במחקרו The Messianic Idea in Judaism קובע גרשם שלום ש"אי אפשר להדגיש מספיק" עד כמה הרעיון המשיחי הינו תמיד ביהדות "תיאוריה של קטסטרופה", דהיינו היותו מדגיש את המהפכנות האסונית שבשינוי מהעולם הזה לימות המשיח. ובדיוק מפני שראה במשיחיות צפייה עצבנית לאסון, היה חייב שלום לראות בתנועת החסידות את עיקור המתח המשיחי, כאשר האתר בו מתרחשת הגאולה עובר מהמישור הלאומי/פוליטי למישור הפרטי/תודעתי.
רעיונותיו של שלום זכו כבר לביקורת לא מעטה, אולם אין לבטל את האמת שקיימת בהם. גם אם לא כל רעיון משיחי יהודי כולל בתוכו ציפייה לחורבן, וגם אם החסידות לא היתה הראשונה ששאפה לגאולה פרטית, הרי שההפנמה של הארוס המשיחי (ובכלל זה הפסיכולוגיזציה הכללית של המטאפיזיקה הקבלית) מקלה על ההתחמקות מהתמודדות עם הסרבנות הבלתי מתפשרת של המציאות להתאים עצמה לאוטופיה המצופה, כלומר מאפשרת להימנע ממצב בו העובדות הפשוטות סותרות את מה שאמור היה להתרחש על פי התחזית המשיחית, מצב שבדרך כלל מעורר אנטגוניזם כללי כלפי המציאות, ואף אלימות (וראו בהקשר לזה את המתרחש בשולי המחנה הציוני דתי).
When Prophecies Fail
אבל מה קורה כאשר תנועה חסידית שבעברה הדגישה התבוננות קונטמפלטיבית ותפילה מיסטית מתחילה לצפות למשיח בשר ודם? ומה קורה כאשר המשיח הזה, כמו כל משיח, לא מגיע? כל מי שלא ישן כבר 16 שנה רצוף יודע שחסידות חב"ד מתמודדת בזמן הזה עם מותו של משיחה ועם קריסתה של תמונת העולם בה החזיקה. וזה לא קל.
לא חסרות תיאוריות שמסבירות את ההתמודדות של מאמינים עם שברון אמונתם, המפורסמת שבהן זו של לאון פסטינגר, שטבע את המונח "דיסוננס קגניטיבי" כדי לתאר את הסתירה המתגלעה בין האמונה למציאות. הנה מאמר שמסביר את התיאוריה ואף מנתח את המקרה של חב"ד בהתאם. השנה יצא גם ספר שמנסה, דווקא מתוך המקרה החב"די, לערער על התיאוריה של פסטינגר (והנה מאמר ב-pdf, לא ממש מוצלח לדעתי, של מחבר הספר, Simon Dein, שנכתב על חב"ד לפני עשור).
אומר בקיצור שחב"ד בסך הכל נאמנים למודל שהציב פסטינגר: הלכידות הקהילתית שלהם מסייעת לשמור על המחוייבות לתמונת העולם המשיחית ולתעל אותה לפעילות מיסיונרית על ידי פרשנות יצירתית של המציאות. כך, בעוד שמיד אחרי שהרבי מליובאוויטש מת חלק מחסידי חב"ד רקדו ושרו(!) בצפייה להופעה מיידית של רבם החי (כמענה למבחן אמונה אחרון), כיום כבר ברור ליותר ויותר חסידים שגם אם הרבי הוא המשיח (ורובם משוכנעים בכך, שלא יהיה ספק), הרי שהוא לא ממהר "להתגלות", וזאת למרות שיש לו כבר כמה וכמה דירות בתחתונים (אחת ניצבת לא רחוק מביתי לשעבר בקריית אתא). במקום להתייאש, החסידים יוצאים ל"שליחויות" ברחבי העולם ועושים נפשות לאמונתם.
כל השביעין חביבין
ויחד עם זה, הדברים אף פעם אינם סטטיים. הזמן עובר, ועם כל ההתלהבות, בכל זאת עולות שאלות מטרידות. האם אפשר להמשיך ולהכריז שהרבי מלך המשיח בפתח, כאשר יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, הוא ממאן להופיע? כפי שכותבים הפרופסורים מנחם פרידמן ושמואל היילמן בספרם על הרבי שתורגם זה עתה לעברית: "יש מקום לתהות אם מציאות שמעבר לנראה תוסיף להיות מספיקה לתנועה שרוצה משיח עכשיו" (עמ' 297, ההדגשה במקור).
