משנה ברורה עם הגהות "אבן ישראל"

בן ציון כהנא

הערה קטנה מאד

רק בדיני נפשות מתחילים מהצד, כי שם באמת חשוב לשמוע את כל הדעות, כי אז אפשר להציל את הנידון.

אבל בדיני ממונות, למשל, מתחילים מהגדול.

השאלה היא האם המצב בזמננו דומה לדיני נפשות או לדיני ממונות.

אמנם אני סבור שכאן מבלבלים בין הלכה והראוי לבין סוציולוגיה והמצוי. טענה הלכתית כביכול משמשת לצרכים חוץ-הלכתיים.

ועם כל זאת, צודק מי שרוצה לזהות מניעים מטא-הלכתיים, במובן החיובי, מאחורי ההתקפות על הזכות לשנות.

זו בעיה שלא נסגרה מאז היעלמות הסנהדרין. העדרו של מרכז שיכריע.

ובהעדר מרכז כזה, כל השיטות שהתגלו בהיסטוריה כדי לפתור את הבעיה - שילמו מחיר מסויים.

אני מקווה להוסיף בזה סקירה היסטורית קצרה של השיטות ומחיריהן, אך בערב שבת כולם רצים... ועמכם הסליחה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כהנא

אין ברירה אלא להחליף את המערכת.

השוה:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=984281&whichpage=3

טענותיו של אידך גיסא נכונות מאוד, ברמה העיונית אנו מחוייבים לאפשר הבעת דעה בכל ענין הלכתי, בדיוק כשם שאנו מאפשרים לכל תלמיד ישיבה לחלוק בפירוש הסוגיא אף על גדולי האחרונים כמו הקצה"ח והנתה"מ. אולם ברמה המעשית ישנו צורך ברור למצוא סמכות מוחלטת. העקרונות הללו ברורים בכל פורום האמור לקבל החלטות, בו נותנים לכולם להביע את דעתם אולם בסופו של דבר נקבעת החלטה חד משמעית. כך גם התנהלה הסנהדרין. וכאן לדעתי נמצא שורש הבעיה, בעוד שבסנהדרין יש לנו כלל ברור, "פותחין מן הצד" כלומר שהבעת הדעות מתחילה מהקטנים לגדולים, על מנת שהקטנים לא יעברו באיסור "לא תענה על רב", הרי שכיום דואגים להשתיק כל דעה כלשהי עד להשמעת דעתם של גדולי הדור, דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בתקופה האחרונה בשאלת כשרות הז'בו וכשרות הפאות, ולהבנתי מדובר במגמה מסוכנת מאוד.

מו"נ,

האם הפופלאריות של שמירת שבת כהלכתה מעניקה לה סמכות? האם הפופלאריות של הקיצור שו"ע העניקה לה סמכות שהלכה כמותו? בוודאי שהם שני דברים.

קראתי שוב את תחילת האשכול ואת סיפור המסגרת. הגעתי למסקנה שבאמת יש כאן תופעה חסרת תקדים. בחוגים חרדיים מסויימים (הונגרים, ירושלמים) היה "אסור" לחלוק על החת"ס; אולי היו גם פוסקים אחרים שנהנהו ממעמד דומה. אבל מה היה פירוש הדבר? שכאשר מישהו חולק על החת"ס - מצווה למצוא תירוץ להגנתו. אבל מניעת המחלוקת ע"י השתקה? כזאת לא שמענו.

במחשבה ראשונה, חשבתי שיש כאן תופעה מדאיגה - חתירה תחת "תרבות המחלוקת" של ההלכה.
במחשבה שניה, חשבתי: רגע רגע, האם תרבות המחלוקת הזאת לא הגיעה כבר למיצויה, ואף מעבר לכך? האם העובדה שאין מנגנוני הכרעה מוסדיים איננה בעייתית? אז הנה, באו החבר'ה האלה ובנו מנגנון סמכות ריכוזית (אמנם בצורה מגושמת, חרדית משהו, אבל בכל זאת).
במחשבה שלישית, חשבתי שאולי בכל זאת יש כאן תופעה מדאיגה...


אידך גיסא

ברשות מרנן ורבנן, יואיל הציבור להכנס לפרופורציה.

מאמר ב"יתד נאמן" של נכש"ק שהוא אפילו איננו בנש"ק.

שום רב, שום מודעה, שום מחאה.

נו,

תיתי לכם שהשיירה תצליח לעבור.

