתרון משפטי, וההלכה יכלה לתת פרשנות ולמלא תכנים".

היא מספרת על מקרה שהגיע לידיה, שבו נאשמו שני חרדים בכך שהוציאו גופת גויה שנקברה במרמה בקבר ישראל. "בשאלת העונש נלקחים בחשבון שיקולים נסיבתיים אישיים הקשורים במניע ובהתנהגות של הקרבן. במקרה זה היה ברור כי אותם אנשים נאבקו על עקרון משמעותי בעם היהודי של קבר ישראל, וכיוון שלא הצליחו להעביר את הגופה בדרך חוקית ביצעו את העברה, כאשר הקבורה היתה מעשה פסול לכשעצמו. לקחתי זאת בחשבון, והמלצתי לא להטיל עונש חמור. כאשר הגיע המקרה לבית המשפט המחוזי, לא התייחסו השופטים לתפיסה היהודית שנוגעת לנסיבות, והטילו עונש חמור. שנינו הכרענו הכרעות לגיטימיות, אלא שכל אחד הגיע עם המטען שלו למקרה".

פרופ' שוחטמן מציג את מערכת בתי הדין הרבניים כשמורת טבע שבה חל של המשפט העברי: "בעקבות חקיקת חוק בתי הדין הרבניים חל כרסום במעמדם, ורבים מהמקרים עברו לבתי הדין לענייני משפחה. מבחינה זו יש צמצום בהיקף תחולתו של משפט התורה במדינה. מצד שני, פועלת כיום שורת בתי דין רבניים וולונטריים לענייני ממונות, שאין להם סמכות מצד החוק, אך הם משמשים כבוררים בלבד. אנו עדים לפריחה של גופים מסוג זה, והביטוי לכך הוא בפסיקה הענפה של בתי הדין הללו. מבחינה זו אפשר לומר שיש יישום נרחב של המשפט העברי למי שמעוניין לקיים דין תורה".

גם שוחטמן עומד על ההבדל בין העבר, שבו נעשה שימוש נרחב במקורות היהדות על-ידי השופט מנחם אלון בבית המשפט העליון, לבין שיטתו של ברק השלטת כיום, שלפיה על השופט להשתמש בכללי הפרשנות המקובלים על מנת לפרש את החוק עצמו, מבלי להזדקק למקורות. "עם זאת, שופטים שעושים שימוש במשפט העברי מגלים שהמאמץ בלימוד המקורות כדאי, כיוון שמתקבלים פתרונות מצוינים".

לדבריו, המשפט אימץ עקרונות מהמשפט העברי, כמו בסוגית המתת חסד, שבה קבע השופט אלון בפסיקתו כי בניגוד למקובל במדינות אחרות, אין לעשות מעשה שיש בו נטילת חיים באופן אקטיבי. "העיקרון של קדושת החיים מיושם בישראל כמדינה יהודית, וגובר על הגדרתה כדמוקרטית".

בין משפט להלכה

הדרך למימוש האידיאל התורני-משפטי מתחילה לדעת שוחטמן בעם: "מקובל בפוסקי הדורות האחרונים כי אין להשליט בכוח את משפט התורה על מי שאינו מעוניין בכך. הרמב"ם כתב לפני 800 שנה כי יש להשליט את משפט התורה בדרכי נועם ובהסברה, וזה נכון גם היום. אנשי משפט שומרי תורה צריכים לעשות את המיטב כדי לקדם את רוח התורה ועקרונותיה, בשום אופן לא להביא לידי כך שזה יראה כאלימות בעיני הציבור, וכך ציווה גם החזון אי"ש בשעתו. מציאות כזו עלולה להשיג מטרה הפוכה. יש לעשות את הדברים מתוך שיקול דעת, כדי שהמסר יתקבל בהבנה".

הרב עו"ד מיכאל בריס עוסק בסוגיית היחס בין החוק וההלכה במסגרת הכולל שהקים. מגמתו היא לתת פתרונות מעשיים באופן מהותי ורחב לתהום הפעורה בין שתי מערכות המשפט הללו. לדעתו, יש לנקוט בשלוש אסטרטגיות כדי להתקדם למימוש מציאות משפטית מתוקנת ברוח היהדות:

"ראשית, יש להפיץ תורה וללמד משפטנים את המשפט העברי. בנוסף, יש לתקוף את הנושא מהכיוון ההפוך – בית המדרש צריך ללבן את הסוגיות ולדון במשמעות ההלכתית של מדינת ישראל; לא להצטמצם בשאלות המושכות תשומת לב ותופסות כותרות, כמו סירוב פקודה ואמירת הלל ביום העצמאות. יש לערוך שינוי תפיסה יסודי, ולא רק למצוא פתרון הלכתי לשאלה מסוימת, אלא להגיע למהות הדברים.

