תינוק המריבה: זכות ההורים או טובת הילדים

הסיפור הזה כבר מוכר לכולם, אבל אני כותב עבור הנצח של הפורום. לכן, אני מציג את העובדות העיקריות לפני שאני מעלה את השאלות.

מעשה בנערה שהרתה לזנונים, ילדה - ומסרה את התינוק לאימוץ. משפחה עשירה שלא היתה מסוגלת להוליד קיבלה את הילד על מנת לגדלו כבנם.

עברו חודשים, האם התעשתה ועתה היא מבקשת את התינוק שלה בחזרה. היא אינה יכולה להבטיח תנאים כלכליים כפי שיכולים להיות בבית המאמצים, והיא תגדל את הילד כנראה במשפחה חד הורית, אבל היא האמא!

השאלה נמצאת כרגע בבית המשפט.

ניתן לדון בשאלה זו מכמה הבטים.

א. ההבט המשפטי - מה אומר החוק הישראלי.
ב. ההבט התועלתני - מהי טובת הילד ומה קביעה כזו אחרת תגרום בטווח הרחוק לחברה הישראלית.
ג. ההבט התורני - מה אומרת ההלכה.

מה שמעניין אותי הוא, כמובן, הפן השלישי. מה דעת ההלכה?

עלי להודות כי בשעה שחשבתי על השאלה נוכחתי לדעת כי אין לי למעשה נתונים מספיקים לתשובה.

מה זכות האם על ילדה? האם זו זכות ממונית? האם יש לה בכלל זכות כזו?

יש קצת סוגיות שמראות כי הילדים נחשבים מבחינות מסויימות לרכוש ההורים. מי שגורם להפלת של תינוק לפני הלידה צריך לשלם פיצוי שכנראה קשור לאבדן ממוני. אולם יש שאלה לא פשוטה, שתלויה במחלוקת ראשונים ואולי גם גרסאות, למי הממון, לאב או לאם. לפי פשטות הפסוק שעוסק בנידון זה, מסתבר שהבעלות הממונית היא לאב.

ודאי הוא שבעולם העתיק, שבו ניתנה תורה, הילד היה רכוש. ניתן היה למכור אותו - שריד מזה קיים גם בזכות האב למכור את בתו לאמה - וניתן היה לגבותו. כך נהגו בימי הנביאים, אם כי שלא לפי דעת התורה.

הלב שהתרגל לחשיבה מודרנית מתקשה להשלים עם המבט על ילד בתור רכוש. יתכן שמסתבר ונכון יותר שהעובדה שהילד אצל הוריו היא בגלל שזה המקום שבוודאי יבחר לעצמו. אך אז, אם טובת הילד מראה שיש מקום אחר מתאים יותר, האם הדין ישתנה?

ומי יכול לקבוע זאת?

ואולי שייכות הילד להוריו היא בגלל שהם מקיימים בו מצות חינוך? הוא החפצא דמצוה שלהם, כפי שיש מביאים שהיבמה היא חפצא דמצוה של היבם. אך זו גישה פורמליסטית, שקשה לקבלה.

ואולי זה יחס ראשוני, לא ממוני, שאנו מנסים להגדירו בפעם הראשונה?

ועוד שאלה: אם הילד אכן שייך לאם, יהיה טיבו של שיוך זה מה שיהיה, האם מי שלוקח אותו על כורחו עובר על "גונב איש" (אולי יש במקרים מסויימים גם "ומכרו"?).

אינטואיטיבית, נראה ברור שהילד שייך להוריו הביולוגיים, אך מה מקור שיוך זה?

מקרה זה שלפנינו מסובך יותר כי האם חתמה על כתב ויתור. האם ניתן לותר על ילד? ויתור בלתי חוזר? ויתור כזה קיים, כמובן, בדיני ממונות, אך האם כאן מדובר באותו שיוך ובאותם תנאים?

***

אני מצרף את חוות הדעת של אחד מרבני צוהר, שהתפרסמה בYNET והועתקה בידי פוקר-פייס.