ולא רק עם משיח מת צריכה חב"ד להתמודד. שכן לבד מרמיזות עבות למדי שהוא המשיח, הרבי גם הבטיח שהדור שלנו הוא "האחרון לגלות והראשון לגאולה" – כלומר הגאולה מתרחשת בדור הזה. עכשיו מצד אחד, "דור" זה מושג לא הכי מדוייק, אבל מצד שני גם אי אפשר למשוך אותו לנצח. ומצד שלישי, אי אפשר גם להודות שהרבי פשוט טעה. והנה שוב אותו דיסוננס קוגניטיבי מרגיז.
חב"ד, אם כן, חייבת לעבור תהליך שבו הצפייה ל"משיח עכשיו" הופכת מהתכוונות והתכוננות ממשית לסיסמה, כלומר לעיקר סטטי של אמונה. זהו תהליך של רוטיניזציה, הַשְגרה בעברית, שבו המתח המשיחי האקוטי מקבל זריקת הרגעה, ומתמתן. אלא שכדי שהשריר המשיחי התפוס ישתחרר, יש צורך לעסות אותו עד להרפייה בעזרתה, כאמור לעיל, של חדשנות תיאלוגית. במילים אחרות, צריכים להציע מסגרת חילופית לאמונה הקיימת.
מסערת הגאולה לדור השמיני
והנה, מסגרות כאלה מתחילות לצוץ. אביא כאן שתיים, שונות מאוד, אבל שמבטאות שתיהן מעבר מהשלב הראשון של צפייה אימננטית לשלב של כניסה לשגרת-ציפייה רגועה יותר.
העדות הראשונה לכך היא כנס שנערך, על ידי מוסדות חב"ד הרשמיים ביותר, לפני כשבוע, כאשר "הנושא המרכזי" שעליו דנו שם היה "עשרים שנה לסערת הגאולה (תשנ"ב-תשע"ב)". מהי "סערת הגאולה" הזו? ובכן הכוונה, על פי התאריך, היא לאותן שנים מסעירות, 1991-1992, שבהן הרבי הקצין מאוד את אמירותיו המשיחיות, ואחרי שלקה בשבץ, כ"ז באדר א' תשנ"ב, המשיך לעודד את ההתלהבות המשיחית בידיו הקדושות כאשר החסידים היו שרים לעומתו, "יחי אדוננו וגו'".
ומה כאן הסיפור? כפי שפירש עבורי חסיד חב"ד שהפנה את תשומת לבי לעניין: "פעם ראשונה שאני נתקל בפרסום שממנו משמע שאנחנו לא בעיצומו של התהליך, אלא משהו השתנה".
הסיפור הוא, אם כן, שיש כאן לראשונה פרסום רשמי אשר ממנו משמע שהחסידות (והעולם כולו) איננה בשיאו של תהליך הגאולה, אלא, למעשה, אחריו. כלומר היה שיא, אבל שעכשיו אנחנו בשגרה, ומביטים אחורה אל הפסגה. במקום צפייה לעתיד יש כאן געגוע נוסטלגי לעבר, לימים הטובים ההם בהם הרבי שילהב אותנו. בעוד שודאי כולנו ממשיכים להאמין בביאת המשיח, המוקד עובר כאן מההמתנה והכיסופים למה שעוד לא קרה, אל הגעגועים למה שקרה כבר מזמן. אפשר גם להתחיל ספירה של שנים מאותו מאורע מבורך (גם את זה כבר היו תנועות משיחיות שעשו).
לא רק זאת, אלא שבכנס עצמו אמר הרב אפרים דמיכובסקי (משגיח בישיבה המרכזית של חב"ד בכפר חב"ד, ואחד ה'חוזרים' של הרבי בשנת תשנ"ב) ש"טעה מי שחשב שהרבי אמר "קץ" כביכול וקבע שמשיח יבוא בפרק זמן כזה או אחר".
כלומר, אין לדעת מתי המשיח יבוא, וכדאי להתרגל לחיות בלעדיו. זה כנראה לא יקרה מחר, keep your shirt on, הרגעו. על פי הכתבה באתר חב"ד און ליין הנאום של דמיכובסקי "עורר סערה", ומיד עלה מולו הרב זושא אלפרוביץ' (המשפיע הראשי בישיבה בקרית גת, אולי הישיבה החב"דית הכי גדולה בארץ) וטען בתוקף ש"חסידים לא טעו", וש"הרבי מסר את הבאת המשיח אלינו, אך עדיין צריך להיזהר שלא לעשות פעולות שיכולות להרחיק יהודים מדרך החסידות" – כלומר לא לצעוק כל הזמן שהמשיח מגיע, כי זה גורם ליהודים תמימים לסלוד מחב"ד.