"מדינת ישראל זנחה את מקורות ההלכה בחקיקה. מערכת החקיקה עבור הציבור הדתי היא משהו שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. המחוקקים הם בורים בהלכה ואפילו גויים, ומצד שני איננו יכולים לומר שאיננו מאמינים ב'שלטון הכופרים'. כשבית המשפט מכריז על עליונות המשפט, זה מקומם את האוזן הדתית שמחויבת למשפט ה'. לכן צריך התמודדות פנימית שלנו עם מושגים משפטיים שהתחדשו, עם חשיבה במדינה דמוקרטית, במסגרת ההלכה. יש למצוא דרך להתמודד עם מעשי המחוקק בעיניים של חשיבה משפטית".

האסטרטגיה השלישית שעליה ממליץ הרב בריס היא להפוך את בתי הדין לידידותיים יותר לציבור: "המשפט העברי אינו מתפתח כי אין לו ביקוש. ככל שיהיו יותר דיינים גדולי תורה בדיני ממונות, שיכירו את השפה המשפטית, אורחות המסחר והלך הרוח בציבור – יותר אנשים יפנו אליהם. אם ההלכה תיתפס כדבר מנוכר זה לא יקרה. הציבור צריך גם לחוש כי מעבר לרובד הפורמלי יש ערך בפנייה למקורות, והדבר אינו סותר את הערך הציוני, ההפך. אחרת תהא זו הפניית עורף למסורת עשירה".

בג"ץ נשלט בידי מרצ ושינוי

התפיסה שלפיה הצטרפות שופטים דתיים רבים למערכת המשפטית חשובה על מנת לקדם את האינטרסים הדתיים זכתה להסכמה כללית בקרב הנשאלים. לעו"ד פליאה אלבק, לשעבר בכירה בפרקליטות המדינה, יש ביקורת רבה על המערכת וזיכרונות לא נעימים ממנה:

"הכנסת דתיים רבים למערכת היא דרך לתת לישראל צביון מתאים ולהשיב לה מקצת מהאופי הדתי. פסיקות שמתקבלות בבג"ץ בעניינים יהודיים מנוגדות לדעת הרוב היהודי במדינה: בג"ץ מתיר יבוא בשר טרף למשל, ורוב הציבור לא אוכל בשר טרף. חשוב להשתלב בפרקליטות ובמשרות בכירות כדי לשקף את דעת הרוב. כיום שולט במערכת כולה, מהפקידות ועד הפרקליטות ובית המשפט העליון, מיעוט קטן שהשקפתו מנוגדת להלך הרוח של רוב העם. גם אם נניח שהם פועלים בכנות מתוך כוונה טובה – זה לא נכון לכלל האוכלוסיה".

אלבק מתארת את המהפך התפיסתי במשרד המשפטים: "כשהתקבלתי לפרקליטות בשנות ה-50, היה שוויון מלא לנשים, דתיים וכד'. לפני 20 שנה חל שינוי: הפסיקו לקבל דתיים, ואת כל הדתיים במשרות הבכירות, כולל אותי, פיטרו. הסיבות לא היו מקצועיות. כיום לא מקדמים דתיים למשרות בכירות, אך אפילו אם מתקבלים למשרה נמוכה, ייתכן שבעוד כמה שנים המצב ישתנה, לכן חשוב שתהיה לנו נציגות במשרד המשפטים בכל זאת". הפיטורין הקלו עליה במידה מסוימת כאדם דתי, כיוון שבפרקליטות כפו עליה לייצג דברים שאינם לרוחה, ומצד שני דחו נושאים שראתה חשיבות רבה בקידומם.

פרופ' שוחטמן רואה חשיבות בהשתלבות שופטים בני תורה שישפיעו על מערכת המשפט בארץ. לגבי הבעיות ההלכתיות הכרוכות בכך, הוא מספר: "הייתי מתמחה אצל השופט קיסטר, שהיה תלמידו של החזון אי"ש ולא עשה דבר בלי לשאול בעצתו. קיסטר שאל אותו אם מותר לו לקבל את המינוי לשופט בית המשפט עליון, והחזון אי"ש ענה: 'מוטב שאתה תעשה את העבודה ולא אחרים'. אדם שומר תורה יודע מה מותר ומה אסור לו במסגרת סמכותו על פי דין תורה. לכן, המגמה להפנות בני תורה לכל תחומי החיים, נכונה בוודאי גם בתחום המשפט".