טענתו של גם וגם, שהמעמד שנתנו ראשי הישיבות לעיון הלמדני, הוא הגורם המשמעותי ביותר לעליית מעמדם של ראשי הישיבות, וירידת מעמדם של הרבנים, נראית לי נכונה בהחלט.
אני סבור, שבכל התחומים ניתן לראות את השפעתה של גישה זו, היות וטובי הלומדים במשך שנות דור, העמידו לעצמם כמטרה, את הרצון להגיע למעמד של ר"מ וראש ישיבה, ולא פנו לעולם הדיינות הרבנות והמוסר אלא החלשים יותר, וכך אמנם איכותם של הרבנים הדיינים ובעלי המוסר בחברה הליטאית אינה מספקת.
אמנם תופעה זו איננה יכולה להיות אך ורק תולדה של ההערכה הרבה ללמדנות, בסגנונו של ר' חיים מבריסק, שכן דוקא מישיבות ליטא רבים מטובי הלומדים קיבלו על עצמם משרות רבנות בעיירות שונות, גם בישיבות בארץ ישראל לפני כארבעים שנה, כמדומני שרבים וטובים פנו לעולם הדיינות והרבנות, כמו ר' אליעזר גולדשמידט, ר' אליעזר ולדנברג, ר' שמשון קרליץ, ר' בצלאל ז'ולטי ועוד, השינוי במגמה זו נעשה לאחר מכן, כנראה ככל שהחברה החרדית התרחקה יותר מההכרה במדינת ישראל וברבנות הראשית, וממילא המשרות התורניות היחידות שנותרו היו באמירת שיעורים בגפ"ת.

עומק,

במאמרו של הרא"ל גורביץ,בסה"ז להרב אברמסקי,מספר:

כאשר שאל הרב אברמסקי את רבו הגר"ח, כיצד ניתן בכלל לדמות ולפסוק,שלא על פי "דרך ההבנה" של ר"ח,נענה:

אנחנו,בדרך לימודינו,אכן,יותר "בעלי בתים" בתורה מאחרים.

מסתברא

האם אין פופולריות וסמכות אותו דבר ממש ?

גם וגם

אני מסכים עם כל מה שכתבת,והיטבת לתאר את המצב לאשורו.

לגבי ההסתכלות המתנשאת ,ישנו סיפור על רב חיים מבריסק,כי כשהיה נער היה משתובב הרבה,וכששאלו דיין העיר והוכיחו "חיים! מה יהא עליך?" השיב ר חיים "אצא דיין"

סיפור זה איני יודע אם אמת הוא אם לאו
(דעתי נוטה שהוא שקר,כי יש בזה עלבון לדיין ודרושה עזות מצח כדי להשיב כך,שאינה עזות של קדושה)
,אבל שמעתיו מכמה בחורי ישיבה.והוא משקף נאמנה את היחס.

ואכן ר חיים מייצג בעת האחרונה את הגישה העיונית הטהורה .שלעניות דעתי אינה עוסקת בפסיקה,לא מפני הזלזול חלילה,אלא מתוך הבנה עמוקה שכמעט בלתי אפשרי להגיע למסקנא חד משמעית,שזו מטרת פסקי הדין.

דומני שזה מה שייחסו חז"ל (במסכת יומא?) לבני יהודה ,שמרוב פלפול לא יכולים להגיע למסקנא .ולדעתי זה עניין נפשי עמוק מתוך היכולות העיוניות להבין כל צד בסוגיא בצורה משכנעת לחלוטין.מלבד דוד המלך ש "ה עמו" והגיע לפסיקה.כלומר ללא סיוע אלוהי ,גם הוא היה מתקשה.

כמובן שאין זה נוגע למה שמטיפים היום ללמוד גמרא אליבא דהלכתא לאסוקי שמעתתא.כי כיום הפסיקה היא מעשה טכני\חשבונאי כאשר רמת העיון המופשט ירדה פלאים.וישנה מגמה (רעה מאד לדעתי)של עזיבת האיכות לעבר הכמות.וכל המרבה בהזכרת "שמות הקודש" שו"תים וכיוצ"ב הרי זה משובח.

דומני כי מגמה זו החלה לחדור גם לספרי הפסק האשכנזיים,למרות שסגנון לא היה כזה.(מלבד אולי בודדים)לעניות דעתי המאיץ הבולט לגישה ה"כמותית" הוא הרב עובדיה יוסף שליט"א שהכבוד הגדול שזכה לו,משך רבים גם מהפוסקים האשכנזיים אחר שיטה זו.

למותר לציין שגם בין האשכנזים היו כמה חכמים שהלכו בשיטה דומה,אבל אני מדבר על מגמה שמחלחלת אט אט.

מבחינה זו ,אני מקווה ,שאכן הישיבות נשארו "אי" של עיון,ולא מכרו עצמם אחר הכמות.

השכן,

עיקר הדיון אינו על פופלאריות הספר, שזה די ברור זה ערוך היטב תוך התחשבות ההמון לעומת הערוך השלחן. הייתי אף אומר שהיא הנותנת, הספרים אחרים משקפים את עוז רוחם של הגאונים המחברים ויאלו המשנה ברורה כמו שמירת שבת כהלכתה משקף את צורך הקורא.

השאלה כאן, מאיפה הסמכות-על לספר, שאסור לחלוק עליו? מי החליט שהלכה כמותו ממש?