צלם אלוקים בהלכה ובאגדה (ביקורת)

האדם הוא אחיו התאום של אלוהים ביהדות הרבנית

מאת חמוטל בר-יוסף

צלם אלהים הלכה ואגדה

יאיר לורברבוים. הוצאת שוקן, 544 עמ', 99 שקלים

לפנינו ספר מחקר נפלא, מעורר השתאות, שיש בו כדי לחולל תזוזה מבורכת בהבנת היהדות ובזהות היהודית של הקורא. כדרכם של המחקרים הגדולים במדעי היהדות הוא מבוסס על חשיפה קפדנית ומדוקדקת של ידע במקורות היהודיים ובהקשר הלא-יהודי הרלוונטי, אך עבודת נמלים זו אינה מונעת אותו מלהניף את הקורא אל גובהי חזון בעל משמעות מוסרית, אישית ותרבותית.

במרכז הספר עומד המושג "צלם אלוהים" כפי שהבינו אותו התנאים והשלכותיו על ההלכה הרבנית הקדומה, במיוחד על הלכות ארבע מיתות בית-דין ועל הלכות פרייה ורבייה. לפני שנסביר את טענתו המרכזית של החוקר יש לומר שלפנינו פריצת דרך מתודולוגית רבת משמעות: יאיר לורברבוים מסלק את ההפרדה הדיסציפלינרית המקובלת, מורשת החשיבה האירופית הרומנטית, בין ה"פורמליזם המשפטי" (המגונה) של ההלכה התלמודית לבין העולם היצירתי ה"ספרותי" של מדרש האגדה. ההלכה והאגדה הן בעיניו מקשה אחת, גילויים רציפים של השקפות עולם יהודיות קדומות, שנויות לעתים במחלוקת פנימית, שגם לה יש ביטויים "ספרותיים" ומשפטיים מקבילים. טענתו הידועה של ח"נ ביאליק במאמרו "הלכה ואגדה", שהטקסט ההלכתי התלמודי, למרות ניסוחו המשפטי הענייני, משדר גובה רוחני ומוסרי מעורר השתאות, זכתה כאן למימוש מחקרי מרהיב.

פריצת גבולות דיסציפלינריים וערעור על מוסכמות והבחנות מקובלות מאפיינים את הספר גם בתחומים אחרים. למשל, תפיסת "צלם אלוהים" בספרות התנאית נדונה כאן בהקשרים הנחשבים לניגודיים של ספרות המקרא, תרבויות אליליות (מצרית, יוונית), פילוסופיה יוונית והנצרות הקדומה, תוך הצבעה על דרכי חשיבה משותפות לעולם העתיק כולו, שמתוכן התגבשה תפיסה יהודית מיוחדת.

יותר מכל מתפוגגת כאן ההפרדה המקובלת בין היהדות הרבנית ההלכתית, היורשת הלגיטימית של יהדות המקרא, לבין מיסטיקה יהודית חתרנית ופריפרית. הספר חושף למעשה את מרכזיותה של התשתית המיסטית-תיאורגית בהשקפת העולם היהודית המקראית והרבנית. הוא מוכיח שמתשתית זו עצמה צמחה לא רק תמונת העולם הקבלית עתירת הדמיון אלא גם מערכת המשפט התנאית החמורה והאחראית.

הספר בונה בסיס מוצק לטענה שנשמעה כבר מפי משה אידל, שהתיאורגיה - היינו, ההנחה שהאדם יכול וחייב להשתתף במעשי הבורא באמצעות הפעלת נוכחותו בעולם ובאדם - היא חלק אורגני של עולם ההלכה. טעמי המצוות הקבליים אינם מבנה מחשבתי מלאכותי שהוטל על ההלכה מבחוץ, אלא המשך טבעי להנחות היסוד של יוצריה.

לורברבוים מציע תפיסה חדשה של התיאולוגיה היהודית: התרגלנו לחשוב שהרחקת ההגשמה, האמונה באל מופשט וחסר כל זיקה לעולם האנושי, היא המבדילה את היהדות מדתות אליליות שייחסו לאלים תכונות אנושיות. מתברר שהבנה כזאת של התיאולוגיה היהודית הקדומה היא פרי חשיבה של ימי הביניים. למעשה, גם במקרא וגם בספרות הרבנית מיוחסות לאלוהים תכונות גופניות ונפשיות אנושיות, וביניהן הצורך של האל באדם ובמעשיו הראויים.

לורברבוים טוען, שאחד החידושים התיאולוגיים המרכזיים של היהדות הקדומה אינו האל המופשט, אלא הרעיון שהאדם נברא בצלם אלוהים, או במלים אחרות: האדם הוא שכפול של אלוהים. לרעיון זה, המופיע בפרק הראשון של התורה ("ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו", בראשית א', כז') ואחר כך בניסוחים שונים בספרות התנאים, יש הקשר היסטורי מעניין במרחב התרבותי של העולם העתיק. בהקשר זה רווחה ההנחה שהדמות, הבבואה או הצלם - icon בלעז (ומכאן המלה העברית "איקונין") - לא רק משקפת אלא גם משמרת בתוכה את הנוכחות, את תכונותיו ואת יכולת הפעולה של המקור, כשם שמשתמרות תכונות האב בבנו. עובדי האלילים התייחסו אל האליל העשוי עץ, מתכת או אבן כאל צלם אלוהים, היינו כאל בבואה של האל שבה נוכחים תכונותיו וכוחו, ועל כן ניתן להשתמש בו לצרכים תיאורגיים. מיתוסים מסופוטמיים ומצריים קדומים ייחסו לבני אדם יוצאי דופן - למלכים, למשל - תכונות של צלם/בן אלוהים. הנצרות המשיכה את התפיסה הזאת כשראתה בישו אדם אלוהי ובן אלוהים.

ייחודה התיאולוגי של היהדות, טוען לורברבוים, הוא באמונה שהאדם הראשון נברא בצלם אלוהים, ולפיכך בכל אדם - לאו דווקא יהודי - יש מן האלוהי. עדיפותם של בני העם היהודי היא בכך שהם יכולים לממש את אלוהותם באמצעות קיום מצוות התורה.

לורברבוים מדגיש, שעל פי האמונה היהודית הקדומה משקף האדם את אלוהים בתכונותיו הגופניות לא פחות מאשר ברוחו ובמעשיו, שכן האדם החי לא נתפס כצירוף של גוף ונפש אלא כמהות פועלת אחת, וסימנם של החיים היה הדם. מכאן קדושתו האלוהית של הדם, שהשופך אותו פוגע בה, ומכאן הזהירות בשמירת שלמותו של גוף האדם כל עוד הוא חי. הארת התופעה התרבותית-אנתרופולוגית הכללית של ההנכחה האיקונית - לאו דווקא של אלוהים - היא אחד החידושים החשובים של הספר, לא רק בהקשר היהודי-רבני.

לורברבוים מראה שרעיון בריאת האדם בצלם אלוהים הניח לא רק דמיון האדם לאל בצורה ובתכונות, אלא גם מעין תלות "משפחתית" של האדם באל, ולפיכך הכאב והביזיון של האדם פוגעים ומבזים את האל עצמו. כך מסביר ר' מאיר את הביטוי "קללת אלוהים תלוי" בתוספתא סנהדרין ט' ז': משל לשני אחים תאומים שהאחד עלה לגדולה והשני נעשה שודד, נתפס ונצלב, והיה כל עובר ושב אומר "דומה שהמלך צלוב". הדמיון הגופני בין האדם לאל מתואר כאן כדמיון בין תאומים זהים.

במשל זה מנמק ר' מאיר את שיטת התלייה שעוצבה בידי התנאים, שיטה שמנעה למעשה את עינויי התלייה (הגם שלא יושמה הלכה למעשה בשל העדר סמכות), ובניגוד לדרכי התלייה והצליבה המנוולות שנהגו בהן הרומאים. לפנינו אמונה ביכולתו של האדם לפגוע באל באמצעות פגיעה באדם אחר, אמונה המכונה כאן "תיאורגיה שלילית".

הבסיס התיאוסופי החיובי של פסיקת ר' מאיר בעניין שיטת התלייה מצוי בדברי ר' עקיבא, רבו, במשנה אבות ג', י"ד: "חביב אדם שנברא בצלם אלוהים שנאמר 'כי בצלם אלוהים ברא את האדם'". ההתנגדות של התנאים לעונש המוות עד כדי ביטולו למעשה (אם כי לא להלכה) התבססה בעיקרה על תפיסה זו של האדם כנברא בצלם, היינו, על ניסוח תיאוסופי של ההכרה בערך המוחלט של חיי האדם.

צדה החיובי של תיאוסופיית הצלם, במיוחד של היבטה הגופני, בא לידי ביטוי בהלכות פרייה ורבייה. מהרעיון שהאדם נברא בצלם אלוהים נובע מעשה ההולדה המעצים את האל, שכן כל אדם מרחיב ומחזק את נוכחותו של אלוהים בעולם. כאן עולה השוואה מעניינת בין הנצרות, שראתה בהצטרפות הרוחנית לדת באמצעות האמונה פעולה של בניין גוף המשיח (ישו), לבין היהדות שבה הקיום הגופני הקונקרטי - או ליתר דיוק החיים האנושיים - הם הלבנים הבונות ומרחיבות את נוכחות אלוהים בעולם ואת עצם קיומו. על פי תיאוסופייה קדומה זו האדם הוא הוא איפוא שכינתו של האל.

אמונה זו בקדושת חייו של האדם נוצרה וצמחה בקרקע התרבות המקראית, ואולם לדברי הכותב, כל עוד פעל בית-המקדש היה הר הבית מוקד קדושה חשוב, ואילו לאחר החורבן עבר מוקד הקדושה אל האדם החי. ההתמרכזות הרעיונית של מושג "צלם אלוהים" והשלכותיו ההלכתיות התפתחו איפוא בעקבות החורבן. הם אף היו סלע מחלוקת רעיוני והלכתי קבוע בין בית הילל לבית שמאי ובין ר' עקיבא ותלמידו ר' מאיר לר' אליעזר ותלמידיו. אך לתפיסה הבסיסית של חיי האדם כמניפסטציה של נוכחות אלוהים בעולם יש שורשים בתיאולוגיה המקראית. עקידת יצחק, למשל (דוגמה שלורברבוים אינו מביא) יכולה להתפרש מחדש על רקע זה.

ספר כזה - מעבר לממצאיו המחקריים - מה הוא יכול לתרום לתרבות שבה אנו חיים? המשכיל החילוני המקדש את ההומניזם יגלה כאן את ערך חיי האדם טבוע בלב לבה של התיאולוגיה היהודית, ואולי אף את השורשים התיאולוגיים של ההומניזם. כמו ההומניזם, רעיון בריאת האדם בצלם אלוהים מייחס קדושה לחיי האדם, אך תולה אותה במה שגבוה מהאדם וכך שם סייג ליוהרה.

מי שמחפש בשולי היהדות או מחוצה לה חיים רוחניים המאפשרים יתר אינטימיות בין האדם לקדושה, ימצא כאן אינטימיות בין האדם לאל שאין למעלה ממנה, אינטימיות של תלות הדדית בין תאומים זהים.

מי שמקיים את מצוות היהדות ומאמין שאת ההלכה היהודית יש לקיים בלי לשאול שאלות יוכל לשאול את עצמו: איך מתיישב רעיון הבריאה בצלם עם הריגת אויבים, שהמקרא מתייחס אליה באופן חיובי ועם היחס לגוי בכלל; עם רציעת אוזנו של העבד; עם תפיסת האשה כרכוש הבעל; עם הלכות כשרות וטומאה; עם קבורה מאחורי הגדר; עם הלכות המיוחדות לכוהנים? גם מי שאינו מקיים את הלכות היהדות יוכל לשאול: מהי תוכנה המוסרי והרגשי של הקדושה האלוהית שהיהדות מייחסת לאדם ולמה היא מחייבת אותו, מלבד ליחס של כבוד וזהירות בזולת (לא שזה מעט)? איך צריך להתנהג ולהרגיש אדם שהוא בבסיסו לא פחות מאחיו התאום/ אחותו התאומה של אלוהים?

את כל השאלות הללו אפשר לסכם באחת: מה פירוש הדבר להיות יהודי? הספר שלפנינו נותן תשובה חדשה, חשובה מאוד, לשאלה הזאת.
(מוסף הספרים הארץ)