הכיסא הדתי הריק

יעקב וינרוט אומר על עצמו כי אינו מוכן להתמנות לשופט: "השיפוט הוא המלאכה הכי טרגית בעולם, זו מלאכה נוראה. אין לבשר ודם יכולת להתרומם לשיאים שאליהם צריך להתרומם כדי לחשוף את האמת. שיפוט של אדם בתיקים פליליים הוא בלתי אפשרי. אי אפשר לפצח את התנהגות האדם. אנו עושים זאת מחוסר ברירה, אך אינני מבין איך אלה שעושים זאת מסוגלים לכך".

ברובד הכללי הוא אומר כי יש השפעה לנוכחותו של אדם חובש כיפה במקום מסוים, ואסור לוותר על כך, "אבל אסור לחשוב שזה פותר את הבעיה הגדולה שלנו. נוכחותנו שם לא תפתור את המשבר האמיתי שהציבור הדתי חווה. בשנים האחרונות הכל נראה כמת בציבור הזה, שמתפקד כמו איבר מדולדל".

הביקורת החריפה של וינרוט נמשכת גם על יחסי הדתיים ובית המשפט העליון: "הייתי רוצה לראות
עוד דתיים במשרות השפיטה, אך יש לי תפיסת עולם רחבה בנושא, שאי אפשר לדבר עליה בזמן קצר. המצב בעיני הוא טרגדיה, ואני תופס אותו כמעשה מרכבה שאין דורשים בו ברבים. לפני שאנחנו מחפשים פתרונות צריך לאתר את הבעיות שלנו. הציבור הדתי מוסח לעניינים אחרים מהבעיות המרכזיות שלו".

בית המשפט העליון מצטיין בשנים האחרונות באקטיביזם שיפוטי, שבדרך כלל אינו עולה בקנה אחד עם תפיסות דתיות. פליאה אלבק מתארת את המציאות בצבעים קודרים: "לפי אחוז הדתיים באוכלוסיה היו צריכים לפחות 7 כיסאות לדתיים בעליון, ועדיין הם יישארו מיעוט. כשבית המשפט העליון מתכנס כדי בעניינים דתיים, הנשיא מרכיב מראש הרכב אנטי דתי לדיון. לא מדובר בשופטים פושרים, אובייקטיביים. בבית המשפט העליון יש רוב אנטי-דתי קיצוני. השופטים מודים שהם פוסקים בהתאם לערכיהם ובניגוד לחוק. הם לוקחים לעצמם שיקול דעת שהמחוקק העניק לגופים ציבוריים, עיין ערך בג"ץ הגדר".

לשאלתי אם יש לצאת להפגנה כמו הפגנת החרדים הגדולה לפני כמה שנים, אומרת אלבק כי אי אפשר לצאת להפגנה גדולה אם אין נקודה אקוטית שעליה מפגינים, "אבל צריך לחזור ולכתוב שהפסיקה שלהם לא משקפת את דעת רוב העם, במיוחד בתחום הדתי. אבל אני חושבת שאסור להרים ידיים, אולי בכל זאת יבוא שינוי לטובה".

פרופ' שוחטמן אומר כי המושג 'כיסא דתי' בבית המשפט העליון הוא מעורפל: "היום יש יותר משופט דתי אחד. אבל שופט דתי לא יכול להתקבל על תנאי שדעתו תתקבל. עליו להשפיע ככל יכולתו, ולא עליו המלאכה לגמור".

רק רציתי לציין שבמאבקי הרחוב האחרונים בין שני מקומוני הרפש מפתח העיר בני ברק וקול העיר בני ברק הראשון ניסה להוציא כתב סירוב להאחרון וזה האחרון הוציא פס"ד משופט שכתב סירוב כמוהו כשיבוש הליכי משפט

וברצינות אני שואל נישט' רעיונות להתל בבית הדין הפיראטי המדובר שאיננו כלל בית דין לעניני ממונות מוכר כמו בי"הד הרבני

לבעצם

כתבת: <"אם יובאו מספיק ראיות ברורות ומפורטות, אפשר לבקש הוצאת צו מניעה/עיקול מביה''ד עלחשבונות הבנק, הקשורים לסכסוך, עד לברור הנושא בהרכב מלא">.

· מניין לך, שבית דין, ואפילו יהיה זה בית דין רבני מממשלתי, מוסמך בסכסוך ממוני *לצוות* לבנקים שיחסמו חשבונות, והרי בעניני ממון סמכותו של בית הדין הרבני אינו אלא כשל בית דין לבוררות, וגם זה רק לאחר שחתמו על שטר בוררות, האם ידוע לך אם בורר שנתמנה ע"י הצדדים, ולא מונה ע"י בית משפט, יכול להוציא צו מניעה או עיקול?
·
· לבקש תמיד אפשר, השאלה היא אם יתנו לך או יכולים לתת לך.
·
· ועוד שאלה "קטנה", אפילו אם נאמר שבית דין רבני מממשלתי, כשהוא דן בסכסוך אזרחי, מוסמך *לצוות* לבנקים שיחסמו חשבונות, הרי לפני שבית הדין בכלל ידון בבקשה להוציא צו מניעה/עיקול, הוא ידרוש או יצווה, שיתנו לו את ה"סמכות" הבלעדית לדון בסכסוך, ותנאי מוקדם יהיה, כי יבטלו את ההליכים בבית המשפט, ובעייתו של נילוס היא, שהוא אינו רוצה לבטל את ההליכים בבית המשפט.
·
· ******
· לרב סיינפלד.
·
· כתבת:<"עיין בספרו של מנחם אלון ''המשפט העברי'' היכן שהביע דעת יחיד על החלת דין ערכאות על בתי המשפט של האתחלתא דגאולא>".
·
· נראה לי שטעית. מנחם אלון לא הגדיר את בתי המשפט של מדינת ישראל, "ערכאות" ("שלגויים"), אלא כ"ערכאות שבסוריא", שהם בתי דין" כשרים למהדרין" לפי ההלכה, לפחות במקום שאין בו בתי דין קבועים, (ראה סנהדרין דף כג עמוד א' וברש"י שם: "בערכאות שבסוריא שלא היו בקיאין בדין תורה), אך כמובן שבתי הדין הרבניים, אינן מסכימים לדבריו, ראה פסקי דין רבניים חלק י"א עמוד רנט:

"והנה הלכה זו של איסור ההתדיינות בערכאות חלה גם על ההתדיינות בבתי המשפט של המדינה כפי שהם היום. כן כתב בענין זה הרב הראשי לישראל הגריא"ה הרצוג זצ"ל: ולדעתי אלף פעמים גרוע מכל יחיד או יחידים או קהילה מישראל ההולכים לערכאות של גויים, כשעם ישראל בארצו, בתור שכזה, דן על פי חוקים זרים. המבלי אין אלוקים בישראל וגו'. כבר דן התשב"ץ ז"ל על אלה המתדיינים בערכאות, אפילו של המוסלימים, כאילו מייקרים שם של אלילים (שזהו אחד הנימוקים לחומר האיסור של ההתדיינות בערכאות של גויים), שאעפ"י שהמוסלימים בודאי אינם עובדי אלילים כלל וכלל, הרי אינם מכירים בתוקפה של תורת משה, ואין צריך לומר של תורת חז"ל שלפי טענתם כבר פקעה. ולפיכך הם דנים על פי משפטים משלהם. ועל כן ההולך לפניהם מייקר תורתם ומבטל תורת משה וחז"ל, ודנוהו כמייקר שם אלילים. ומעתה אני אומר שעם ישראל בתור שכזה ובארץ קדשו, כשהוא מזניח תורתנו הק' ודן על פי חוק זר, אעפ"י שהחוק ההוא איננו מתיימר לנבוע ממקור על אנושי ואין לו אופי דתי, בכל זאת הרי הוא בועט בתורת אלוקים חיים כפי שמסרוה ופירשוה הנביאים ורז"ל ורבותינו הפוסקים ממשה רבינו עד היום, ותוצאותיו של מצב מחפיר ומכאיב זה מי ישורן(מתוך המאמר: גדרים בדיןהמלכות,התורה והמדינה, כרך ז', עמ' ט' ובעמ' י).

וכן פסק מרן בעל החזון איש זצ"ל בספרו על מסכת סנהדרין, סי' ט"ו, אות ד': "ואין נפקותא בין בא לפני נכרים ובין ישראל ששופט על פי חוקים בדויים. ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפט ההבל. ואם יסכימו בני העיר על זה, אין בהסכמתם ממש. ואם יכופו על זה, משפטם גזלנות ועושק ומרימים יד בתורת משה".