הויכוח בין דמיכובסקי לאלפרוביץ' פחות חשוב, אם כי הוא מהווה גם כן סוג של הרגעה במתח המשיחי, במעין תנועות הלוך ושוב בין אלה שלא מוכנים להכחיש את אשר שמעו במו אזניהם מהרבי, לאלה שמפרשים את דבריו מחדש. יש להניח שקולות כמו של דמיכובסקי ילכו ויתגברו, אבל כאן אין בשורה שהיא חדשה. זו נמצאת, כאמור, בפנייה אחורה במקום לפנים: לאמור, עברנו את שיא, כנסו לשגרה.
דור שביעי, דור שמיני
העדות השנייה לרוטיניזציה של המשיחיות היא אתר נאה בשם חב"ד – דור השמיני. הדור השמיני הוא זה שבא אחרי השביעי, והשביעי (על פי מניין אדמו"רי חב"ד) הוא זה שחסידי הרבי הבינו ממנו שהוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. והנה מסתבר שיש חיים אחרי הדור השביעי.
האתר מנוהל על ידי אחד יצחק רויטמן, שעל פי עדותו "חווה על בשרו את כל ה'יופי' של השחיתות והצביעות החוגגת בחב"ד כיום, ש'רוממות הרבי בגרונם' ובפועל מתנהגים ככל העולה על רוחם".
בקיצור, היו לו כנראה חוויות לא נעימות כחסיד חב"ד. רויטמן מצא תחליף בזרם חב"די מוכר למדי: תחת כנפיו של הרב יצחק גינזבורג. הוא רומז שגינזבורג הוא מנהיג הדור השמיני, מנהיג שהוא בהחלט חושב שיש לחפש (כלומר לא להמתין להתגלותו המחודשת של רבי), ואף כותב כי "יש בו [בגינזבורג] משהו "משיחי" – זה מציין כל מי שבא במגע אתו – יש בהרב גינזבורג משהו משיחי, משהו לא מעולם הזה".
יש לציין שהרב גינזבורג עצמו משתמש בביטוי "הדור השמיני", אותו הוא מבין מתוך תורתו של הרבי. אולם לא כך מבינים זאת רובם המוחלט של חסידי חב"ד, שמשוכנעים שאנחנו בדור השביעי, הוא דור הגאולה. בחב"ד היחס אל הרב גינזבורג הוא אמביוולנטי למדי. מצד אחד ברור לכל שהוא עילוי עצום ומקובל ענק. מצד שני, בניגוד לשאר הרבנים בחב"ד, הוא לא מפחד לחדש – למעשה הוא שופע פיתוחים משלו על הקבלה בכלל ותורת חב"ד בפרט. רויטמן טוען (שם) כי "מה שברור לי אבל למעלה מכל ספק – שהשנאה התהומית כלפיו שאני שומע מפי כו"כ – רק בגלל שהוא "מעז" לחדש בתורת החסידות, ולא רק "לענות אחר הקורא", רק בגלל ש"חושדים" בו שהוא רואה את עצמו נשיא השמיני (כנ"ל – אם הוא "רומז" על כך – כנראה יש לו הוראה ברורה מהרבי על זה) – היא כולה הפסד נקי לחב"ד כתנועה".
כלומר לא רק בגלל חידושיו, אלא גם בגלל שחושדים בו שהוא טוען לכתר, היחס אליו לא קל. אני לא יודע על טענות או רמזים של הרב גינזבורג על כך שהוא המשיח, ולמעשה אני מעריך שהוא לא חושב כך, אולם תלמידיו בהחלט רואים בו את המנהיג של הדור הזה, את מתווה הדרך. אגב, יש לשער שהתהליך הזה של התפרטותה של חב"ד לזרמים, תחת רבנים ומנהיגים שונים, רק בתחילתו. כמו בברסלב, ברגע שאין מנהיג אחד, יש ריבוי של דרכי פרשנות על התורה.
לענינינו, מפני שהרב גינזבורג הוא בינתיים היחיד בחב"ד שמחדש, שפורש חזון מקיף, שבעצם ממשיך הלאה, יש בהצטרפותם של חסידים ממניינה ובניינה של חב"ד לקהל תלמידיו משום רוטיניזציה של המתח המשיחי, שהרי כבר לא מחכים לשובו של הרבי. מאידך, יש כאן כמובן כניסה למסע משיחי חדש.
מקור : הבלוג 'לולאת האל' - תומר פרסיקו