ההלכה בעד הורים ביולוגיים"



הרב רפי פוירשטיין על "ילד המריבה": "לבי לבי להורים המאמצים, אולם כל מערכת יחסי הורים-ילדים ביהדות מבוססת על הזהות הביולוגית". עם זאת הוא מדגיש כי יש לשקול בכל מקרה את טובת הילד - "צריך לבדוק האם הוא ייפגע". ברמה העקרונית, מזהיר הרב מעלייה על מדרון מוסרי חלקלק: "בסוף יוציאו ילדים מבתים עניים לבתים עשירים"
אייל הראובני



"לבי לבי להורים המאמצים. גם ההלכה רואה באימוץ ילד את החסד הכי גדול שאדם עשוי לעשות לרעהו. עם זאת, כל מערכת יחסי הורים-ילדים ביהדות מבוססת על הזהות הביולוגית".



כך אומר הרב רפי פוירשטיין, מרבני צהר (אגודת "חלון בין עולמות"), שנדרש הבוקר (יום ו') לסוגייה על רקע העימות על "ילד המריבה" בין הוריו המאמצים לביולוגים. ביום ראשון ידון בית המשפט שוב בסוגייה.



פוירשטיין מבקש להדגיש כי "כל מה שאומר לא בא לפגוע בחסד העצום שעושים ההורים המאמצים. אולם כל הלכות כיבוד הורים מתייחסות לכיבוד הילד את הוריו, אסור לו לקלל אותם, אסור לו לפצוע אותם. חובת הילד לכבד את הוריו, גם כאשר אלו רשעים. אפילו ממזר לפי ההלכה, שמעמדו קשה בהלכה, חייב לכבד את אביו שיצר אותו וגרם לו קושי גדול ופגע בחייו".



על פי הרב פוירשטיין, "חובת ההורים לגדל את ילדיהם היא לא רק זכות אלא חובה בסיסית. מצווה לחנך את ילדיך יותר מאשר את הילדים של כל אדם אחר. זו שליחות בסיסית. המצווה הראשונה היא: פרו ורבו, כדי להעמיד דור שני, להמשיך את קיומו של העולם. לקחת את זה מההורה זה ליטול ממנו את השליחות היסודית. בחברה הדתית-חרדית רואים את ערך הילודה כהעמדת עתיד אנושי - חובה בסיסית של כל אדם".



מהי טובת הילד?



שאלה נוספת שצריכה להישקל, על פי הרב, היא האם ייפגע הילד. "ברור שעל פניו טובת הילד היא ערך וצריך לקחת אותה בחשבון. כל אחד מאיתנו מעדיף לחיות עם ההורים הטבעיים, זה האופטימילי, וזה לפי ההלכה, גם אם יכול להיות שהאימוץ הוא נפלא.



"דבר נוסף, צריך להיזהר מלעלות על המדרון המוסרי החלקלק. אם יותר טוב, ואני לא מכיר את פרטי המקרה, אצל ההורים המאמצים, כי, נגיד, ההורים הביולוגיים יותר עניים, אז מחר בבוקר למה שלא יוציאו ילדים מבתים עניים לבתים עשירים. יכול להיות שישנם ילדים שיהיו בסכנת התדרדרות לפשיעה ואם היו חיים בבית אחר לא היו מדרדרים לפשיעה, אך מכאן ועד הוצאתם מביתם, זו סכנה מאד גדולה".



גם הרב שי פירון, מרבני צהר, אומר כי "העמדה העקרונית היא שלמשפחה הגרעינית, הביולוגית, יש משקל מאד חשוב בחיים היהודיים. המשפחה הביולוגית לא נוצרת רק מיחסי אישות אלא היא מבטאת קשר שמבוטא אחר כך על ידי לידה והורות".



לדבריו, "זה ניכר בדיני ירושה, דיני בכורה, הגדרת היהדות על פי האם ודיני הנישואין. כל עניין הנישואין הוא להקים משפחה ולגעת בנצח. כיון שפרטי מקרה זה חסויים אני לא יודע מה בדיוק אירע, אבל אני לא מוכן להגיע למצב אבסורדי בו מצוקה כלכלית תכתיב את יחסי המשפחה".


