צלם בהיכל.

צַלָּם בהיכל





הרב צוקרמן, ראש ישבת כפר הרא"ה, הסכים לצילום סדרת טלוויזיה על הישיבה. הוא אפילו רואה בזה שליחות

מאת:אלישיב רייכנר




נעם דמסקי (ימין) ועדו בהט. צ:גדעון מרקוביץ


"אם על הסדרה טירונות אמרו 'תסתכלו על הסדרה ותראו אותנו', אז על 'הישיבה' אפשר לומר 'תסתכלו על הסדרה ותראו אותם'" (דפנה פרנר, מנהלת הפקות המקור בערוץ 10, בהקרנת הבכורה של 'הישיבה')
מתי בפעם האחרונה צפיתם בסדרת טלוויזיה שבסצנה הראשונה שלה מתלבטים נער ונערה דתיים אם הקב"ה רוצה שהם ייפגשו יותר מפעם בחודש? בסדרה 'הישיבה', שבקרוב תעלה לשידור בערוץ 10, תוכלו לצפות בלא מעט סצנות כאלו שלראשונה מביאות למסך את עולמם של שמיניסטים דתיים בישיבה תיכונית. זוהי סדרת דוקו-סופ – אופרת סבון דוקומנטרית; כזו המתעדת במשך זמן רב ולאורך פרקים רבים דמויות אמיתיות בחייהן האמיתיים, סביב קווים עלילתיים שהמציאות בונה.
עשרת פרקי הסדרה עוקבים אחר שמונה דמויות ממחזור ס"ב של ישיבת בני עקיבא כפר-הרא"ה, הידועה גם בכינויה 'אם הישיבות'. כמעט כל מה שעובר על שמיניסט ממוצע בישיבה תיכונית נמצא שם. טקס ההשבעה שהם עורכים לחמשושים, הכתרת רב פורים, התלבטויות על מסלול המשך בישיבה או בצבא, נסיעה להפגנות, גיבושים לסיירות, התמודדות עם התרבות החילונית, קשר בין בנים לבנות, וּוִיכוחים עם ההורים ועם המורים ועם מי לא. שני הפרקים האחרונים עוקבים אחר הדמויות בשנה וחצי שלאחר סיום הלימודים.
מי ששואל את עצמו איפה כאן בדיוק העלילה, יכול להיות רגוע. לפחות דמות אחת תורמת לא מעט דרמה להתפתחות העלילתית של 'הישיבה'. כבר בפרק הראשון מחליט השמיניסט איתן אלפרט לעזוב באמצע שנת הלימודים את הישיבה התיכונית, וחרף התנגדותו הנחרצת של אביו, איש האקדמיה, עובר ללמוד בישיבה גבוהה בגוש קטיף. במקביל מתרחשות התפתחויות גם בקשר בין איתן לבין חברתו, מרים מורי. לאחר תקופת חברות לא קצרה הם מחליטים להיפרד, וכאן נעצור כדי לא לקלקל לכם את חוויית הצפייה.
הרעיון להפיק סדרה על הווי ישיבה תיכונית נהגה לראשונה בחברת 'ישראל עשר', החברה שזכתה במכרז להפעלת הערוץ השלישי, המכונה כיום ערוץ 10. יורם לוי ובתו דנה עדן מחברת 'דנה הפקות' הרימו את הכפפה, ופנו לישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים בבקשה להכניס אליה את המצלמות. צוות הישיבה דן בבקשה והחליט לדחות אותה. 'דנה הפקות' לא הרימו ידיים ופנו לישיבת כפר-הרא"ה, ושם דווקא החליטו לפתוח להם את הדלתות.
הרב מאיר צוקרמן, סגן ראש ישיבת כפר-הרא"ה: "פנו אלי עם הבקשה. הפניתי אותה לאבי, הרב אברהם צוקרמן שעומד בראש הישיבה, והחלטנו להסכים. ראינו חשיבות בכך שאל המסך יגיע ציבור שלא זכה עד היום לחשיפה משמעותית בתקשורת הכללית".
בכל זאת, להכניס מצלמות למוסד חינוכי דתי זאת לא החלטה קלה. עלולים לצלם גם דברים שאתם כצוות לא מעוניינים שיצלמו.
"מה שהנחה אותנו בהסכמה שלנו להכניס את המצלמות לישיבה הוא העובדה שפשוט סמכנו על החבר'ה שלנו. אבל אני מודה שלא כל הר"מים (הרבנים מחנכי הכיתות) שמחו על הרעיון".
אחד הר"מים שהתנגדו להכנסת המצלמות היה הרב גדי ברטוב: "לדעתי, לסוג המדיה התקשורתית הזה, שהוא שטחי, אין יכולת לקלוט את המסרים המורכבים שקיימים בחינוך. אמרתי גם לרב מאיר צוקרמן שתמיד במצבים כאלו המצולם לא ייצא מרוצה מסיבה זו או אחרת, אז בשביל מה אנחנו צריכים את זה? האם זו הדרך לשווק את עצמנו? האם זה יתרום לנו?"

חיפשתי את אלה שלא רצו
לאחר שניתנה הסכמת הישיבה, נכנס לתמונה הבמאי נעם דמסקי. דמסקי, בן 37, מפיק בערוץ התכלת, הוא בוגר המחזור הראשון של בית הספר הדתי לקולנוע 'מעלה'. בשנים האחרונות הוא צבר לא מעט ניסיון בעשייה דוקומנטרית במגזר הדתי, כשביים לערוץ 2 את הסרט 'אומן' המתעד את נסיעת חסידי ברסלב לאומן, את הסרט 'פיאות ירוקות' על הנח"ל החרדי, ואת הסרט 'חרדים לגורלם' (בשיתוף מורדי קירשנר), המתעד את תופעת השבאבניקים בחברה החרדית.
"ההתחלה", מספר דמסקי, "היתה קשה. הבעיה הראשונה נוצרה כשהבנתי שלמרות הסכמת ראש הישיבה חלק גדול מהר"מים חוששים ואינם מעוניינים לשתף איתי פעולה. קיימתי פגישה של כמה שעות עם ר"מים שהסכימו לבוא לפגישה, כי היו כאלו שסירבו אפילו להיפגש איתי. הסברתי להם את ה'אני מאמין' של הסדרה, הראיתי להם את אחד הסרטים שעשיתי, וזה כנראה מה שהכריע את הכף, לפחות אצל חלקם. כשיצאתי מהפגישה ניגש אלי אחד הר"מים של כיתה י"ב ואמר לי: 'נעם, השתכנעתי'.
"גם לאחר הפגישה היו רבנים שנשארו בהתנגדותם, ואחד מהם, שהיתה לי היכרות מוקדמת איתו, פשוט התעלם ממני במשך כמה שבועות. זה לא היה קל להתחיל ככה. הגעתי לישיבה בקיץ, היה שם מאוד חם ולח, מזג אוויר שאני כתושב אפרת לא רגיל אליו. אתה יושב בבית המדרש של הישיבה, עוד אין לך קצה חוט, ואתה צובר הרבה תסכול. בשלב מסוים לא יכולתי לסבול את ההשפלה הזאת של ההתעלמות ממני. ניגשתי לאותו רב, ואמרתי לו: 'כבוד הרב, אני מבין שאתה לא מוכן להצטלם, אבל אתה יכול להזמין אותי לכוס קפה, אנחנו מכירים קצת ממקום אחר'. כמובן הוא מיד התנצל".
מאה ועשרה תלמידים היו במחזור ס"ב. איך הגעת לדמויות שנבחרו?
"הפגישה הראשונה שלי עם התלמידים היתה בסוף כיתה י"א שלהם, ולמרבה הפלא לא היו הרבה תלמידים שרצו להצטלם. בהתחלה היה שם איזה פחד לא מוסבר, התקוממות שקשה לאבחן אותה. הם כאילו אמרו: 'מה אתה מתערב לנו בחיים, אנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים לעשות את טקס ההשבעה שלנו אינטימי, ואתה בא ומכניס מצלמה'. הם גם לא הבינו לאן הסדרה חותרת. כל הזמן הם הציעו לי לצלם אותם בהכנות לפורים, ומכל הסיפור של פורים נכנסו בסופו של דבר לסדרה אולי שש דקות.
"לפעמים הם גם היו חסרי אחריות. אתה מגיע לכפר-הרא"ה בבוקר עם כל הצוות ליום צילום שעולה הון תועפות, ובחורים שאמורים לצלם אותם בכלל לא נמצאים. אתה מתקשר לבחור והוא אומר לך: 'תשמע, אני עוד בבית, תגיעו ביום אחר'. לקח לי זמן לפצח אותם. ההצלחה התחילה כשהגעתי למנהיגים שלהם, ובאמצעותם ניסיתי לרכוש את אמונם. מפנה של ממש התרחש רק בשלב מאוחר יותר, כשהתחלנו לערוך כמה סצנות והבאתי כמה תלמידים כדי שיצפו. הם כל כך התלהבו שבאותו ערב הם הרימו טלפונים לחברים שלהם, והתחילו לזרז את העסק".
בגיל הזה החבר'ה אוהבים להידחף למצלמה. לא נתקלת בתופעה כזאת?
"חיפשתי דווקא את הדמויות שלא רוצות להצטלם. המסך לא משקר, ורואים עליו זיופים. כשמישהו מתלהב ומוכר לך את עצמו, רואים שזה לא אמיתי, שזה לא עובר, שזה לא עמוק. חיפשתי את הדמויות שיאמרו: 'הסיפור שלי לא צריך לעניין אותך, ויש אחרים הרבה יותר מתאימים ממני'. כל הדמויות שבחרתי הן כאלו שלא הכניסו אותי לחיים שלהן, אלא אני הוא זה שנכנסתי לחייהן. עמדתי עם הרגל בדלת והתעקשתי להיכנס פנימה. עצם העובדה שהם לא פתחו לי את הדלתות יצרה משהו הרבה יותר חזק".
אחד התלמידים שלא עשה לדמסקי חיים קלים בהתחלה הוא ידן כהן, כיום תלמיד שיעור ב' בישיבה הגבוהה בנצרים, ולפני שנתיים יו"ר ועד מחזור ס"ב. ידן הוא אחת הדמויות הבולטות בסדרה. נער עם הרבה כריזמה, כושר ביטוי וחן. גם לאחר שהסכים להצטלם, הוא לא התאמץ להתאים את עצמו לצוות הצילום אלא דרש מהם להתאמץ. כשדמסקי וצוות הצילום הגיעו לאלקנה כדי לצלם את ידן ואת חברו מעבירים שיחה בנושא השואה, התבקשו השניים להאט את קצב הליכתם ברחוב כדי שיוכלו לצלם אותם הולכים. בתגובה אמר ידן לצוות: 'תרוצו. אנחנו הולכים מהר'.
ידן כהן: "זה נראה לי די מובן שכשנוחת עליך בן אדם עם מצלמה, אחרי ההתלהבות הראשונית יהיו לך חששות. אתה אומר 'לך תדע מי מכיר את דמסקי, מי יודע מי הוא. אז מה אם יש לו כיפה?'. אנשים לא טיפשים והם יודעים שלמצלמה יש המון כוח, ושאפשר להציג בה דברים נפלאים בצורה שלילית. אני מודה שלא עשיתי לנעם חיים קלים. סמכתי עליו רק לאחר שראיתי את הפרקים. עכשיו אני במידה מסוימת אפילו מצטער שלא נפתחתי קצת יותר. חששתי להיפתח כי חשבתי שזה לא ייראה אמיתי, אבל כשאתה רואה את התוצר מול העיניים אתה רואה שזה אמיתי ושזה עובר מסך".
המשת"פ הראשי של דמסקי, שהקל עליו את המלאכה, היה מרכז מגמת התקשורת בישיבה, שלמה ליפשיץ, שתפקד גם כתחקירן הראשי של הסדרה. לבקשתו של דמסקי גיבש ליפשיץ קבוצת תלמידים ממגמת התקשורת שלו, בתוכם ידן כהן ואיתן אלפרט, שתכין סרט תעודה על הזמר החסידי החוזר בתשובה דוד אברמסון המכונה הרפו. דמסקי: "הסרט שהחבר'ה האלה עשו הוא בעצם מראה חזקה שלהם עצמם. תהליך החשיפה של מישהו אחר, והדרך שלהם להגיע לדמות, מלמדים עליהם המון. איתן אלפרט היה הבמאי בחבורה הזאת, ותוך כדי הצילומים קיבלתי מידע שהוא חושב לעזוב את הישיבה ולעבור לישיבה גבוהה כדי להתחזק וללמוד יותר תורה. כך 'נפלתי' על הסיפור של איתן ושל אבא שלו, סיפור שהפך לעמוד השדרה של הסדרה".

הגמרא לא עברה מסך
"בחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שאהיה פעם שחקן" (הרב אברהם צוקרמן, בן 89, ראש ישיבת כפר-הרא"ה)
אחת הדמויות הכובשות ביותר בסדרה היא זו של הרב אברהם צוקרמן, שמככב בה לצד בנו וסגנו, הרב מאיר צוקרמן. מעורבותו של הרב הישיש בכל הנעשה בין כותלי הישיבה, דעותיו הנחרצות וגישתו החינוכית הותירו רושם רב, במיוחד על אנשי ערוץ 10 שליוו את הסדרה.
דפנה פרנר מערוץ 10: "בפרקים הראשונים דעותיו והשקפת עולמו של הרב אברהם צוקרמן התאימו מאוד לדעה המוקדמת שהיתה לי עליו, אבל ככל שהסדרה התקדמה הוא התגלה לי כאדם נדיר, בעל חוכמה נדירה, ולא יכולתי שלא להתרשם ממנו ולהתחבר לדמות שלו. אני חושבת שהוא דיבר אלי דווקא בגלל שהוא התגלה לי כאדם אחר לגמרי ממה שחשבתי שהוא. מאותה סיבה הרשים אותי גם פרופ' פנחס אלפרט, אביו של איתן, שבניגוד למחשבה של חילוני ממוצע שהוא יגבה את הבחירה של בנו ללכת לישיבה גבוהה, התגובה שלו היתה הפוכה לגמרי".
באחת הסצנות שבפרק הראשון רואים את הרב אברהם צוקרמן ובנו מנהלים שיחה ביום הזיכרון לרצח רבין על המושג 'מורשת רבין'. הרב מאיר מספר לאביו שהורים של תלמידים מצפים ממנו שידבר ביום זה על 'מורשת רבין'. האב משיב לבנו שהוא אינו מחנך לפי מה שההורים רוצים, אלא לפי מה שהוא מאמין, ולדעתו אין כזה דבר מורשת רבין.
לא חששתם לומר למצלמה גם דברים שאינם פוליטקלי קורקט?
הרב מאיר צוקרמן: "מבחינתי אלו הדברים הכי פחות בעייתיים, כי אלו דברים אמיתיים. אין לי גם שום בעיה שיידעו שיש דברים שנמצאים אצלנו במשא ומתן, שאבא חושב בהם ככה ואני חושב אחרת. להפך, אני חושב שזה לגיטימי, והדברים הללו שקופים גם בעיני התלמידים. אם כבר היו לי חששות, הם היו ממה שהתלמידים יעשו ויאמרו".
היו דברים שאמרת לנעם לא לצלם?
"לא. הוא צילם ביד חופשית. הוא גם הכניס קצת את המשפחה שלנו באיזה פרק, ולאשתי שרה זה היה מאוד קשה, אז אמרתי לה: החלטנו שאנחנו משתפים פעולה, אז נשתף פעולה. היו גם תלמידים שהיה להם קשה עם הצילומים, ואמרתי להם: 'אנחנו עושים שליחות. אנחנו משתפים פעולה עם הצילומים כדי שתצא החוצה חברה שעד היום כמעט לא הראו עליה שום דבר".
עד כמה ההתנהגות בז'אנר כזה של דוקו-סופ היא אמיתית ולא מבוימת?
"אני זרמתי עם הדברים, ואני חושב שגם אבי כך. השתדלתי להיות אני עצמי, ומי שרואה את הסדרה מזהה שם את הדמות שלי. לא שיחקתי, אף על פי שאני אוהב לשחק. גם אבא שלי לא בקטע של לשחק משחקים, הוא אדם מאוד ישיר ופשוט בעניין הזה, ולכן אני חושב שהדברים אותנטיים מאוד".
מהפרקים שכבר ראית, אתה מרוצה?
"ראיתי ארבעה פרקים. הם טובים, אבל אני לא יכול להגיד לך שאני שמח בכל מה שרואים שם. יש קטעים שמה לעשות, צילמו, ואלה החבר'ה".
למשל?
"לא אהבתי את הקטע שבו רואים את החבר'ה בורחים מהישיבה מעל הגדר. אין לי ספק שחבר'ה יוצאים ללא רשות מהישיבה, אבל הם לא בורחים מעל הגדר. זה צולם רק בשביל האקשן. זה נראה כאילו הם בורחים מכלא, והישיבה איננה כלא. תלמידים יכולים לצאת חופשי, והם מסתובבים בכפר-הרא"ה. אבל בסדר, הראו את זה, אז מה? לא ששמחתי, אבל אין לי בעיה שרואים את זה.
"ישבו אצלי השנה חבר'ה שצילמו אותם בסדרה, ואחד מהם אמר לי 'תגיד לי הרב, איך נתתם להם לצלם אותנו. עשיתם לנו משהו לא בסדר. אני מסתכל היום על דברים שעשינו בתור שמיניסטים ומתבייש: היינו מטומטמים לגמרי'. אמרתי לו 'סמכתי עליכם, ולדעתי לא עשיתם דברים שאני חושב שהם לא נורמליים. הייתם בסדר גמור, ואנחנו חושבים שדבר כזה אפשר להראות".
מה שמחת לראות?
"באחד הפרקים מופיע הסיפור של הבן שלי, אריאל, שהיה עשרה ימים בכלא צבאי. הוא שמר כמפקד כיתה עם שני חיילים בשער של הבסיס שלו, והחיילים לא קיבלו ארוחת בוקר, אז הוא עזב אותם בשער, ורץ לדאוג להם לאוכל. בדיוק הגיעה לבסיס ביקורת של כמה קצינים בכירים, והם שאלו את החיילים איפה המפקד של השער. הוא קיבל עשרה ימים בכלא, ובסדרה צילמו אותו חוזר הביתה אחרי עשרה ימים של השפלה. המצלמה הסתובבה בתוך הבית, ואריאל אמר כמה דברים שממש יצאו מתוך הלב. החשיפה הזאת היתה מאוד קשה לנו אישית, אבל אני חושב שהיה שווה שיראו את התמונות הטבעיות והמשפחתיות הללו.
"גם בקטעים שמתעדים את החברות של איתן ומרים יש דברים יפהפיים. אתה רואה נער ונערה מדברים על תכיפות הפגישות שלהם, ומגבילים את עצמם להיפגש פעם בחודש. אתה אומר לעצמך 'וואו, חבר'ה בגיל הזה שכל כך רוצים להיות ביחד אומרים לעצמם, 'לא, אנחנו לא ניפגש כדי לא להיסחף. אנחנו בונים עכשיו את הבית, ולא מתעסקים בדברים אחרים'. מישהו מבחוץ שרואה דבר כזה שואל את עצמו: מה זה, אלו חייזרים?
"עוד תופעה ייחודית היא מערכת היחסים של אבא שלי עם התלמידים. מצד אחד מדובר בדור צעיר שעומד על הדברים שלו, ומצד שני אתה רואה שהם לא מורידים את המבט מהמסורת. הם מסתכלים לאחור אל ההורים, לדור הקודם, לראות מה הם אומרים. זה דבר מאוד מיוחד אצלנו בציבור, המתח הזה בין להיות אני עצמי לבין להישאר קשור למסורת, ולדעתי זה דבר יפה".
הרב גדי ברטוב, הר"מ שכזכור התנגד מראש לקיומה של הסדרה, לא שינה את דעתו גם לאחר צפייה בחלק מהחומרים. "בסך הכל זה נחמד. רואים חבר'ה שהם ציונות דתית במיטבה. חבר'ה שמחים, אוהבי הארץ, ערכיים, וכאחד שמכיר את החבורה הזאת מקרוב ואוהב אותה, ההתלבטויות שם אינן מן השפה ולחוץ. אבל בקטעים שראיתי מפוספס העניין הישיבתי. לא ראיתי תלמיד שפותח דף גמרא, לא ראיתי צילום של שיעור בישיבה. אין התלבטויות באמונה ובהלכה. הסדרה נקראת 'הישיבה', אבל זו לא הישיבה. היא אולי מתארת את חיי הפנימייה בישיבה, אבל לא את הישיבה. דבר נוסף שהפריע לי הוא שלמיטב ידיעתי הרב נריה ז"ל לא מוזכר לאורך כל הסדרה. הוא האיש שעומד מאחורי הרעיון הזה, וזו נקודה מאוד משמעותית. הרב נריה בשביל ישיבת כפר-הרא"ה הוא לא סתם עוד ראש ישיבה. הוא סמל, דמות, מושא להערצה".
דמסקי, למה הרב נריה אינו מופיע?
