מה המשמעות של שמחה ביהדות

קיסוסית: מצות השמחה מהי? 27/10/2003

מצוות השמחה כפי שמופיעה בספר החינוך קשורה לעניין העבודה בבית במקדש ולהקרבת השלמים.
"עבדו את ה בשמחה" בתהילים מדבר על העבודה בבית המקדש.
אז השאלה היא-
מדוע השמחה מופעיה דווקא בבית המקדש מכל המצוות כולן??
ואיך התפילה שהיא "נשלמה פרים שפתינו" קשורה לכאן??
ומה שנאמר בדברים "אשר לא עבדת את ה בשמחה ובטוב לבב" כיצד קשור??.
______

יהוסף:

באופן כללי -

כדאי לדעת ששמחה, משמעה המודעותי היא של צמיחה, כלומר התקדמות. המילה שמחה משתייכת להתקדמות מרגשת.

איך לך צמיחה מודעותית, כמו זו המקרבת את האדם, לקריטריון הבלעדי לכל מעשה - ד', המיוצג ע"י המקדש.

ומהיות וקרבנות הם המחשה חזקה, הרי הם אכן משמחים.

"תחת אשר... בשמחה", משמעותו שגם כאשר היה שגשוג, לא עבדתם אותי.

נגעתי בכלליות, ואקוה שזה לתועלת.
______

מיימוני:

קיסוסית

העלית שאלה חשובה, ואני מתפלא שאיש לא התייחס אליה, פרט לאחד, גם אם הוא מחשובי הפורום...

אני מוצא שעמדת על כמה שאלות:

א. מהי השמחה?
ב. האם שמחה היא מצווה?
ג. מה פירוש הפסוקים שמחייבים שמחה?
ד. מדוע העדרה של השמחה ייחשב לעבירה שיש עליה עונש?


אני כותב כמה הערות, שאינן אלא פתיחה לנושא גדול, מורכב וחשוב.

א. שמחה היא מצב נפשי, אך כיון שאין ההלכה יכולה להתייחס למצב נפשי, יש לה גילום מעשי.

ב. יש מספר מקומות שבהם נאמר ציווי על שמחה. "ושמחתם לפני ה' אלקיכם" בסוכות. יש מצות שמחה ברגלים, שמתקיימת, לפי פרשנות חז"ל, בבשר לגברים, בגד חדש לנשים וממתקים לילדים. כלומר, כל אחד לפי רמתו.

ג. את הפסוקים אשאיר לפעם אחרת, בל"נ.

ד. העדר השמחה מלמד על חוסר הכרת הטוב. שומה עלינו לראות ולהפנים כי מה שיש לנו הוא מתנת ה'. וצריך להודות לו על כך. באופנים שהתבארו בתורה.

אוסיף שני מקורות מעניינים.

א. מימרה חסידית דורשת את קטע הפסוק "כי בשמחה תצאון" - בשמחה יוצאים מכל הצרות!
יש כאן ביטוי של אמונה כי בזכות המאמץ לבטוח בה' ולסמוך עליו ולשמוח בו, תבוא הגאולה והתרופה לכל צרה.
אך יש כאן גם את העובדה הפשוטה, ה"טבעית", שמצב של שמחה מועיל לנפש, ומועיל גם ביחסי אנוש. אדם שמח מצליח יותר.

ב. מספרים על האר"י שנשאל במה זכה להשגותיו. תשובתו הפשוטה והמדהימה היתה: בזכות השמחה בכל מצווה ומצווה שעשה.
כיצד יש להבין זאת? תמיד חשבתי שיש כאן הפניה לחשבון של שכר ועונש. כיון שהאר"י ידע להדר במצוות בנקודה חשובה שנשכחת פעמים רבות, לשמוח בעצם העשיה, בעצם הקשר בין אדם לאלקיו שנוצר במעשה המצווה, הוא זכה לתגמול שמעטים היו כמוהו בהיסטוריה של היהדות.

לאחרונה ראיתי שמישהו טען - מבין החוקרים - כי השמחה היתה המצב הנפשי שקדם לחוויות שפקדו את האר"י. ויש בכך תיאור מעניין וחשוב של ההכנה הראויה לחוויה קבלית-מיסטית, שאולי גם מהווה תשתית לחוויה עצמה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

איזהו עשיר השמח בחלקו.

השמחה הינה אמנם מטרה בפני עצמה ביהדות, והיית אך שמח, אולם השמחה מבטאת הרבה יותר מעצם השמחה עצמה.

הרבי ר' שלמה מקרלין אמר פעם כי עצבות אינה עבירה אולם למה שעצבות יכולה לגרור את האדם העבירה הכי גרועה אינה יכולה לגרור אותו. לעומתה השמחה אף היא אינה מצווה בפני עצמה אולם למה שהשמחה יכולה להביאו המצווה הכי גדולה יכולה להביאו. ונשאלת השאלה אם עשה את המצווה הכי גדולה למה כבר יכולה השמחה להביאו, גם בצד השני נוכל לעיין ולשאול אם עשה את העבירה הגרועה ביותר למה כבר יכולה העצבות להביאו.

הדברים יובנו אם נשנה את מבטינו אל השמחה כדבר בפני עצמו, ונרד אל הרובד המסתתר מאחוריה. השמחה מבטאת בעצם את הרעיון של "שמח בחלקו", אדם שטוב לו עם מה שיש לו. מיהו האדם ששמח בחלקו?, המאמין. וזהו ההסבר הפשוט והנכון ביותר על השמחה, כי אמונה צרופה בה' גוררת את האדם לשמחה. ואמונה בה' גוררת את האדם לשמחה עוד יותר גדולה, וכן הלאה עד שאין דבר היכול להעציבו ולפחית מאמונתו כי הכל מאתו יתברך.

העצבות לעומת השמחה, מבטאת חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים, וזהו בעצם הביטוי לחוסר אמונה בה'. וכשחסר אמונה...