ובענין זה דנו והכריעו עוד מגדולי רבני דורנו והלכה פסוקה היא כאמור".
·
· אך כנראה שהחזון איש לא התנגד לישיבה בבית דין מתחת לסמל מדינת ישראל, שהרי פוסק הדור הרב אלישיב ישב בו.
·
· ******
· לברקן:
·
· לשאלתך:"האם הוצאת כתב סירוב אחרי ארבעה פעמים של זימון והתראה על ידי בית דין , מותרת על פי חוק ? האם היא כשלעצמה [ פעשקווילים ברחוב] אינה הוצאת שם רע ולשון הרע ועילה לתביעת דיבה ?
·
· תשובתי: בית המשפט העליון, פסק בתביעה נגד בית דין רבני ממשלתי, שהוציא כתב סירוב, שהוא מתייחס לכתב סירוב, כאל "אישור" על הזמנת בית דין הרבני להופיע לפניהם, ועל סירובו של המוזמן להענות להזמנתם, אף אם ההזמנה לא היתה בסמכותם. כגון בתביעה ממונית.
·
· ראה בבג"צ /ע"ז - תפ"ד/ (הובא בפסקי דין רבניים חלק י"א עמוד רנט), בתביעה על דרישת העותרים ע"י ביה"ד הרבני האזורי בפ"ת לחתום על שטר בוררין תוך אזהרה שאם לא יחתמו יוציא ביה"ד נגדם כתב סירוב, וביהמ"ש קבע:
·
· "אין העתירה מגלה שום ענין להתערבותנו. האיום בהוצאת כתב סירוב אינו בגדר כפיה כלל ועיקר. כתב הסירוב רק מעיד על כך קבל עם ועדה שהעותרים הוזמנו להתדיין בבית דין רבני בענין אשר איננו בסמכותו היחודית וסירבו להתדיין בפניו. זאת היא עובדה פשוטה שהעותרים מודים בה בפה מלא בעתירתם לפנינו. אין לראות על שום מה לא יתן בית הדין הרבני למי שמעונין בכך, אישור בכתב על עובדה זו כהויתה".
·
· (עליך לזכור: כאשר התביעה היא בסמכותם, כגון בעניני אישות, הם לא שולחים כתב סירוב אלא את המשטרה).
·
· מאחר ו"הטלת החרם" היא חריגה מסמכות, שהרי ממשלת ישראל לא הסמיכה את בתי הדין הרבניים להטיל חרם, לא תמצא כלזכר להטלת חרם, ב"כתבי הסירוב",של המסרבים לדין, או של המסרבים לבטל הליכים בבית המשפט, אלא תמצא בהם רק ציון לשולחן ערוך, להלכות העוסקות בנידויים של המסרבים.
·
· במקרהו של מי שפנה לבית משפט, תמצא ציון לחושן משפט סימן כו סעיף א:
·
· "אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ?' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"?. הגה: *ויש ביד בית דין לנדותו* ולהחרימו עד שיסלקידהעובדיכוכביםמעלחבירווכןהימחרימיהמחזיקבידההולךלפניעובדיכוכבים".
·
· ובמקרהו של המסרב לדין, תמצא ציון לשולחן ערוך חושן משפט סימן י"א, סעיף א:
·
· "כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם, שיבא ליום המזומן לדין. לא בא, מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא, *מנדין אותו למחרתו*".
·
· ואולי תמצא שם גם ציון לשולחן ערוך יורה דעה סימן שלד סעיף ב, המגדיר את דינו של המנודה:
·
· "המנודה, אין יושבין בד' אמותיו, חוץ מאשתו ובניו. (ויש אומרים אף בני ביתו, שרי ויש להקל). ואין אוכלין ושותין עמו, ואין מזמנין עליו. ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה. אבל אם לא נדוהו ;בפירוש, אף על גב שהוא עבריין או שעבר על גזירת צבור, מצרפין אותו למנין י' להתפלל עמו ואפילו מנודה ממש שאין מצרפין אותו למנין, מ"מ מותר להתפלל בעודו בב"ה . ומה שנהגו לגרשו מב"ה, שלא ידחוק יחידים שצריכים להתרחק מארבע אמותיו.ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל, כאבל. ומותר בדברי תורה. שונה, ושונין לו. נשכר, ונשכרין לו. והמוחרם, לא שונה ולא שונין לו; לא נשכר ולא נשכרין לו; וכן אסור להנותו יותר מכדי חייו. אבל שונה הוא לעצמו, שלא ישכח תלמודו, ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו; ומותר לדבר עם המנודה ועם המוחרם, אלא אם כן החמירו עליו בית דין בפירוש. הגה: ומ"מ לא ירבה עמו בדברים, ולא ידבר עמו אלא לצורך, כמו שמדבר עם האבל. במקום שאסור לישב בד' אמותיו, כל שאדם יושב תחלה והמנודה בא לשם, אין צריך להתרחק משם. ואסור ליכנס לביתו, דהוי כד' אמותיו, ואין חילוק ביןעומדליושב".
·
· ע"י ההפניה לשו"ע הם פותרים את בעיית החריגה מסמכות ושאר הבעיות היכולות להתעורר במקרה של נידוי, וכאילו לא בית הדין הוא ה*מנדה* את המסרב, אלא השו"ע, אך המעיין בדברי השו"ע שהבאתי לעיל, העוסקים בנידויו של המסרב לדין, יראה שהנידוי אינו "אוטומטי", אלא על בית הדין לנדות את המסרב:
·
· "לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא,*מנדין אותו*למחרתו".
·
וכך הוא גם בדינו של ההולך לערכאות:*ויש ביד בית דין לנדותו".
·
· השבוע הייתי בגאולה, וראיתי פשקוויל של אחד הבד"צים החרדים, המזהיר עו"ד ממשרד עורכי דין מסויים, שבאם הוא לא יבטל את התביעה שהוא הגיש לבית המשפט עד ליום מסויים, "יחולו" עליו דיני הנידוי, אך גם בד"צ "סופר חרדי" זה, לא *הטיל* עליו חרם, לא מפני שחשש מ"חריגה מסמכות", אלא מפני שחשש מהגשת תביעה נגדו לבית המשפט.
·
· וחשבתי, בשביל מה כל המשחק הילדותי הזה, האם הם באמת מאמינים שהוא "ימות מפחד", מפסק דינם? הרי הם לא מאיימים על מקבל חלוקה ממאה שערים, אלא על עורך דין, שמתפרנס מהגשת תביעות לבתי המשפט!
·
· ונזכרתי בשני סיפורים.
·
· הראשון הוא סיפורו של מכירי, ומכירם של כמה מכותבי הפורום), שהואשם במעילה של עשרות מליוני דולרים, בכספי ציבור חסידי בחו"ל, כאשר הוא הוזמן לבית הדין של התנועה החסידית, אליה השתייך, הוא סירב להופיע בפניהם, ואמר: אני לא בא, מה תעשו לי! כשאיימו עליו בחרם, אמר תחרימו. כשהטילו עליו חרם. הוא לא נבהל, ופתח בית כנסת משלו ומצא מספיק מתפללים שיתפללו אצלו. כולם "חשבו" שזה יזיק ל"שידוכים"של ילדיו, אבל מה שלא יעשה היחוס יעשה הכסף, והוא חיתן את כלילדיו. כאשר באו לאחד המחותנים ואמרו לו: איך אתה עומד ליד אדם שנאסר לעמוד בתוך ד' אמותיו, הוא השיב: מי עומד בתוך ד' אמותיו, אני יושב תוך שתי אמותיו.
·
· כשהוא חזר לארץ, היו בידיו כמה עשרות מליונים, והואהחל להשקיע ב"גדול", (מוסף הארץ (שפירסם לפני שבע שנים את סיפורו תחת הכותרת "ה...שגנב...מליונים", ידע לספר ששותפו להשקעות הוא בבא ידוע בקדושתו). ואילו בידי הב"ד והציבור היה "כתב סירוב" שחתומים עליו רבנים גאונים שליט"א, שמאז כבר הלכו לעולמם.
·
· המסר מסיפור זה הוא פשוט, אם יודעים את מהלך המחשבה של הדיינים, יכולים לנצלו נגדם, למשל, אם כל שהדיינים יכולים לעשות, זה לציין לסעיף מסויים בשו"ע, פירושו של דבר הוא, שידיהם כבולות מאחוריהם, והם אינם יכולים לעשות דבר, ולכן, מי שאינו "פוחד" מאותו הסעיף, אם מפני שהוא "קל", ואם מפני שהוא חושב שהסעיף אינו מתייחס אליו, אין לו ממה לפחד.
·
· ואף שרוב רובו של הציבור, מתייחס לציון הסעיף בשו"ע כאל הטלת חרם, הרי גם הוא ע"עבד" רק בתקופה שבה החברה היהודית היתה "סגורה", וקיומו של היחיד היה תלוי בחברה היהודית המקומית, ההגבלות על המנודה, הפכו את חייו לבלתי נסבלים. ראו את ההגבלות בדברי השולחן ערוך שהבאתי לעיל, אך כל זה היה "פעם".
·
· היום, היהודי" הממוצע" שוב אינו תלוי לקיומו בקהלתו, ואם לא יצרפוהו למנין בבית כנסת זה, הרי ישיבוהו בכותל המזרח, והרב יקום לכבודו בבית כנסת אחר, כיום איומי החרם לא "מזיזים" למי שלא רוצה שהם יזיזו לו, ולכן אין בתי הדין מאיימים על כל מי שפונה לבית המשפט, או על כל מי שמסרב לדין, הם בוחרים להם את ה"קליינטים" שלהם לאיומיהם, ולא יאיימו על מי שהם יודעים שאיומיהם רק יגרמו להם לצחוק.
·
· הסיפור השני כקודמו, היה בחו"ל, וגם הוא ידוע לכמה מכותבי הפורום.
·
· גיבורי הסיפור הם: מנהל ישיבה, "גביר ידוע", אב בית דין רבני ממשלתי בארץ ישראל, ושופט מקומי בחו"ל.
·
· קיצורו של הסיפור:
·
· הגביר תבע ממנהל הישיבה החזרת הלוואה, שלדבריו הוא נתן לישיבה, וכאשר מנהל הישיבה סירב להחזיר את ההלוואה, בטענה שהכסף ניתן לישיבה כתרומה, ולא כהלוואה. הגיש הגביר תביעה לבית המשפט לתשלום החוב, ולמימוש המשכנתא שהיתה לו על בניני הישיבה באם החוב לא ישולם, מנהל הישיבה שלא רצה לשלם את החוב, הגיש תביעה לבית דין רבני מחוזי בארץ נגד הגביר, שיבטל את תביעתו בבית המשפט "של ערכאות", ויופיע בבית הדין הרבני בארץ, ביודעו ששם סיכויו הרבה יותר טובים, שהרי אם הגביר יזכה בתביעתו בבית המשפט, הוא יפסיד את כל רכוש "ישיבתו", אך בית דין רבני לא ירצה לגרום לסגירת ישיבה. עדיפות נוספת להופעה בבית דין בארץ, ששם אפשר לספר "חופשי" על כל מיני עסקות, שהיו או לא היו, שאינם "בדיוק" חוקיות בארצם.
·
· בית הדין נענה לתביעותיו, העובדה, שההלוואה היתה בחו"ל, המשכנתאות היו בחו"ל, והתובע והנתבע, אינם תושבי או אזרחי ישראל, לא הדאיגה את אב בית הדין.
·
· כנראה שהיתה לו סיבה טובה.
·
· כאשר הגביר לא התייחס להוראות בית הדין ברצינות, הוציא אב בית הדין "פסק דין", שכלל את הנוסח "המקובל בארץ" של נידוי הפונה לערכאות והמסרב לדין, שאותו פרסם מנהל הישיבה ברבים. אלא שלא כמדינת ישראל, אשר בה ה"חוכמה" של "רק" ציון לדברי השו"ע מבלי להטיל חרם, זכה ל"הסכמת" בית המשפט העליון, הרי לא כך התקבל הדבר בעיני השופט המקומי, שהזהיר את מנהל הישיבה שפעולותיו בבית הדין הרבני בארץ, הם פגיעה בהליכים המשפטיים וכבודביתהמשפט, ובאם לא יפסיק את פעולות ביתהדין הרבני בענין זה, הוא יישלח לכלא. הסוף היה, שהגביר זכה במשפט, וקיבל לידיו את רכוש הישיבה.
·
· איש מאנשי המקום לא נידה את הגביר,ורבני המקום לא פתחו את פיהם,והדבר ירד מסדר היום מהר מאוד.
·
· כמובן, שסיפורי אינם מתייחסים לשאלת הצדק שבטענות המסרבים, אלא לפחד מקבלת כתב סירוב.
·
· המחיר ששלמו המסרבים היה מחיר "מציאה".
·
· *****
·
· לנילוס:
·
· לשאלתך: "טיעונים להיתר לערכאות".
·
· לא הסברת עבור מי אתה צריך את הטענות, אם אתה צריך את הטענות עבור בית דין, כל הטענות שבעולם לאיעזרו לך. אם לא קבלת את רשות בית הדין ללכת לבית המשפט, לפני שפנית לבית המשפט, סיכוייך לקבל את רשותם להמשיך בבית המשפט ב"טענות", כאשר הצד השני טוען שהוא מסכים שבית הדין ידון בסיכסוך, פחותים מסיכויי אדם להתחשמל ממכת ברק ביום קייץ בהיר.
·
· לפניך עומדות שתי אפשרויות, להכנע לאיומי בית הדין ו"לאכול אותה", או לסרב להופיע בפניהם, ולקוות שלא יוציאו נגדך כתב סירוב, ואף אם יוציאוהו, לקוות שזה לאיפגע בך, ויישכחו ממנו מהר מאוד, ואל תדאג שלא תמצא שידוך טוב לילדיך. סיכוייך למצוא שידוך טוב לילדיך באם תהיה "תפרן", פחותים בהרבה מאם תהיה מסרב לדין,שהכסף בכיסו.
·
· כמובן שאיני מייעץ לך לסרב, מצא לך אדם"בר דעת" שאתה סומך על הגיונו והגינותו, שיבחן את דבריך, מאחר ואדם אינו רואה חובה לעצמו,(כתובות דף קה עמוד ב:"אין אדם רואה חובה לעצמו", וברש"י: רש"י "אין אדם רואה חובה לעצמו - אין דעתו מתקרב לצד חובה לחייב את עצמו ואפילו מתכוין לדין אמת").
·
· והיה באם תחליט לסרב, עליך לזכור שלא תהיה הראשון שיסרב, ולא האחרון, ולא תמיד האשמה היא כולה במסרבים, פעמים רבות ורוב הפעמים, האשמה היא בבתי הדין.
·
· בהצלחה
·
·
·