"הנושא של הרב נריה בהחלט היה בראש, כי ברור שכפר-הרא"ה זה גם הרב נריה. גם כשהתברר לי תוך כדי תנועה שהסדרה עומדת להיות עכשווית לגמרי, ניסיתי להכניס את הרב נריה. צילמתי את האזכרה שלו; היה יום גשום, ואף אחת מהדמויות שלנו לא הגיעה. צילמנו נאומים שנשאו לזכרו בישיבה, ואת בני המשפחה מספרים עליו סיפורים, אבל לא היה לנו מה לעשות עם זה מבחינת ההשתלבות בעלילה. אחת הדמויות שבאמצעותן תכננתי להגיע לרב נריה היתה יוסף מנקין, אחיו הגדול שגר בכפר-הרא"ה ושנפטר לפני כשנה. בסופו של דבר גם הסיפור שלו לא התחבר לדרמה של שאר הדמויות, והדמות שלו נשארה בחוץ".
מה לגבי הפן הישיבתי בסדרה?
"אני מסכים שהסדרה היא יותר על העולם הדתי ופחות על הישיבה. הישיבה היא סיפור המסגרת, כי כל הדמויות באות משם. צריך להבין שזאת לא סדרה לדתיים שמיועדת להקרנה בפינת מורשת ישראל במוצאי שבת בערוץ הראשון, ולכן התכנים שלה במובן מסוים אינם ישיבתיים. בכל זאת היו דברים שתכננתי להכניס, כמו לימוד הגמרא והיחס בכלל ללימודי הקודש, אבל החומרים היו משעממים. הם לא עברו מסך, ולא היה בהם סיפור".

לא בדיוק כמוכם
"אם הצופים יעברו את מה שאני כחילוני עברתי במהלך עריכת הסדרה, אז אני חושב שבאמת שיחקנו אותה" (עידו בהט, עורך הסדרה)
בצוות ההפקה של הסדרה היה דמסקי הדתי היחידי כמעט על הסט. לדעתו, העבודה המשותפת עם אנשים שרואים את עולם הישיבה התיכונית מרחוק היתה הכרחית לסדרה ותרמה לה רבות. "הסדרה לא היתה יוצאת כמו שהיא יצאה אם עידו בהט, שבא מעולם חילוני לגמרי, לא היה עורך אותה. הוא למשל ראה דברים שאותי מאוד הלהיבו, ומהזווית שלו כחילוני היו משעממים. את ההסתכלות הזאת הוא יכול לתרום לי רק משום שהוא בא מעולם אחר. יש משהו מרתק בהסתכלות השונה של צופה דתי וצופה חילוני. בשביל אנשים חילונים מדובר בעולם שלכאורה הוא מאוד קרוב ומוכר. הם כאילו מכירים את האנשים, אבל בעצם הם בכלל לא מכירים אותם. קח למשל את כל הנושא של בינו לבינה. לא נתפשת אצלם אופציה של התכתבות בין בן לבת מבלי להיפגש".
בהקרנת הבכורה סיפר העורך בהט: "ניגשתי לפרויקט הזה לא מי יודע מה בהתלהבות, וגיליתי אנשים שהם בעניינים לפחות כמוני. גיליתי ציבור שהוא לא כל כך שונה ממני כמו שחשבתי. הוא עם הרבה ערכים מאוד יפים, שהיום בתור ישראלי אני די מתגעגע אליהם. אני שומע סיפורים על סבא שלי וזה מזכיר לי אותם".
ידן כהן, ששרוי היום עמוק בעולם התורה, חושש קצת מהתרשמות כמו זו של עידו בהט. "עידו אמר לי 'היית כל כך נחמד, חבל שקלקלת בפרק העשירי שבו אתה מצולם בנצרים'. הוא צודק שיש בסדרה שני ידנים, ושהידן של הפרק העשירי שונה לגמרי מהידן שבפרקים האחרים. אני דווקא חושש מההתרשמות של החילונים מהידן הראשון. הם עלולים לומר 'היי, ידן הזה הוא בדיוק כמוני. גם הוא אוהב מוסיקה, וגם להם יש מפגשים עם בנות'. אני לא רוצה שחילונים שיראו את הסדרה יגיעו למסקנה הזאת. הסדרה היא מדרגה נפלאה לקשרי דתיים-חילונים, ואני מאמין שהרבה סטיגמות ינופצו כי רואים דתיים בצבעוני ולא בשחור-לבן, אבל אני לא רוצה שהם יחשבו שהם בדיוק כמונו. יש לי חבר שממשיל את זה לפיצה. אני לא רוצה שיחשבו שאנחנו פיצה בדיוק כמוהם, רק שעלינו יש זיתים על הראש, שזאת הכיפה. אני חושב שיש אצלנו משהו אחר לגמרי, שיש לנו הסתכלות אחרת על הכל".
[email protected]