פראג עירו של המהר"ל - יהודים שלא כהלכה.

הרב הוותיק דרש שלחיק הקהילה יתקבלו רק יהודים "כהלכה", הנשיא הצעיר מוכן לקבל גם בעלי "רקע יהודי" בלבד. מאבק בין-דורי קורע את הקהילה היהודית המתרחבת בפראג...


איך גדל ילד יהודי בפראג הקומוניסטית? ''ארבע פעמים בשנה היו מתקיימות חגיגות לילדים - בחנוכה, בפורים, לפני פסח ובשמחת תורה'', מספר יעקב שוואב, בן 27, יליד העיר המתפרנס מהדרכת תיירים, במיוחד יהודים. ''בתפילות הייתי משתתף רק בערב שמחת תורה, ולפעמים בערב שבת''. הזרעים שניטעו בו אז הם שהצמיחו את היהודי המלומד שהוא היום: ''עוד לפני נפילת הקומוניזם השתתפתי פעם בשבוע בתלמוד תורה לילדים ושם גם למדתי לקרוא א''ב עברי. באוגוסט 1990, אחרי נפילת הקומוניזם, כבר השתתפתי במחנה קיץ של הסוכנות, ומיום כיפור של אותה שנה (שנת הבר מצווה שלו) כבר התפללתי בבית הכנסת''. שנה אחר כך חי כשומר מצוות וב-2001 למד יהדות בישראל במשך כחצי שנה.
סיפור חייו אינו יוצא דופן. בפראג שלפני קריסת הקומוניזם נמנו כ-1,000 יהודים בלבד, שגילם הממוצע התקרב ל-80. כיום רשומים בקהילה כ-1,650 יהודים, שגילם הממוצע 58. כלומר, צעירים רבים, כמו גם בני גיל העמידה, גילו את יהדותם בשנים הללו. לפי ההערכות, עוד כמה אלפי יהודים חיים בעיר אך אינם מזדהים כיהודים.
זאת ועוד: אצל חלק מ''היהודים החדשים'' הללו, בדומה לחוזרים בתשובה, החזרה ליהדות היתה דווקא רדיקלית למדי. חלקם, בנים לאב יהודי בלבד, בחרו בגיור כהלכה; הם ואחרים כמותם גם מתעקשים כי זהות הקהילה תהיה אורתודוקסית.
הנשיא הצעיר של הקהילה, טומאש ילינק, מכנה את הקיצוניים שבהם ''הקבוצה המגוחכת של האורתודוקסיה'', אם כי גם הוא שמח לדווח ששיעור נישואי התערובת בקהילה ירד מאז קריסת המשטר הקומוניסטי. חלק מ''היהודים החדשים'' בפראג אינם מקומיים, אלא אנשי עסקים יהודים וישראלים החיים בפראג בקביעות.

הגולם עושה קאמבק

התעניינות עצומה ביהדות מאפיינת, לפי שוואב ואחרים, את האווירה הפוסט-קומוניסטית השוררת בקרב בני האליטה הצ'כית כולה, גם הלא-יהודית. הרצאות בעניינים יהודיים (במיוחד בקבלה) פופולריות למדי; דמותו של המהר''ל מפראג, הרב מן המאה ה-16, שהיה נערץ זה כבר על רבים מבני העיר (דמותו הונצחה לפני שנים בפסל שהוקם ליד בית העירייה הישן), זוכה שוב לאהדה רבה, וכך גם הסיפור על הגולם המסתורי שיצר (מעין פרנקנשטיין ימי-ביניימי, שלפי המסופר המהר''ל נפח בו רוח חיים כשהדביק על מצחו פתק עם שמו המפורש של האל). במיוחד בולט בעיר זכרו של פרנץ קפקא, הסופר היהודי הגדול. כמה בניינים בעיר מתהדרים בעובדה שקפקא חי בהם בתקופות שונות, וכמה בתי קפה נושאים בגאווה את שמו.
ייתכן שההתעניינות בעבר היהודי, המציינת באחרונה כמה מדינות מזרח-אירופיות, קשורה לחיפוש הכללי אחר תהילת העבר; ההבדל הניכר ביותר בין עבר לעתיד בארצות אלה הוא העדרם של היהודים (כ-120 אלף יהודים חיו בצ'כוסלובקיה לפני השואה, כ-46 אלף מהם בפראג; כ-80 אלף מיהודי המדינה נספו בשואה).
לא מעט מוסדות יהודיים חזרו לתפקד בעיר ב-15 השנים שמאז ''מהפכת הקטיפה''. בתקופה הקומוניסטית פעלו בפראג שני בתי כנסת - ''אלטנוי שול'', בית הכנסת של המהר''ל שהוקם עוד ב-1270 ונחשב כיום לבית הכנסת הוותיק ביותר שעדיין מתפקד באירופה, ובית הכנסת ''ירוזלמסקה''. בשנים שחלפו מאז שוקמו והופעלו עוד כמה בתי כנסת. לפני שבע שנים אף הוקם בפראג בית ספר יהודי. הקהילה מפעילה גם ירחון, ''ראש חודש'' שמו, שבו כותבים בעיקר צעירים שחזרו ליהדותם.
חלק מהחיוניות הזאת נזקפת לזכותו של סיוע ישראלי צמוד: עם קריסת הקומוניזם אימץ הרב עוזי קלכהיים המנוח, מרבני ישיבת ''מרכז הרב'', את קהילת פראג. הוא דאג להכשרתו של הרב המקומי, אפרים סידון, ומערכת הרבנות בישראל והסוכנות היהודית סייעו לסידון באמצעות סגני רבנים מישראל (בעוד כחודש ייסגר מעגל: בנו של קלכהיים יבוא לפראג לכהן כסגן הרב).

הצעירים נגד הממסד

בשנה האחרונה התחולל בקהילה עימות חריף, בין הנשיא הצעיר ילינק לממסד הוותיק של הקהילה בראשות הרב סידון. סידון, בן 62, נולד לאב יהודי שנספה בשואה ולאם לא-יהודייה. האם נישאה מחדש - ליהודי ניצול שואה. בנעוריו היה מודע היטב ליהדותו, אך החל לחיות חיים יהודיים ממשיים רק לאחר ''האביב של פראג'' ב-1968, לצד פעילותו בקבוצת האינטלקטואלים מתנגדי המשטר (הוא היה סופר, מחזאי ותסריטאי). ב-1978, מתוקף רצונו בזהות יהודית ''כהלכה'', אף עבר גיור.
הוא נכנס ויצא מבתי הכלא בעוון התנגדות למשטר, עד שב-1984 גורש לגרמניה השכנה, שם העמיק את לימודי היהדות. כשקרס המשטר הקומוניסטי הוא היה התלמיד החכם הבולט ביותר בסביבה ולכן התבקש לכהן כרב הקהילה. לשם כך נאלץ לעבור שוב גיור אורתודוקסי בירושלים (בנימוק שגיורו הקודם נעשה על ידי שלושה ''דתיים זקנים'' ולא על ידי שלושה רבנים, כמתבקש) וכך גם הוצמדו לו סגני הרב. לדבריו, הצורך בגיור נוסף ''קצת הרגיז אותי, אבל עשיתי זאת. חששתי שאם יתפתח דיון שיטיל ספק בגיור הראשון שלי, זה יפגע גם בגיורים שאחרים עברו באותה דרך''.
מולו ניצב ילינק: בן 36, כלכלן בולט שאף שימש כמה שנים יועצו הכלכלי של הנשיא ואצלב האוול. הוא בן הדור החדש, פוליטיקאי מנוסה. ילינק נבחר לנשיא הקהילה כבר לפני כשלוש שנים. השנה, לאחר עימות ממושך עם סידון ושאר אנשי הממסד הוותיק, זכה שוב בתפקיד.
אחד העימותים הגדולים בין הדורות היה בשאלת תנאי הקבלה לקהילה: האם יתקבלו לחיקה רק יהודים ''כהלכה'' (כדרישת סידון), או גם בעלי ''רקע יהודי'', כדרישת ילינק. באחרונה הושגה פשרה: מי שאינם יהודים כהלכה אך בעלי רקע יהודי יוכלו להצטרף לקהילה וליהנות מכל הזכויות, חוץ מהזכות לבחור ולהיבחר למוסדותיה.
סידון אומר שמה שהפריע לו במיוחד אצל ילינק לא היה עמדותיו, אלא שיטותיו: ''היינו רגילים שבוועד הקהילה אנשים מביעים עמדות אישיות, לא מתארגנים למחנות פוליטיים. ילינק וחבריו הכניסו את הפוליטיקה. הם יצרו קואליציה ומצע קואליציוני ופעלו באופן אינטנסיווי לשכנע את המצביעים''. סידון גורס שעיקר התמיכה בילינק באה מ''מצטרפים חדשים'', שאולי גויסו במיוחד להתפקד לקהילה כדי שיוכלו להצביע.
ילינק, מצדו, מתלונן שההנהגה שקדמה לו דאגה בעיקר לטיפוח בתי הכנסת למען התיירים ולא הבטיחה את רווחתם של קשישי הקהילה. הוא גם מציין שהבחירה בו נבעה מכך ש''אנשים לא אהבו את העובדה שהרב הראשי לא מתייחס אליהם כ'יהודים אמיתיים'''. הוא מדבר על רצון ב''שינוי דמות הרבנות'', מה שמעורר אצל שומעיו תחושה ברורה כי יפעל להחלפת הרב.
השליטה בקהילה היא גם נכס כלכלי, שכן ממשלת צ'כיה החזירה לידי הקהילה לא מעט מבנים שהוחרמו בתקופה הנאצית ובימי הקומוניסטים. הממשלה הקימה קרן של 100 מיליון קרונות (כשלושה מיליון דולר) לפיצוי ניצולי שואה מצ'כיה שרכושם אבד בתקופת השואה או לפיצוי צאצאיהם. חלק מהמעורבים בפעילות הקהילה חושדים בילינק שעניינו הוא ניצול המשאבים הללו לטובת בניית הקריירה הפרטית שלו, כפוליטיקאי צ'כי.
כיצד תושפע הקהילה, אם בכלל, מכניסת צ'כיה לאיחוד האירופי, בחודש שעבר? שוואב צופה השפעה לטובה: ''יהיה קל יותר לייבא אוכל כשר מארצות שכנות, ואולי גם ייווצרו יותר אפשרויות תעסוקה''. התשובה של ילינק מורכבת יותר: ''בחיי היום-יום סביר שההשפעה תהיה לטובה - תהיה יותר תיירות, אוכל כשר יושג בקלות רבה יותר. אבל אני חושש מכניסתן של בעיות 'גדולות', כמו שאלת היחס של האיחוד האירופי לישראל, או הצעות לאמץ מדיניות כללית במדינות האיחוד נגד שחיטה יהודית''.

[הארץ]