לנילוס:

ראה בספרו של . פרופ' אליאב שוחטמן "סדר הדין", ספרית המשפט העברי 1988 ,
פרק חמישי בספר זה הוא הפרק "הזמנה לדין", וסעיף 4 בפרק זה עמודים 149-154 עוסק ב"סירוב לבוא לדין",

בהערות סעיף זה, תמצא ציונים לתגובת בית המשפט, על הוצאת כתבי סירוב ע"י בתי דין הרבניים, נגד הפונים לבתי הדין ה"חילוניים".

מומלץ.

*****

לברקן

לשאלתך:

תעלה על אתר בתי הדין הרבניים, http://www.rbc.gov.il, תפתח את "מאגרי מידע", שבימין לשער האתר, ושם תמצא הפניה לרשימת הטוענים הרבניים הארצית, כמובן שרבים מהם לא בדיוק "שווים" הרבה.



תוקן על ידי - נישטאיך - 13/06/2004 16:34:01

לפי הבנתי

סליחה שאני מתערב ( ... ) ובמחילה מכולכם .
אפרט עוד במקרה שהביא נילוס כפי שהבנתי :

מדובר באדם שביודעין משתמש בזימון זה כנשק הוא יודע ,( מה לעשות ...), שהנתבע לעולם לא יתקרב לבית הדין שאליו הוא הזמין , ומצד שני הוא עצמו לא ציית דינא לאותו בית דין [ ישנם מסמכים ] בדיונים אחרים , והולך בעצמו לערכאות , רצוני לומר הוא עצמו היה הולך לבית המשפט , רק הפעם נוח לו בשביל לטרטר ולהשמיץ כפונה לערכאות !!!

ושאלה עיקרית וחסר לכם אם גם את זה אתם לא יודעים , האם [ ואני בטוח שזו כוונתו ] הוצאת כתב סירוב אחרי ארבעה פעמים של זימון והתראה על ידי בית דין , מותרת על פי חוק ? האם היא כשלעצמה [ פעשקווילים ברחוב ] אינה הוצאת שם רע ולשון הרע ועילה לתביעת דיבה ? .


נ.ב

מישהו מכיר טוענ/ת רבני/ת ?






תוקן על ידי - ברקן_באגן - 10/06/2004 11:37:24

נילוס.
"מקרה שאין לו סיכוי גדול בבי"ד"
למה?
אם מפני שלפי ההלכה לא מגיע לך כסף לא יעזור לך ההיתיר לערכאות (שיושג בדרכים פתלתלות כאלה ואחרות), מפני שגם אם תזכה אסור לך לקחת כסף שאינו שלך ע"פ דין (ובן פלוגתך יוכל להוציאו ממך בבי"ד).
ואם מפני שאתה חושב שאין לך ראיות מספיקות א"כ מצבך בבי"ד יותר טוב מפני שהדיינים מתחשבים ב"ניכרים דברי אמת" בבואם לעשות פשרה כדין.
בהצלחה ע"פ התורה!

תוקן על ידי - מנטש - 10/06/2004 0:35:31

אם יובאו מספיק ראיות ברורות ומפורטות
אפשר לבקש הוצאת צו מניעה/עיקול מביה''ד
על חשבונות הבנק הקשורים
עד לברור הנושא בהרכב מלא

דומני שלנישטאיך יש ניסיון בנושא. פנה אליו.

סיינפלד,

תתקדם. יש כבר מאמר ארוך וממצה, ויש יאמרו משעמם, של אליאב שוחטמן בעניין. דומני שפורסם באחד משנתוני המשפט העברי.

מיימוני כמו שביקשתי , תקצור...

איני בקי בנושאים הללו.

אולם מנסיוני הדל, דייני בית הדין -(מכיון שאיני יכול לפרט שמות, זה נשמע מכליל אולם הכונה לאחוזים גבוהים)-
לא ממש מבינים בסוגיות מעין אלה.

כמו כן תיקח בחשבון שהנתבעים יכולים לפנות למקורבים לדיין זה או אחר, ולהתמודד מולך בכלים ובדרכים,
שלא תדע עליהם.

אשר על ראוי לו לאדם לא להזדקק בכלל לבתי משפט או להבדיל לבתי דין.(פישור מכל סוג)
אולם משנפל לבור זה .אין לו אלא לישא תפילה לבורא כל העולמים שיצילנו וימשנו מעמק שחת זה.

"במקום המשפט שמה הרשע"