(11.06.04, 11:23)
YNET

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מי שטוען טענת "חפצא" יהפוך כל יחס הלכתי בין אנשים ליחס של חפצא: ההורים הם חפצא של כיבוד אב ואם, הרב הוא חפצא של כיבודו, העני הוא חפצא של מתן צדקה וכו'. גישה כזו היא, לטעמי, הרסנית לכל מבנה היחסים בין בני אדם שהתורה מבקשת ליצור, מעבר להיותה פשוט כפיית קטגוריות מלאכותיות שאין להן שייכות למקום זה על המציאות ההלכתית.

נראה לי שניתן להבדיל גם בין שני סוגים של מצוות בין אדם לחברו (או, ליתר דיוק, מצוות המגדירות יחס הלכתי בין בני אדם). קיימות מצוות שחשיבותן היא בתוצאה: למשל, חינוך הבן. המטרה היא שהבן יהיה מחונך; אם קיים מישהו שיכול לבצע זאת טוב יותר מההורה, יתכן שעדיף להורה למנות שליח שיבצע את החינוך. מילה היא דוגמה אחרת לסוג זה. לעומת זאת, קיימות מצוות שמשמעותן נעוצה דווקא ביחס בין שני האנשים הספציפיים: אין אדם יכול, נניח, למנות שליח לכבד את רבו.

מיימוני

מובן למה טען לך זאת בתיבה האישית

גם הזכות של המאמצים לא חייבת להיתפס כזכות. יש מושג בתלמוד של אחריות הציבור לטובת יחידים מוזנחים כמו בית דין למול וכד'. המאמצים הם רק הכתובת לציבור ואם יימצאו מאמצים טובים יותר, אחלא!

זוקי

אתה צודק!

גם אני התקשיתי בדבר, ולא קיבלתי תשובה ברורה.

אמנם בתיבה האישית טען לי מישהו טענה מפליגה. לאמור: הילד הוא ה"חפצא" החינוכי של ההורים, ולכן יש להם בעלות עליו כדי לקיים את המצוה הזו.

זה נשמע לי מרחיק לכת, מעין מה שכתבו האחרונים (והזכרתי לעיל) שהיבמה היא החפצא של היבם לקיום מצוות ייבום.

אמנם התוס' כתבו (ב"ק צ"ד בערך) שהגזלן חייב להשיב את הגזילה, ולכן גם אם היה ייאוש בעלים אצל הנגזל, אין החפץ הפקר לזכות בו מי שיחפוץ, אלא הוא של הגזלן שצריך להשיבו. אבל האם זה ממש דומה לכאן?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לא ראיתי שמישהוא דן בשאלה האם מבחינת ההלכה קיים המושג קניין ביהודי כמובן למעט ענין מחירה לעבד עברי שאפי' זה אינו קניין עולם. א"כ במה נקנה זכות למאמצים לתבוע

זה כבר הופך להיות יותר דומה למשפט שלמה מודרני .

שחרית

לא כתבתי את אשר ייחסת לי .

שחרית,
אם איני טועה, פיתרון יצירתי דומה הוצע ע"י ההורים הביולוגיים (בניגוד למה שנכתב כאן עד כה, גם האב הביולוגי הוא חלק מן התביעה, ושני ההורים מעוניינים באחריות משותפת על הילד): כחלק מן התביעה שלהם בבית המשפט, הם הציעו שההורים המאמצים יקבלו זכויות ביקור, ויחלקו, באופן מסוים, את האחריות לילד (כדודים או בכל הגדרה אחרת שבית המשפט יקבל). ההורים המאמצים סירבו מכל וכל.

שחרית

אני מסכים עם שתי הערותיך. את הראשונה הזכרתי בעצמי. את השניה לא העזתי להזכיר, כי זה נשמע אוטופי מדי. אך האם באמת לא ניתן למצוא פתרון יצירתי, שכולל יצירת משפחה מורחבת של ההורים הביולוגיים וההורים המאמצים?

דווקא בתקופתנו, בה יש משפחות חד הוריות מכאן, ומשפחות חד מיניות מכאן, וההורות מתחלקת בין אב, אם ופונדקאית (איני מביע הסכמה אלא מתאר מציאות שהולכת והופכת לשכיחה יותר), אזי יתכן שניתן ואף אינטואיטיבי לפתח מערכת מונחים שתקשר את בני המשפחה המורחבת, ותאפשר לילד לגדול אצל כולם כאחד.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו